שלום לך שואל יקר,

התפעלתי מאד ממכתבך.

התפעלתי מהכנות, ומהדרך הישירה שבה אתה מציג את הבעיה שעימה אתה מתמודד. התפעלתי מהאופטימיות שנושבת מהמילים הקצרות אליהן קיפלת את כאבך. ובעיקר, מהביטחון שאני חש בדבריך, כי יש פתרון לבעיה ורק צריך למוצאו.

אקדים ואומר כי מכתבך קצר מאד, ולכן אני חש כי חסרים לי פרטים חיוניים. לא ציינת מה אתה מרגיש עם הסיטואציה אליה נקלעתם. האם רק אשתך מודאגת מכך שעדיין לא נפקדתם?

מה המקום של המשפחה בסיפור הזה? האם המשפחה תומכת או שמא מלחיצה (ואולי חלק מהלחץ אותו חשה אשתך, קשור למשפחה?)

האם העובדה שאתה מטפל בבית וסועד את אשתך, קשה לך או שמא רק חוסר האונים מכך שאינך יכול לעזור לה?

יש לי עוד כמה שאלות חשובות, אך לעת עתה אנסה לענות עם מעט הפרטים שהגשת לי. אם טעיתי בהבנת הסיטואציה או חסרים לי פרטים הנך מוזמן לכתוב לי במייל, ובעז"ה אשתדל מאד לענות כמיטב יכולתי.

התורה מביאה סיפור שונה, אך מזכיר קצת את המקרה שאתה מתאר. רחל אמנו מגיעה לבעלה יעקב ואומרת לו 'הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי'. הקושי הנפשי הנלווה לציפיה לילדים, הוא ככל הנראה גדול מאד. גדול כל כך, שהתורה משאירה לנו חלון לנפשה של רחל, הצצה לתחושותיה של אשה כשהיא עצובה, בציפיה הזו.

אין ספק שהאתגר עמו אתה מתמודד, הוא קשה. והגבורה שתיארת במכתבך, לשמור על אופטימיות, לתחזק את הבית, לסעוד את אשתך, ולחפש עזרה, היא אכן ראויה לציון והערכה גדולה.

אינני יודע אם כל אדם מסוגל לכך, וראוי שתדע שמעשיך ראויים להערכה. ותעריך את עצמך. ממש תחמיא לעצמך על כך.

כן, כן, אל תחשוב שאני כותב לך סתם מילים אעתיק לך את לשונו של הרב וולבה זצ"ל בספרו 'עלי שור' (חלק א' עמוד קס"ח): "כעולם מלא- זוהי חווית חד פעמיותו של האדם, שלא היה עוד כמותו ולא יהיה כמותו עד סוף כל הדורות. אני עם המיזוג המיוחד של כוחותי, בן לאותם אבות, נולד בתוך אותה תקופה ובאותה סביבה- בודאי עבודה מיוחדת מוטלת עלי, חלק מיוחד לי בתורה, וכל הבריאה מחכה לי שאתקן את המוטל עלי, כי את עבודתי לא אוכל להחליף עם שום אדם אחר בעולם!" למילים המיוחדות הללו יש יכולת לתת כוחות ברגעים קשים. ואולי, גם יוכלו לתת כח לאשתך… תנסה.

ציינת, שאשתך לא מעוניינת לשמוע על עזרה מקצועית.

אכן, אני יכול להבין היטב את התסכול שאתה חש, מצד אחד הרצון שלך לעזור לאשתך (שהוביל אותך בסוף לכתוב לנו…), ומהצד השני ההתנגדות שלה לעזרה חיצונית.

אני רוצה בעדינות להציג בפניך נקודה שאולי לא חשבת עליה. נקודה קצת נסתרת שכדאי להתבונן בה.

אף אדם בעולם, ששיך לקבוצה השפויה, לא היה מוכן לחתום על טופס שכתוב עליו 'אני טיפש'. זה עלבון. אפילו מילות גנאי עדינות יותר, שאולי אנחנו מוכנים לומר לעצמנו כשאף אחד לא רואה כמו 'עצלן' או 'מפוזר', אנחנו לא מוכנים שיגידו עלינו. וודאי שלא לחתום על טופס כזה…

אצל חלק מאיתנו, לבקש עזרה זו תגובה טבעית לקושי. זה אולי נעוץ בחינוך שקיבלנו, אולי גם בביטחון עצמי או תחושת ביטחון כללית יותר. ואילו חלק מאיתנו, חשים רתיעה מעצם המילה 'עזרה'. אם אהיה מדויק יותר גם אצל אנשים שבד"כ מוכנים לקבל עזרה, יש קווים אדומים. אדם מבוגר, שזקוק לעזרה באוכל כמו תינוק בן שנה, יחוש בושה גדולה בכך. אלא אם כן, מצבו הרפואי לא מאפשר לו לאכול אחרת, וגם אז לא פעם התחושות הן קשות.

