יקירתי
אני יושבת בצהרי היום, גרובת גרביים כשרות לעילא ולעילא (לייקרה, משובחות, צנועות ואלגנטיות, מחזיקות מעמד כשלוש כביסות ב40 מעלות בסחיטה עדינה, משתלבות נהדר עם אפרוריותה של חצאית האמצע שלי) וחושבת על הגרביים שאת גורבת (או לא) היום…
מעיינת שוב בשאלתך הכנה עד העצם… (או אולי הקרסול) הכאובה ,המציגה דילמה תודעתית רוחנית חשופה ונוקבת.
הגרביים הן השחקן הצדדי של המחזה הנישמתי שלך. אפילו את פותחת ומסייגת ששאלתך היא טכנית-הלכתית לכאורה. היא מציקה לך –כי עביה רב הרבה יותר מעובי חמישים הדנייר. כי היא מיצגת איזה חסר עמוק שהולך ונפער מימי הסמינר ועד הנה.
אז ברשותך בואי נניח רגע לגרביים וננסה לראות מה נמצא מאחורי האטום-שקוף הזה.
את צוחקת שקיימת אצלך עדיין חוויה של זכרון והתיחסות למה שאמרו בסמינר, מין קונפליקט בין חייך המפוכחים כיום לבין תמימות הנעורים הנאיבית של אי אז…
בגרת והחכמת ויצאת אל החיים שמחוץ לחממת הסמינר ואת מרגישה שמה שקיבלת אז (אם בכלל…) לא מתאים ולא רלוונטי.
באחת עוברת תודעתך לשתי עמדות נפשיות, האחת- שלילה ואפילו בוז מריר כלפי החויה הסמינרית. והשניה חיפוש סמכות שתתן לך חותמת כשרות (אך דא עקא שהעסק מסונדל מראש שהרי כל חותמת תוכתם בצבע כיפתה, אם דלי”ת היא – בוודאי מחוררת, ואם שחורה – הרי עיוורת ופונדמנטליסטית).
כך או כך – בין המורות שלא נתנו לך כמעט מאומה לבין הרבנים שמשוחדים בשוחד המגזריות שלהם. את נותרת שוב חסרת בטחון ומענה.
ואת החוויה הזו, חווים כמעט כל האנשים החכמים והעמוקים שעיניים להם וגם יראו ואזניים פנימיות להם-ובהם יאזינו. וזוהי – אם תרצי – תמצית ההתבגרות האמיתית ותחילתה המבורכת של צמיחת אחריות אישית ועמידה פרטית ואינטימית מול קודשא בריך הוא,לאחר שתמו ימי העשרה העליזים, ומתחילה (מי במוקדם ומי במאוחר) תקופת הבגרות שאין בה יותר חפץ בדעת הקהל והיא מבקשת לעצב את עצמה מתוך ראיה מפוכחת של “חובתה בעולמה” (רמח”ל. המורות בסמינר ממש אוהבות לצטט אותו).
מורה מיוחדת היתה לי בסמינר, גרביה- חומות, עבות ונוזלות, פאתה- קש וגבבה, וכל מילותיה- כגחלי אש, אחרי שעברתי את מחסום החיצוניות (שגם המורות החסודות וגם התלמידות הסוררות כל כך נוטות להתבלבל בו) הפכתי לשותה את דבריה בצמאון יוקד.
היא לימדה אותי להסתכל על התאוריה של פיאז’ה מזווית רעננה ושורשית כאחת.
פיאזה עקב אחרי התפתחות החשיבה אצל ילדים, המשיג אותה ונתן בה סימנים. הוא מלמד שהדרך בה מבין את הילד את העולם נקראת “הטמעה והתאמה”, ראשית הוא מטמיע אל תוכו כל מה שרואה, שומע, חש, וקולט, ואז ,לאט לאט בתהליך ארוך ומופלא, הוא מתאים את מה שקלט לתוך סכמות של הבנה ותודעה.
