מאת:

התפרסם בתאריך:

27/02/2016

יש חיים אחרי אובדן?

שאלה מקטגוריה:

שלום לכולם

עברתי לידה שקטה לפני שבוע
הייתי בסוף חודש תשיעי יומיים לפני התאריך…

השבר הוא עצום, האבל על התינוק הבכור שלי שנולד ללא רוח חיים לא נותן לי מנוח.

עכשיו אני אצלם יש לי מצבי רוח משתנים
אני ישנה רק עם כדורי שינה
הבעיה הגדולה זה האכזבה אני האמנתי והאמונה דפקה אותי !!
הרב אמר לי שזה גזרה משמיים
אבל לי קשה לקבל את זה אני כועסת על ה'
הוא אכזב אותי
זה אכזבה כל כך קשה אחרי 9 חודשים של ציפיה
הכל הכנתי בשבילו עגלה לול בגדים סלקל
אני לא יודעת איך אפשר להמשיך הלאה???

תשובה:

  יקרה.   כאן, יושבת מול המילים שלך ומנסה להתחיל למצא מילים. ואין לי, יקרה, אין לי. אין מילה בלשוני. רוצה להציע לך כתף ולב להחזיק איתך, ולו לרגע, את כאב האובדן הזה. אובדן החלום, הכמיהה והאושר. רוצה ללטף איתך יחד את העגלה או לנענע בחוזקה ובזעם מתוסכל את הלול, רוצה להריח איתך את הבגדים או לטמון אותם יחד איתך, אי שם רחוק מהעין. לא משנה מה, רק להיות איפה שאת. לעמוד איתך מול התהום הפעורה, ומול הבילבול וחוסר האונים ומול מצבי הרוח שמשתנים, ופשוט להיות איתך. מילים בלאו הכי לא יוצאות לי מהמקלדת, ומי צריך אותן מול כאב שקט ומפלח כל כך. אני מנסה לפתוח ספרים מחזקים, מנסה לשמוע שיעור, אולי אדלה מילה או שתיים ואגיש לך אותן. ויש, יש הרבה מילים יפות וטובות ונוגעות ללב, ועדיין… משהו בתוכי רוצה לתת לך משהו אחר, ואני מחפשת אותו בתוכי. לפני הרבה שנים הייתי מורה של שרית, נערה קסומה שחלתה בסרטן. יצרתי קשר קרוב עם שולי, אחותה התאומה ודיברנו הרבה, על הבית שמתפרק בגלל חולי של אחות, על ההורים השבורים, על שאין אוכל בצהריים ואין חוגים ואין רגע של שקט. דיברנו על הכעס על המצב, ועל האמונה שמתפרקת – איך זה שהשם כביכול לא רוצה להושיע? דיברנו על התפילות שלא עוזרות וסעודת האמנים שלא מזיזה את המצב הרפואי. ואז, יום אחד פגשתי את שולי, נפוחת עיניים ואור חדש על הפנים שלה. היא סיפרה ואני רק הקשבתי: "חזרתי הבייתה מהלימודים. אבא היה במיטה ושמעתי ואתו בוכה, מנסה להחניק את הבכי שלא נשמע. אבל שמענו וקפאנו מפחד. אם אבא מתפרק מי יישאר  לנו? אמא אצל שרית בבית חולים, מצאתי רשימה שלה על השולחן במטבח: לקנות את התרופה הזו ולהתקשר לגמ"ח הזה שיש להם תרופה נגד הבחילות האלו ונגד הפצעים בפה שאלך ל…בסוף אמא כתבה לי: והשם יעזור!!! ואני קראתי את השבר שלה. הייתי צריכה לטפל באחים הקטנים שהסתובבו בבית עצובים ולהכין להם משהו לאכול, לקפל קצת כביסה ואולי להעביר ניגוב על הרצפה הדביקה. אבל לא היה לי כח. לא היה לי שום כח. נכנסתי למיטה, כיסיתי את הראש שלי בשמיכה וצרחתי בלב שלי, שאני לא יוצאת מפה. כמו חוני המעגל, אני לא זזה מכאן עד שהשם לא מבטיח לי שהוא שולח לנו את הישועה, ולא מעניין אותי באיזו דרך. ככה שכבתי, קפואה, אפילו לא בוכה ורק צרחתי בלב שאני לא זזה עד שהשם מביא לנו את הישועה, ומהר, כי אני ממש משתגעת, באמת. לא יודעת כמה זמן שכבתי ככה". סיפרה שולי.  "אבל אז… מאיזשהו מקום בלב, התחילו לעלות צלילים. רכים כאלו. נוגעים. השיר של "גם כי אלך בגייא צלמוות" שהיינו שרות בסעודה שלישית, בחושך "לולי תורתך" שאהבנו לזמזם… ""לא אמות כי אחיה" "צלילים של "טוב להודות להשם… ואמונתך בלילות" וככה… ככה התחילו הדמעות להגיע.. בשקט, בכאב מדמם, דמעות על המצב הבלתי אפשרי הזה, על ענן המוות שמרחף מעל הבית שלנו, על האימה חשכה גדולה שנופלת עלינו. שרתי לי בלב ושרתי, וניגבתי בשמיכה את הדמעות, ושרתי. ואז הייתי חייבת לקום, כי הגמ"ח ייסגר, אבל כשקמתי, גיליתי את השם בתוכי, את מבינה? את השם בתוכי. פתאום זה לא היה רק ענן המוות, זו הייתה הנוכחות האלוקית האוהבת והחומלת שמלווה אותנו בכל כל זה. זו לא הייתה רק האימה חשיכה גדולה שנופלת עלינו, זה היה גם חיבור גלוי, מוחשי וקרוב של בעל הרחמים עצמו. שום דבר חיצוני לא השתנה" חייכה שולי מבעד לדמעות "אבל משהו פנימי מאד השתנה. אני כבר לא לבד בתוך כל זה. אנחנו כבר לא לבד". ככה סיפרה שולי, וככה הבנתי את האור שעל הפנים שלה, מרצד לצד הכאב העמוק. ומול המילים היקרות והכואבות שלך, יקרה, עלו לי, להבדיל, מילותיה של שולי, שפגשתי אותה לפני כמה שנים והיא המשיכה את הדברים "לא זכינו. שרית נפטרה, אבל מה שייצרה התקופה הזו בחיינו, עומדת לנו לתמיד. הקירבה האלוקית.  הקשר הקרוב והתמידי. אחוות הלוחמים שייצרנו" לוחמת אור שכמותה. אז אנחנו מתפללים לבוחר בשירי זימרה, להתקרב אליו ולספוג מאורו על ידי שיר וזימרה, אבל כשעלה כבר המוות, והשקט ממלא את החלל בסמיכות מייסרת, אולי פשוט ניתן גם לנוכחות האלוקית להפציע. לוחמת אור שכמוך, שמחפשת את התשובות לשאלות ומבקשת.       את כועסת עליו, הוא יודע את זה, ובמסתרים בוכה נפשו. את מרגישה את האכזבה האיומה הזו, הוא יודע את זה, ובמסתרים בוכה נפשו. את חשה את התהיה ואת השאלה ואת הניפוץ, והוא איתך. ובמסתרים בוכה נפשו. והוא אוהב אותך וממשיך להעניק לך נשימה ונשימה, אור עיניים,  תכול שמיים ורוח מלטפת. יש משהו, בשברון הנוראי שלך, שיוצר את הקירבה הכי עצומה הזו ביינך לבין השם יתברך. ולא משנה אם את כועסת ובועטת ובוכה ונשברת, הוא עוטף אותך בחיבוק אוסף, מסכימה לפתוח רגע דלת ולהרגיש???   בבקשה, יקרה, תמשיכי לחפש ולמצא אנשים שיוכלו להכיל את הכאב שלך, דברי עליו, כמה שיותר קרוב. והניחי לעצמך לחוש בחיבוק החם והכתף הנושאת איתך יחד. ושלא תדעו עוד צער, אמן. תמר ע.     [email protected]        

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן