שואל יקר

סליחה על העיכוב בתשובה. פשוט לא הייתי בטוח שאני הכתובת הנכונה לענות לך, אינני פסיכולוג ואין לי ידע מקצועי די הצורך כדי לתת לך תשובה מקצועית.

אבל משהו בדבריך גרם לי לרצות להעמיק בהם, לעבור ביחד איתך את תהליך ההקשבה למצוקה שתיארת.

ניתן ואפילו קצת מתבקש להכניס את מצוקתך לתבניות מוכרות (השם המקצועי – התבניתי-  של התופעה הזאת הוא 'דסידופוביה'. דסיד= להחליט, פוביה=חרדה. אפשר גם להצביע על כל מיני בעיות שיכולות לגרום לכך: דחיינות פשוטה, טראומה מהחלטות לא נכונות שבוצעו בעבר, חוסר בטחון ביכולת השכל שלנו לקלוע למציאות, וכו'). בהתאם לתבנית שנכניס את הבעיה, אפשר למצוא את הפתרון. נשמע פשוט.

אבל אני מנסה ללכת  בדרך אחרת, לנסות להסתכל על הקושי שלך כקושי פרטי שלך שמיוחד אליך ולא להכניס אותו לבנית מוכרת.

זו דרך פחות מקצועית, אני מודה. אבל אנחנו ב'אקשיבה', וזה בדיוק מה שאני הולך לעשות – לנסות ולהקשיב לכתיבה שלך, לתיאור הפנימי והכנה שלך על עמקי נפשך.

אין דבר יותר יפה מפנימיותה של נפש האדם, ואתה פשוט צייר מעולה שיודע לצייר אותה.  אז בוא ונסתכל על הציור.

אתה מתאר תחילה 'בעיה בחיבור שלי עם הישיבה שלא צלח. שממש איים עלי וגרם לי להרגיש לא בסדר בכל מה שאני עושה ולא אפשר לי להיות טבעי ומי שאני'. זו הגדרה מאד יפה ועדינה. יש בך מודעות גבוהה מאד לשני הרבדים שיש בנפש, הנפש הכללית שהולכת בתלם ורוצה לרצות את הסביבה, את החוץ, והנפש הפרטית שמחפשת לעשות את מה שהקול הפנימי דורש לעשות. אתה מודע למתח שבין שני הרבדים, ומזהה בעיה כאשר הרובד הפנימי אינו בא לידי ביטוי בגלל הרובד החיצוני של הנפש.

מכאן אתה מגיע לכך, שלמרות ש'כל מי שדיברתי איתו אמר לי שאני צריך לעזוב את הישיבה עד סוף שנה' בכל זאת לא הסכמת,  בין השאר משום ש'אני לא טבעי עם עצמי ולכן אני לא יכול להחליט עכשיו על ישיבה'. חששת שהחלטה על עזיבת הישיבה תבוא מהמקום החיצוני שבך ולא מהמקום הפנימי. זה נגע לליבי מאד.

הבעיה היא, שכשמו שאתה מתאר בעצמך, החיפוש הזה אחרי הקול הפנימי הוא לא פשוט. הוא לוקח הרבה זמן שאין לך, וכשסוף סוף הוא מגיע זה הרבה פעמים מאוחר מדי. הוא גם לא יכול להגיע לפי הזמנה, זה לא שאני יכול להתיישב באיזה רגע מסוים ולהחליט להקשיב לקול הפנימי. הקול הזה הוא כמו ברק שמבזיק מדי פעם, בא ונעלם, מבלבל. לפעמים גם לא מבינים בזמן אמת שזהו הקול הפנימי. בקיצור, מדובר בחיפוש מתיש ודי מייאש.

אני מוצא את עצמי נאנח כשאני כותב את זה, ואני נזכר בבדיחה יהודית כל כך. אפשר?

"יהודי עלה לקרון של הרכבת, נסתכל לצדדים וראה: בפינת הקרון, בקצה-ספסל יושב אדם ומנמנם, וכל חזותו מעידה עליו, שגם הוא מבני אברהם, יצחק ויעקב. מיד ניגש לשם על-מנת לתפוס מקום לידו. עד שסידר חבילותיו ומחה זיעתו מעל פניו, הקיץ המנמנם ונאנח אנחה עמוקה. נאנח אף הוא אחריו: לי אתה מספר?…" (מתוך 'הבדיחה והחידוד')

אז אני לא צריך לספר לך כמה זה מתיש, מתסכל ומייאש.

אבל אולי זה יעזור לנו להתקדם. אם באמת זה כל כך קשה להשגה, כנראה זה לא כל כך חיוני. כלומר, אם לפני כל החלטה משמעותית הינו צריכים לחכות לקול הפנימי שלנו, הוא היה מגיע לעיתים קרובות יותר, או לפחות נענה להזמנה שלנו. אם זה לא כך, כנראה שהוא לא נועד לזה.

זה טיעון קצת אובר-רציונלי; הוא אולי הגיוני, אבל לא יכול להשתיק את הנפש הפנימית שתובעת את שלה.

