שלום לך, אישה כשרה,

הצטערתי מאוד לקרוא את שאלתך. אכן את צודקת, דברים שברוחניות הם עניינים שבינך לבין בוראך בלבד. את אדם בוגר שאחראי לעצמו ותחושת ההתקוממות וההשפלה שלך מול הערות וביקורת – מובנת בהחלט. גם הריחוק שמגיע בעקבות זאת מובן בהחלט.

עד כאן תשובה מבית המשפט. את באמת צודקת לגמרי.

הבעיה היא שאת בכלל לא רוצה להיות צודקת. את רוצה לחיות טוב. ליבך רוצה אהבה, כבוד, זוגיות מעריכה ולא צדק. העובדה שאת צודקת היא לא יעילה ולא מועילה, ולכן בואי פשוט נשים אותה בצד ונחשוב יחד מה לעשות כדי שהמצב ישתנה.

אני מציעה לך לעשות רשימה של כל הדברים שניסית ולא תרמו לשיפור. ייתכן שבכית, התחננת, שתקת, הערת בחזרה, התווכחת, התעלמת – כל אלה תגובות מובנות, ואם אחת מהן הייתה מועילה כנראה שלא היית פונה לאקשיבה.

מה עוד? האם יש דרך שלא ניסית?

אני מעזה להציע לך דרך אחרת, ארוכה ועמוקה יותר. בואי ננסה לקלף את ההתנהגות ("בעלי מעיר לי") ולגעת בצורך שמאחוריה. למה בעלך מעיר לך? בהנחה שהוא לא מחפש דרכים להציק לאשתו, הוא מנסה לבטא איזשהו צורך או רצון שלו. אולי הוא רוצה להרגיש שדעתו נשמעת? אולי הוא מתבייש בפני משפחתו? אולי מאוכזב מחלום שהתנפץ? ואולי משהו אחר? סמכות, כבוד, שליטה, כוח – בואי לא נשפוט את הצרכים האלה אלא פשוט ניתן להם הבנה. כשתדעי מה הצורך של בעלך (לא צריך רוח הקודש בשביל זה, מספיק כוס קפה ושעה של שיחה או הליכה בערב), את בטח תרצי לומר לו מה דעתך על זה, אבל עדיף לך במקום זה להקשיב לו ולהבין את המקום שלו ולספר לו שאת מבינה.

לדוגמה: אני מבינה שדמיינת את אשתך עם חצאית ממש אחרת, וקשה לך עם זה שאני נראית ככה.

או: אתה מרגיש כאילו אין לך מילה כאן בבית, ואני עושה מה שבא לי בלי להתחשב ברצון שלך.

תני לשניכם זמן להבין שאת מבינה.

–

–

–

השארתי רווח כדי שתיקחי לעצמך את הרווח הזה. להבין זה לא לזרוק מלתחה. להבין זה להבין אותו ולהיות עם הכעס או התסכול או האכזבה או המה שזה לא יהיה. אין מתנה גדולה יותר מזו. יתכן שהמחשבה שאת מקשיבה ומבינה את רצונו תרגיע אותו.

ויתכן שלא. ואז את יכולה לבחור אם לבקש את הבנתו למקום שלך. ספרי לו איך את מרגישה כשמחליטים במקומך או כשמעירים לך (כנראה שזה די דומה לאישה שמעירה לבעלה על זמני תפילות או על כך שעדיין לא סיים ש"ס). תספרי מה הביקורת עושה לך, אבל תעשי את זה ממקום אוהב, מקום של אישה שהקשר עם בעלה יקר לה ביותר.

ואז?

אני מניחה שיהיה פרט אחד שממש ממש חשוב לו, ואת תבואי לקראתו.

ויהיה פרט אחר שממש ממש חשוב לך, והוא יבוא לקראתך.

ועל כל השאר אתם תמשיכו לדבר…

אם החזקת מעמד עד כאן אני מרשה לעצמי ללחוש לך עצה טובה ולא אופנתית: שימי רגע בצד את כל הדיבורים על אסרטיביות, ותהיי אישה. תזכרי כמה את רוצה להיות נשואה, ונשואה באושר, ועם שלום ואהבה. כמה יקר לך הביחד שלכם. תחשבי על הרגעים הטובים והיפים שלכם (יש גם אחרים אבל אותם תשכחי לרגע). תחשבי על הילדים המתוקים שיש או שיהיו לכם. תחשבי מה זה לחזור הביתה מהעבודה ולומר לאיש הזה שלום, או מה זה לחכות שהוא יחזור מבית הכנסת ויאמר לך שבת שלום.

ובשם השלום הקדוש הזה תרשי לעצמך לבוא לקראתו ככל שתוכלי. תני לו את התחושה שהמילה שלו חשובה לך, ושהוא המחליט כאן בבית נקודה.

נשמע מזעזע, אני יודעת. הכרזת כניעה משפילה.

אבל זו לא כניעה, זו בחירה בשלום בית.

האם ידעת שהספר "לדעת להיכנע" הוא אחד מרבי המכר בעולם? והוא לא נכתב על ידי רבנית דגולה עם המוטו של "אישה כשרה עושה רצון בעלה" אלא על ידי אישה לא יהודיה, שיצרה שינוי תודעתי בעולם כולו?

עם יד על הלב, מה נראה לך שיקרה? האם בעלך ינצל את הכניעה שלך ויהפוך לדיקטטור בשם הדת? או שהוא יהפוך לגבר מסופק ומרוצה, שמרגיש בטוח ומוערך בביתו, ויכול להיפרד מהצורך שלו לשלוט ולהעיר לאשתו? זה לא נדיר שגבר זקוק לתחושה שהוא סמכותי, מנהיג, מוערך, מחליט ושולט. אם תבחרי לתת לו את השרביט, ומכל הלב, יש סיכוי גדול שהוא לא יצטרך לנסות לקחת אותו בכוח.

אני לא מציעה לך להיות חלשלושה וחסרת אופי ולרעוד מכל הערה שלו. לגמרי לא. אני מציעה לך כאן לקחת אחריות על הזוגיות שלך, להבין את הצורך של בעלך, למלא אותו בתחושה של סמכות וכבוד, עד שהוא לא ירגיש צורך להעיר או להגביל אותך.

זרקתי כיוונים למחשבה, אבל את הנוסחה המדויקת עבורכם רק את יודעת. ה' ינחה אותך ותזכי לבנות קשר מבין ומאפשר, ובביתכם ישכנו שלום וכבוד הדדי.

ברוריה