למשל: תחילה מטמיע הילד את צורת הריבוי הזכרית: “אים”. על כן גם המזלג, העפרון, והכוס, יהיו מזלגים, עפרונים וכוסים. ואחר כך בתהליך של התאמה הוא מבין שיש לשון זכר ולשון נקבה ולומד ליישם ולשיים בהתאם את המילים והטיתן. וקיבלנו כוסות ומזלגות המצוירים בעפרונות.
וככה אמרה לנו אז מורתינו החסודה: “הטמעה והתאמה – אינם רק מושגים יבשים בהתפתחות הקוגניציה, כל התפתחות רוחנית של האדם אמורה להיות בדגם הזה”.
הסמינר מעמיס, מטמיע, מטיף, מחנך, מלמד – בחרי לך את הפועל הרצוי, ואף הוסיפי או שני – לערכים שאת מזדהה, לעניות דעתי ,עם רובם ככולם: יראת שמיים ואהבת תורה ומודעות לנוכחות האלוקים בקרבנו וצניעות וחסד ועבודת המידות והסתפקות במועט ותפילה ודבקות. רק מה? זהו חומר גולמי, נזיל, מנותק עדיין מיישום בשטח ומחיבור ליום יום מורכב ואנושי. אלו הם עקרונות נאצלים שגדולים על החיים בכמה וכמה מידות (תמיד הרעיון האידאלי והאידאולוגי יהיה רם ונישא מבקעת החיים התובענית והשוחקת) זו הטמעה במיטבה.
עכשיו, גדלה הנערה ונסיבות חייה קוראות לה להתחיל להתאים. ללוש את כל החומרים שנדחסו במוחה ובליבה לחלת תודעה רוחנית ואישית.
חלק לא ממש יתאים לאפיה ולאישיותה, חלק יראה לה קיצוני ומנותק, ואילו חלקים אחרים שכל כך תצמא אליהם – יחסרו מן הספר.
זו איננה העת להתנער מכל מה שקלטנו. זהו הזמן לארגן, לאוורר, להתאים, לסנכרן – ישן עם חדש, יומיומי עם שמיימי. מילים של בית מרקחת סמינרי – להברות קטנות של יום חול אישי וקיומי.
לקחת את כל הרעיונות הגדולים ולפרוט אל מטבע קטנה – שמתאימה לארנק מרוט הלחי שלי.
דוגמא אישית מחיי המבולגנים: כמה מילים על בית של תורה שמעתי ממורותי? כמה סיפורים נוראי הוד על אמהות שמתו ונשים שחלו בשחפת למען תורת הילדים והבעל?
,וכיום, אינני אשת מורה הוראה או אברך משי. אז מה? המורות שלי קישקשו? לא! הן הטמיעו בי את חשיבותה של התורה, את יקרה ואת זיווה. ואני עמלה לקיים את המסר שנטעו בי בהתאם לביתי ולרוח הנושבת בו. שעורי התורה שבבית הם קודש, לימוד המשניות של הבנים- חגיגה. לימוד דף הקשר של הבת מהגן- מתוק מדבש. ושמחה גדולה בכל ווארט שאומרים ליד שולחן שבת.
הטמעתי אהבת תורה מסיפורי רבי חיים וולזי’ין כפי שנמסרו על ידי מורתי הצדקנית- והתאמתי לד’ אמותי הפרטיות, נעדרות ההוד ורוויות בפשטות משתדלת.
אלו רגעים ושעות שיש בהם הרבה מן הקושי ומן הבדידות, שם רק אני לעצמי, ולא מורותי ולא רבנים משום סוג שהוא, כי איש בעולם לא יוכל לעשות לי מלאכת ברור והתאמה. אפשר להכריע פסק הלכה. ניתן ללמד שיעור חוצב להבות אש. אבל בסופו של יום-“נשמת אדם תלמדנו” (איוב, קצת פחות מצוטט בסמינר).