מה שיכול אולי לעזור במקרה הזה, היא העובדה שאתה צעיר. לְמה אני מתכוון 'צעיר'? אתה ודאי בוגר הרבה יותר מבני גילך, אלו ההולכים בתלם וכל תשוקתם היא למצוא חן בעיני החברה, ואולי, מי יודע, יום אחד לקבל איזה 'שידוך' נחשב או אפילו 'שטעלע' נחשק.

אבל בכל זאת, אתה צעיר. הרבה פעמים אנחנו שומעים ביטוי בהקשר של מחלות קשות או פציעות, לא עלינו, 'הוא עוד צעיר, הוא יֵצֵא מזה'. מדוע? משום שככל שאנחנו צעירים יותר, הגוף שלנו בתהליך של צמיחה, של התחדשות. הוא לא סטטי. אתה ברוך ה' לא חולה ולא פצוע, חס ושלום. המצוקה שאתה מתאר לא זו בלבד שהיא אנושית ונורמלית, היא מעידה על תהליך מאד מאד בריא, תהליך של התכנסות לתוך עצמך, תהליך שבו אתה לומד להכיר את מי שאתה באמת. אבל התהליך הזה אינו נמצא בשלב הסופי. בדיוק כפי שאתה צעיר בגילך, אתה צעיר בנשמתך. בדיוק כפי שאתה בתהליך גדילה פיזי, כך אתה בתהליך גדילה נפשי. ותהליך הגדילה שלך הוא מרשים ללא כל ספק!

השלב שבו אתה נמצא הוא שלב שבו אתה מתרחק מהלחץ החברתי, מהציפיות החברתיות, מהציפיה שלך לאישור מהחברה ולמציאת חן בעיניה. זהו שלב מבורך, אבל כואב מאד. יש ביטוי כזה 'כאבי גדילה'. זהו תהליך שאינו מיקל על החיים כלל ועיקר, משום שזוהי אינה צורת החיים הסופית שלנו. כל אחד ואחד מאיתנו בטבעו הוא יצור חברתי, הוא יצור שרוצה למצוא חן בעיני החברה, שמצפה בכליון עיניים לאישור שלה. מה אתה חושב, אני לא חושב עכשיו על התגובות שאקבל על התשובה הזאת? האם הייתי כותב אותה אילו הייתי חושב שאנשים יגיבו עליה במשיכת כתף?

זה בסדר גמור, זה אנושי לחלוטין לעשות דברים בשביל החברה. אם אנחנו בנויים כך , אם כך ה' ברא אותנו, הוי אומר שכך אנחנו בנויים מבחינה אידיאלית. ואם כך היא צורת האדם שבנו, אתה יכול להאמין שאתה תגיע אליה בסופו של דבר.

התהליך הזה שבו אתה מתוסכל מחוסר היכולת שלך להחליט, מחוסר היכולת שלך להושיב את הנפש הפנימית שלך לתהליך מסודר של קבלת החלטות, הוא בסופו של דבר תהליך. בסופו, אני מאמין, אתה תמצא את הדרך הנכונה לשלב בין הרבדים הנפשיים שבך. אתה תשלים עם העובדה שההחלטות לא תמיד מגיעות מתוככי תוככי הנפש, תשלים עם העובדה שאתה יצור חברתי ש'זורם' עם כולם ומקבל החלטות גם על סמך קולות שאתה שומע מאחרים. אתה תבין, כך אני מרשה לעצמי להניח, שזה לא רק 'בסדר', לא רק לגיטימי, זה הדבר האידיאלי.

אל דאגה, הקול הפנימי שלך ימשיך ללוות אותך. אתה תרגיש לגמרי טבעי עם מה שאתה עושה. בדרך כלל. כי בסופו של דבר לא נולדנו להיות במצוקה כל החיים, אלא לחיות בהרמוניה, לחיות חיים שבהם אנו מסוגלים להחליט בהם החלטות ולהיות שלמים עם עצמנו, גם אם לא תמיד זה מבטא את האישיות הפנימית שלנו בשלמותה.

החיים הם לא פאזל מושלם שכל החלקים שבו נמצאים במקום, אלא פאזל מרהיב שחסרים בו כמה חלקים שאנו תמיד נתאמץ למצוא אותם, ותמיד נשאב הנאה מלחפש אותם. אחד החלקים החסרים הוא אותו הבזק קול פנימי, שמגיע מדי פעם, והולך, ושוב מגיע, עד שלאט לאט אנו לומדים להכיר אותו.

חווית החיפוש הזאת לא תמיד מהנה כל כך, אבל אחרי שמבינים שאלו הם החיים, אפשר לבחור ליהנות מהם. מה שנקרא 'If you can't fight them, join them' ('אם אתה לא יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם').

אז לסיכומו של דבר, בחור יקר, אני אופטימי. אתה בתהליך מרתק וחשוב אם כי קצת מכביד, של הקשבה לעצמך, אבל בהחלט ניתן להאמין שהוא יסתיים בבוא הזמן, ואז יהיו לך חיים הרבה יותר קלים, חיים שבהם תוכל להחליט ו'לזרום' בהרבה יותר קלות, עם שלימות נפשית ושמחת חיים תמידית.

בהצלחה!

יצחק

[email protected]