The Butterfly Button
בריחה מהמציאות ומקבלת החלטות

שאלה מקטגוריה:

אהלן.
אני בן 21. לומד בישיבה מזה כשנה וחצי. לקראת סוף זמן חורף שעבר התחיל להיות לי ממש לא טוב בישיבה ובכלל. לקח המון זמן עד שהבנתי שזה בעיה בחיבור שלי עם הישיבה שלא צלח. שממש איים עלי וגרם לי להרגיש לא בסדר בכל מה שאני עושה ולא אפשר לי להיות טבעי ומי שאני. זה הוסיף גם הרבה קשיים מסביב. עכשיו החלטתי שבסוף שנה אני עובר לתחנה הבאה בחיי (אפשרית רק בסוף שנה. הבעיה היא שרק עכשיו החלטתי את זה וכל הזמן ברחתי מזה וניסיתי לתת עוד ועוד אופציות ולא להודות בזה שאני פשוט לא מתאים וצריך לעזוב. גם עכשיו כל מי שדיברתי איתו אמר לי שאני צריך לעזוב את הישיבה עד סוף שנה, אבל עם זה עוד לא הסכמתי היו לי סיבות לדבר כגון שהמעבר לא יהיה אפקטיבי כי אין עוד הרבה זמן או שאני לא טבעי עם עצמי ולכן אני לא יכול להחליט עכשיו על ישיבה ושזה לא כזה קריטי בשביל לקום ולעזוב. ואז כולם אמרו לי שאני צריך להתחיל להחליט החלטות שאני מנסה להשאר בנוח ולא מחפש את מה שטוב לי. והאמת? נראה לי שהם ממש צודקים. שנה נמרחתי עד שהחלטתי וגם אז לא הסכמתי להחליט לעזוב. ובכללי כל פעם בחיים אני מחפש אנשים שיבואו איתי ויתנו לי גיבוי ושאני לא ארגיש לבד. וקשה לי לקום ולעזוב דברים ולקבל החלטות חותכות, וזה ממש מפחיד אותי כל הסיפור הזה. ממש מפחיד אותי שאני לא יודע לקבל החלטות, חשבתי על זה שעוד מעט אני צריך להתחיל לצאת ושאני לא ידע להחליט עם מי להתחתן ואני אמרח עם זה או שאחליט סתם החלטה לא מבוקרת רק כדי לברוח מההחלטה או אל ההחלטה. שאחרי זה אני לא אעבור דירה ולא אעזוב עבודה או אעשה שינויים ואשאר תמיד באזור הנוחות. האם זה נכון? האם כל מי שקשה לו עם החלטות עכשיו זה אומר שהוא כבר בבעיה? האם אפשרי לעבוד על זה? עד כמה זה משפיע על החיים? ואולי אני בכלל סתם נלחץ וזה מאוד הגיוני ולא אומר שיש לי בעיה בהחלטות? תודה רבה

תשובה:

שואל יקר

סליחה על העיכוב בתשובה. פשוט לא הייתי בטוח שאני הכתובת הנכונה לענות לך, אינני פסיכולוג ואין לי ידע מקצועי די הצורך כדי לתת לך תשובה מקצועית.

אבל משהו בדבריך גרם לי לרצות להעמיק בהם, לעבור ביחד איתך את תהליך ההקשבה למצוקה שתיארת.

ניתן ואפילו קצת מתבקש להכניס את מצוקתך לתבניות מוכרות (השם המקצועי – התבניתי-  של התופעה הזאת הוא 'דסידופוביה'. דסיד= להחליט, פוביה=חרדה. אפשר גם להצביע על כל מיני בעיות שיכולות לגרום לכך: דחיינות פשוטה, טראומה מהחלטות לא נכונות שבוצעו בעבר, חוסר בטחון ביכולת השכל שלנו לקלוע למציאות, וכו'). בהתאם לתבנית שנכניס את הבעיה, אפשר למצוא את הפתרון. נשמע פשוט.

אבל אני מנסה ללכת  בדרך אחרת, לנסות להסתכל על הקושי שלך כקושי פרטי שלך שמיוחד אליך ולא להכניס אותו לבנית מוכרת.