מהי צניעות בשבילך? מהו תפקידה בעולמך הנשי-היהודי-הנשמתי? מהם מקורות ההשראה הכתובים והאנושיים שלך לצניעות? יתכן ואינך יודעת די. אולי לא קיבלת מספיק, שמא קיבלת בדרכים שגרמו לך לקושי בהתאמה מחדש. לעניות דעתי אלו שאלות העומק אותן עלייך לברר לעצמך בטרם תחרימי את חנויות או גרביים או תעשי בהן מנוי משתלם.
אני בוודאי לא אפסוק לך – כי אז אפול שוב למלכודת הזו האורבת לכולנו – לרצות שמישהו יקח בשבילינו אחריות בעוד אנחנו ממשיכים להנות מן הריחוף הבלתי מחייב בין המשפתיים (זהו, אם תרצי, בשפה פסיכולוגית פשוטה- פחד מלגדול).
ז’אק לאקאן היה פילוסוף צרפתי פסיכואנליטיקאי שהביא לעולם הטיפול ראיה חדשה ורעננה על אופיה המורכב של נפש האדם. הוא מדבר רבות על “תודעת קיפוח” שמונעת מן האדם התקדמות.
לאמר: אני עסוקה לחשוב כמה המורות בסמינר היו דלות ומנותקות, כמה הרבנים לא יכולים לקלוע ללב הענין אלא עסוקים בראיה מגזרית קטנה, כמה לא קיבלתי וכמה קופחתי וכמה אין מי שיכול לתת לי מענה מדויק עד מעל הברך…
קיפוח משחרר מאחריות אך יוצר מרירות רבה ותקיעות מנוונת. כאשר מתעורר האדם לראות את עולמו החיצוני והפנימי כמות שהוא על אתגריו וחסריו, כשהוא מבין-שהגיע הזמן לקחת אחריות, ללמוד, להשכיל, להתפתח, בעזרת גורמים חיצוניים אך בעיקר מתוכו ופנימה, שוב לא רלוונטית השאלה: “מה קיבלתי”, אלא “מה אתן לעצמי ולעולם”.
אני מציעה לך ללמוד, לקרוא, להקשיב ,לנסות להבין את המהויות הנסתרות והפנימיות של עקרונות הרוח של תורת ישראל, יש מגוון עצום והצע פנטסטי, הושיטי היד- וגעי בם.
איזה יופי שאינך מסתפקת במה שנתנו לך המורות, כמה טוב שאת חסרת שקט ודורשת עוד …אני רואה בכך דנדון פעמון המבשר על התפתחות פנימית, על בנית קומת דעת נוספת, עשירה ומורכבת מעבר לחומר המורגל בפיך מהיותך קטנה ומשננת מצוות אנשים מלומדה.
החזון אי”ש זצ”ל התבטא פעם על מערכות החינוך בזו הלשון: הן מיועדות לבינוניים. החלשים- אינם מחזיקים מעמד. בקרנות מזבח הסמינר החזקים – קטנה עליהם המסגרת וכל אשר ידובר בה. ואילו הבינוניים- טועמים ורואים כי טוב.
אינני מכירה את סיכום מבחן האינטליגנציה שלך, אך יש לי תחושת בטן עמומה שאת שיכת לאותם שהמסגרת היתה קטנה עליהם. שנשמתך היתה צריכה דברים יותר מורכבים, עמוקים ומאתגרים.
הנה, הגיעה השעה לקרוא דרור לנשמתך המחפשת ולהטעימה מלחם שמיים.
איך היינו אומרות תמיד למורות? תסתכלו אל הלב ולא אל הגרביים.
בימי הסמינר- אין ברירה ויש לעיתים צורך להביט אל הגרביים ולדון בהן השכם והערב – כדי להשיג משמעת, וכדי לתת לתלמידה הצעירה והבלתי מפותחת כל צרכה- קנה מידה ברור וחתוך.
היום-אני קוראת לך להביט אל לב הדברים, אחר כך, את ורק את בהתכווננות מלאה לעשות את רצון השם – תמצאי את מקום הגרביים בחייך החיצוניים והפנימיים.
ושלא יפרמו לך הרבה רכבות…
קומי,עמדי על רגלייך, והיית לאשה.
בברכה
אתי
esterzi53@gmail.com
דלג לתוכן