באותה המידה, לא פעם תוכל לפגוש תועה בדרך אבוד לגמרי, או אדם סוחב משא שכבד מיכולתו לשאת, ועוד דוגמאות אינספור כשהמכנה המשותף ביניהם הוא חוסר היכולת לבקש ולקבל עזרה.

מאיזושהי סיבה, לא בהכרח כזו שאנו יכולים להסביר, הוא חש שלבקש עזרה זו בושה או חולשה או משהו מעין זה.

לפעמים המצב הוא כזה, שאצל אדם מסוים, בהקשר לבעיה מסוימת, לבקש עזרה זה כמו לחתום על מסמך 'אני אפס'. כלומר, אני לא יכול לדאוג לעצמי…

ואם תאמר, 'מה הבעיה? נסביר לו שזה בכלל לא בושה לקבל עזרה. כמה משפטים ופתרנו את הבעיה'

אענה לך, שהרבה יותר קשה להסביר לסיני בעברית מה השעה…

אנשים נמנעים מדברים מסוימים, מתוך סיבה נפשית. משהו פנימי ששייך לתת המודע של האדם, והדרך הנכונה לטפל בזה היא בצורה מקצועית. וכאן הבעיה עצמה היא לפנות לעזרה מקצועית.

ובכל זאת, אנסה אולי להציע כיוון חשיבה מסוים:

אנשים משתנים. כל הזמן. לא, לא דברים גדולים שנראים לעין (בדרך כלל), גם לא דברים שבזמן אמת אפשר לשים עליהם את האצבע. רק במבט של זמן, בעיקר במבט לאחור על פרק זמן גדול, פתאום אנחנו שמים לב לשינויים. אנחנו גדלים, מתבגרים. חוויות החיים מצליחות בד"כ להשאיר עלינו חותם. ולאחר זמן, קשיים מסוימים לפעמים מתחלפים באחרים, או נראים קטנים יותר וברי פיתרון.

הדבר המרכזי שעוזר לנו לעבור את הקשיים וההרפתקאות שהחיים מזמנים לנו, הוא תמיכה וקשר קרוב. אדם שחווה תמיכה וגיבוי, ומרגיש רצוי ונאהב, מסוגל לעבור תקופות לא פשוטות ובסופן לצאת מחוזק יותר, בוגר יותר ומחושל יותר.

הדברים אמורים קודם כל כלפי אשתך. התמיכה והאהבה שאתה נותן לה, העזרה בכל המישורים, מאפשרים לה להתמודד עם הקושי שהיא עוברת כרגע. גם אם כרגע נראה לך שאין לכך משמעות מספקת, דע שאתה עוסק בבנין האישיות של אשתך, ובבנין הבית הצעיר שהקמתם יחד. הקשר הזה שכרגע נשען בעיקר על כתפיך, הוא בעצם המבצר שלכם-של שניכם. אתה והיא מול כל העולם.

ובאשר לך, כדאי שתראה מאיפה אתה שואב חוסן, גיבוי וחיזוק.

האמונה בקב"ה, הכל יכול ומקור הטוב אין ספק שיש בכוחה להעמיד את האדם על רגליו, לתמוך בו בשעת צרה ולרומם אותו כשחלילה, הוא חש נפול. 'שבטך ומשענתך המה ינחמוני' כלשון נעים זמירות ישראל.

אך יש מימד נוסף שלימדונו רבותינו, ותפקידו ליצור לאדם משענת עצה ותמיכה לכל עת. 'עשה לך רב וקנה לך חבר'. כדאי לאדם להשקיע ולהרחיב את המעגל הקהילתי שלו, ליצור קשרים בריאים עם חברים טובים, שיוכלו לתת כתף. לתת לאדם תחושה שהוא לא לבד. זוהי המלצה טובה, שאמנם דורשת מאמץ אך פירותיה מתוקים.

ובנוגע לרב-לכל אדם כדאי 'להחזיק' לעצמו יועץ אישי. בן משפחה, דמות תורנית, מורה, שכן קרוב, או כל אדם אחר, שמכיר אותך טוב. על כל ההיבטים. שיש לו מספיק זמן לשבת במתינות ולהקשיב, כשצריך. והכי חשוב, שאפשר לסמוך עליו.

אני מודע לעובדה שזו משימה לא תמיד פשוטה, למצוא אדם כזה.

אך לפעמים הסיבה לכך היא כי לא חיפשנו, או לא ידענו מה אנחנו צריכים לחפש.

כולי תקוה שהצלחתי להאיר לך קצת את השביל,

יהי רצון שתחוש ביד ה' המלווה אותך תמיד.

אשמח לענות, להאיר ולהבהיר יותר אם יש צורך, במייל.

אהרן ז.

[email protected]>