שלום נשמה יקרה,
אני כותבת אלייך למרות שאנחנו לא מכירות. אני לא יודעת דבר על הגיל, המראה, מקום המגורים, המצב המשפחתי, תכונות האופי, הכישרונות או העיסוק שלך. אפילו את שמך אני לא יודעת ובכל זאת אני כותבת אלייך. אלייך האדם, הלב והנשמה. אלייך הניצוץ האלוקי.
כל השאר זה עטיפות. עטיפות חשובות שבלעדיהן קשה להתנהל ולתפקד בעולמנו, אבל עדיין שכבות של ‘מלבושים’ שמעבר להן שוכנת הנשמה הנצחית.
האם שמת לב כמה אנחנו מרבים להתייחס למלבושים האלה?
אני זוכרת איך בכיתי כשנולד מאיר שלנו והתברר שיש לו תסמונת דאון.
בכיתי עליו, תינוק חמוד שמסלול חייו הולך להיות קשה ושונה משל תינוק רגיל, ובכיתי גם על החלומות של עצמי שברגע אחד התאדו. כמה רציתי לראות את בעלי לומד משניות עם הילד שלנו!
זו תגובה טבעית ונורמאלית, אבל היום אני מבינה שהיא משקפת עולם שמעריך תפקוד, הצלחות, הישגים ומלבושים.
מאיר לימד אותי לשים לב אל הנשמה ורק אל הנשמה. כשמתחברים לנשמה של הזולת חווים קשר עמוק ופנימי שאין לו תחליף.
כיום אני מדריכה הורים לילדים עם פגיעה מוחית.
אני זוכה לפגוש הורים לילדים שבקושי מתפקדים, ונפעמת בכל פעם מחדש מעוצמת האהבה שיש להם כלפי הנשמה שהופקדה בידם.
באיזו עדינות ורכות הם עוטפים אותו ובאיזו נחישות וגבורה הם נלחמים עליו! לפעמים אני עומדת דום מול דרגות בלתי נתפסות של חסד של אמת שנעשה בבית באופן יומיומי, בלי תעודות הוקרה ואפילו בלי פידבק מצד הילד שכלפיו החסד העצום הזה נעשה.
יש הורים שמבקשים רשות מהילד בכל פעם שהם מחליפים לו טיטול ואחרים נזהרים שלא לדבר בנוכחותו על קשיים שכרוכים בו.
משום מה, לצד הקושי הגדול שההורים האלה חווים יום יום, אני שמה לב שאלה אנשים יוצאי דופן.
יש להם עוצמה פנימית, הם מלאי הכרת טוב ובאופן כללי מאוד מוארים. הרבה הורים מספרים שעצם הנוכחות של הילד הזה בחייהם הפכה אותם לאנשים יותר רגישים כלפי הזולת,
אנשים שלא מקבלים שום דבר בחיים כמובן מאליו, אנשים מלאי אהבת אדם באשר הוא. במילים אחרות – הם למדו ליצור קשר-עוקף-מלבושים, קשר של נשמה לנשמה.
אשתף אותך באנקדוטה קטנה: לפני שבוע שוחחתי בטלפון עם מכרה שלא פגשתי כבר שנים, וסיפרתי לה שיש לנו ילד עם תסמונת דאון.
שמעתי את האנחה האמפתית שלה וחייכתי לעצמי. לו ידעה כמה גדלתי ולמדתי בזכות מאיר, המורה הקטן שלנו! למדתי על המוח ועל התפתחות של ילדים אבל הרבה יותר מזה – למדתי לפגוש את הנשמה של האחר מבעד לכל הלבושים.
אני חוזרת לשאלה שלך, איזו תכלית יש בחיים ללא תפקוד.
זו שאלה גדולה, אבל הרי עצם קיומם של ילדים כאלה היא גילוי של רצון ה’.
ר’ משה שפירא כתב להורים לילדה פגועת מוח, שנשמות שלא מסוגלות לפעול לתיקון עצמן, כנראה אינן זקוקות לתיקון, ‘וכל שליחותן אינה אלא לתקן את סביבתן’.
הוא מדרבן את המשפחה לעשות כל שביכולתם כדי לקדם את הילדה אפילו במשהו, ורואה בתפקיד הזה ‘מתנה טובה שאין כמותה’.
אני מבינה את הכאב שלך. קשה לראות את סבלה של המשפחה ואולי גם של הילד, את המאמצים הגדולים שנעשים כדי לעזור לו ואת ההשלכות על ההתנהלות בבית והיחסים עם שאר הילדים.
כל מי שקשור לסיפור הזה סובל ברמה אחרת, ואני מניחה שככל שקרובים למוקד המעגל המשפחתי כך הצער גדול יותר.
אז בואי נזכור שייסורים הם מצב שניתן משמיים באופן מאוד מדוייק ומחושבים כך שכל אחד מקבל אך ורק את מנת הסבל שהוא זקוק לה לצורך תיקון נפשו, ובמידה שהוא מסוגל להכיל.
הסטייפלר כתב שהייסורים הם ‘הון רב ועצום’, אז במובן הזה המשפחה שלכם מיליונרית.
מאחלת לך ולמשפחה היקרה שקשר הנשמות יזין ויאיר את ליבכם!
ברוריה
דלג לתוכן
תגובה אחת
וואוו, איזו כנות, כמה אור בתשובה אחת, הכל תודות למאיר המיוחד!
איזו מתנה זו לזכות למצוא כל כך המון משמעות מיוחדת בילד המיוחד!
פשוט גדול מהחיים.. ועדיין מורכב כל כך..
בהקשר הזה, ממליץ על הספר “רחוק מהעץ” של אנדרו סלומון.