זו דרך פחות מקצועית, אני מודה. אבל אנחנו ב'אקשיבה', וזה בדיוק מה שאני הולך לעשות – לנסות ולהקשיב לכתיבה שלך, לתיאור הפנימי והכנה שלך על עמקי נפשך.

אין דבר יותר יפה מפנימיותה של נפש האדם, ואתה פשוט צייר מעולה שיודע לצייר אותה.  אז בוא ונסתכל על הציור.

אתה מתאר תחילה 'בעיה בחיבור שלי עם הישיבה שלא צלח. שממש איים עלי וגרם לי להרגיש לא בסדר בכל מה שאני עושה ולא אפשר לי להיות טבעי ומי שאני'. זו הגדרה מאד יפה ועדינה. יש בך מודעות גבוהה מאד לשני הרבדים שיש בנפש, הנפש הכללית שהולכת בתלם ורוצה לרצות את הסביבה, את החוץ, והנפש הפרטית שמחפשת לעשות את מה שהקול הפנימי דורש לעשות. אתה מודע למתח שבין שני הרבדים, ומזהה בעיה כאשר הרובד הפנימי אינו בא לידי ביטוי בגלל הרובד החיצוני של הנפש.

מכאן אתה מגיע לכך, שלמרות ש'כל מי שדיברתי איתו אמר לי שאני צריך לעזוב את הישיבה עד סוף שנה' בכל זאת לא הסכמת,  בין השאר משום ש'אני לא טבעי עם עצמי ולכן אני לא יכול להחליט עכשיו על ישיבה'. חששת שהחלטה על עזיבת הישיבה תבוא מהמקום החיצוני שבך ולא מהמקום הפנימי. זה נגע לליבי מאד.

הבעיה היא, שכשמו שאתה מתאר בעצמך, החיפוש הזה אחרי הקול הפנימי הוא לא פשוט. הוא לוקח הרבה זמן שאין לך, וכשסוף סוף הוא מגיע זה הרבה פעמים מאוחר מדי. הוא גם לא יכול להגיע לפי הזמנה, זה לא שאני יכול להתיישב באיזה רגע מסוים ולהחליט להקשיב לקול הפנימי. הקול הזה הוא כמו ברק שמבזיק מדי פעם, בא ונעלם, מבלבל. לפעמים גם לא מבינים בזמן אמת שזהו הקול הפנימי. בקיצור, מדובר בחיפוש מתיש ודי מייאש.

אני מוצא את עצמי נאנח כשאני כותב את זה, ואני נזכר בבדיחה יהודית כל כך. אפשר?

"יהודי עלה לקרון של הרכבת, נסתכל לצדדים וראה: בפינת הקרון, בקצה-ספסל יושב אדם ומנמנם, וכל חזותו מעידה עליו, שגם הוא מבני אברהם, יצחק ויעקב. מיד ניגש לשם על-מנת לתפוס מקום לידו. עד שסידר חבילותיו ומחה זיעתו מעל פניו, הקיץ המנמנם ונאנח אנחה עמוקה. נאנח אף הוא אחריו: לי אתה מספר?…" (מתוך 'הבדיחה והחידוד')

אז אני לא צריך לספר לך כמה זה מתיש, מתסכל ומייאש.

אבל אולי זה יעזור לנו להתקדם. אם באמת זה כל כך קשה להשגה, כנראה זה לא כל כך חיוני. כלומר, אם לפני כל החלטה משמעותית הינו צריכים לחכות לקול הפנימי שלנו, הוא היה מגיע לעיתים קרובות יותר, או לפחות נענה להזמנה שלנו. אם זה לא כך, כנראה שהוא לא נועד לזה.

זה טיעון קצת אובר-רציונלי; הוא אולי הגיוני, אבל לא יכול להשתיק את הנפש הפנימית שתובעת את שלה.

מה שיכול אולי לעזור במקרה הזה, היא העובדה שאתה צעיר. לְמה אני מתכוון 'צעיר'? אתה ודאי בוגר הרבה יותר מבני גילך, אלו ההולכים בתלם וכל תשוקתם היא למצוא חן בעיני החברה, ואולי, מי יודע, יום אחד לקבל איזה 'שידוך' נחשב או אפילו 'שטעלע' נחשק.

אבל בכל זאת, אתה צעיר. הרבה פעמים אנחנו שומעים ביטוי בהקשר של מחלות קשות או פציעות, לא עלינו, 'הוא עוד צעיר, הוא יֵצֵא מזה'. מדוע? משום שככל שאנחנו צעירים יותר, הגוף שלנו בתהליך של צמיחה, של התחדשות. הוא לא סטטי. אתה ברוך ה' לא חולה ולא פצוע, חס ושלום. המצוקה שאתה מתאר לא זו בלבד שהיא אנושית ונורמלית, היא מעידה על תהליך מאד מאד בריא, תהליך של התכנסות לתוך עצמך, תהליך שבו אתה לומד להכיר את מי שאתה באמת. אבל התהליך הזה אינו נמצא בשלב הסופי. בדיוק כפי שאתה צעיר בגילך, אתה צעיר בנשמתך. בדיוק כפי שאתה בתהליך גדילה פיזי, כך אתה בתהליך גדילה נפשי. ותהליך הגדילה שלך הוא מרשים ללא כל ספק!

השלב שבו אתה נמצא הוא שלב שבו אתה מתרחק מהלחץ החברתי, מהציפיות החברתיות, מהציפיה שלך לאישור מהחברה ולמציאת חן בעיניה. זהו שלב מבורך, אבל כואב מאד. יש ביטוי כזה 'כאבי גדילה'. זהו תהליך שאינו מיקל על החיים כלל ועיקר, משום שזוהי אינה צורת החיים הסופית שלנו. כל אחד ואחד מאיתנו בטבעו הוא יצור חברתי, הוא יצור שרוצה למצוא חן בעיני החברה, שמצפה בכליון עיניים לאישור שלה. מה אתה חושב, אני לא חושב עכשיו על התגובות שאקבל על התשובה הזאת? האם הייתי כותב אותה אילו הייתי חושב שאנשים יגיבו עליה במשיכת כתף?

זה בסדר גמור, זה אנושי לחלוטין לעשות דברים בשביל החברה. אם אנחנו בנויים כך , אם כך ה' ברא אותנו, הוי אומר שכך אנחנו בנויים מבחינה אידיאלית. ואם כך היא צורת האדם שבנו, אתה יכול להאמין שאתה תגיע אליה בסופו של דבר.

התהליך הזה שבו אתה מתוסכל מחוסר היכולת שלך להחליט, מחוסר היכולת שלך להושיב את הנפש הפנימית שלך לתהליך מסודר של קבלת החלטות, הוא בסופו של דבר תהליך. בסופו, אני מאמין, אתה תמצא את הדרך הנכונה לשלב בין הרבדים הנפשיים שבך. אתה תשלים עם העובדה שההחלטות לא תמיד מגיעות מתוככי תוככי הנפש, תשלים עם העובדה שאתה יצור חברתי ש'זורם' עם כולם ומקבל החלטות גם על סמך קולות שאתה שומע מאחרים. אתה תבין, כך אני מרשה לעצמי להניח, שזה לא רק 'בסדר', לא רק לגיטימי, זה הדבר האידיאלי.

אל דאגה, הקול הפנימי שלך ימשיך ללוות אותך. אתה תרגיש לגמרי טבעי עם מה שאתה עושה. בדרך כלל. כי בסופו של דבר לא נולדנו להיות במצוקה כל החיים, אלא לחיות בהרמוניה, לחיות חיים שבהם אנו מסוגלים להחליט בהם החלטות ולהיות שלמים עם עצמנו, גם אם לא תמיד זה מבטא את האישיות הפנימית שלנו בשלמותה.

החיים הם לא פאזל מושלם שכל החלקים שבו נמצאים במקום, אלא פאזל מרהיב שחסרים בו כמה חלקים שאנו תמיד נתאמץ למצוא אותם, ותמיד נשאב הנאה מלחפש אותם. אחד החלקים החסרים הוא אותו הבזק קול פנימי, שמגיע מדי פעם, והולך, ושוב מגיע, עד שלאט לאט אנו לומדים להכיר אותו.

חווית החיפוש הזאת לא תמיד מהנה כל כך, אבל אחרי שמבינים שאלו הם החיים, אפשר לבחור ליהנות מהם. מה שנקרא 'If you can't fight them, join them' ('אם אתה לא יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם').

אז לסיכומו של דבר, בחור יקר, אני אופטימי. אתה בתהליך מרתק וחשוב אם כי קצת מכביד, של הקשבה לעצמך, אבל בהחלט ניתן להאמין שהוא יסתיים בבוא הזמן, ואז יהיו לך חיים הרבה יותר קלים, חיים שבהם תוכל להחליט ו'לזרום' בהרבה יותר קלות, עם שלימות נפשית ושמחת חיים תמידית.

 

בהצלחה!

יצחק

[email protected]

 

 

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

מרגיש אבוד בישיבה – להישאר בה? לחפש מקום אחר?
אני בחור בן 18 וחצי שלומד בישיבה, או לפחות אמור ללמוד… כבר שבועיים שאני לא מגיע לסדרים, פשוט לא מצליח למצוא את הכוחות. בהתחלה זה היה מרגיש כמו חופש, אבל עכשיו זה כבר נהיה כבד, תחושה של רִיק שאין לי איך למלא. הבעיה היא שאני לא באמת מרגיש שייך לישיבה....
כבר אין לי כוח לישיבה קטנה
אני בחור ישיבה קטנה שיעור ב' ואני מתחילת שיעור א' לא באמת הרגשתי חיבור לישיבה הייתי שם כי זה מה שצריך לעשות ואז באמצע שיעור א' היה לי קצת קשה אם החומר הלימודי ואמרתי את זה להורים שלי הם אמרו שזה בא מתוך עצלות ויש לי שכל ברוך ה' ואני...
התחרות בישיבה הורסת אותי
אני נכנסתי באלול האחרון לישיבה גדולה שחלמתי עליה. ישיבת עילית שיש בה מעט בחורים אבל כל אחד מהם הוא הכי טוב. עילויים של ממש. הכינו אותי כל הזמן שזה קשה ולא קל, אך מסתבר שלא ידעתי ולא חשבתי עד כמה. בישיבה קטנה הייתי מצטיין של ממש. קצרתי מאיות בקלות, כולם...
להישאר בישיבה אם משעמם לי בה?
קודם כל תודה רבה מראש על האתר המקסים! רציתי לשאול התחלתי השנה ישיבה גדולה היות וישיבה גדולה שונה בסגנון שלה מישיבה קטנה שבישיבה גדולה לומדים רוב הזמן בחברותות ולא שיעורים שיש כמו בישיבה קטנה הישיבה שבה אני לומד אומנם לא מלחיצה מבחינת לימוד ומחייבת ללמוד אבל בסופו של דבר גם...
בני בשיעור א' מתקשה להסתגל לישיבה
בני בן 14.5 התחיל השנה את הישיבה, הוא מתמודד עם קשיים בלימוד, החומר קשה לו הוא מאוד משקיע בלימוד ובסוף נכשל במבחנים וזה מאוד מתסכל אותו. הוא משווה את עצמו לאחרים שמצליחים. בנוסף יש לו קושי עם השעות לימוד הרבות. אשמח להכוונה איך אוכל לעודד אותו אותו.
עדיף להישאר בישיבה גם אם אני לא לומד כל הזמן?
קודם כל תודה רבה מראש על האתר המקסים! רציתי לשאול השנה התחלתי ישיבה גדולה והיות וישיבה גדולה זה רוב הזמן סדרים ולא שיעורים כמו ישיבה קטנה אז אני יכול ללמוד פחות וגם בלי קשר אין לי כוח ללמוד כל היום כי אני סך הכל רק בן אדם ורציתי לדעת האם...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
דילוג לתוכן