שלום. אני בת 22 נשואה שנה ואין לנו ילדים, ויש נושא שמאוד מקשה עליי. בעלי יותר מדי מחובר לאחיות שלו. בעלי יתום משני הוריו,ומי שנשאר ממשפחתו הן אחיותיו. הם משפחה מאוד מאוד מחוברת. הרבה יותר מדי מחוברת לפי דעתי. חשוב לציין שכרגע אנחנו גרים בבית שלו מלפני הנישואים, שזו בעצם בית מחובר יחד עם אחותו, כמו יחידת דיור. ממש כמה מדרגות מפרידות בינינו. מה שמקשה עוד יותר על העניינים. עברתי מלחמות חורמה כדי לשכנע אותו לעבור מכאן, ואני מקווה שזה יקרה בקרוב. בעלי ואחיות שלו נוהגים לעשות כל שבת ביחד(!!!) כל שבת! עד עכשיו זה לא הפריע לי כלכך מכיוון שהיינו באמת בשנה הראשונה לנישואים וזה נהוג להתארח, ואני מבחירתי האישית העדפתי לא ללכת להורים שלי לסירוגין כי אני לא כלכך אוהבת להתארח אצלם מהעדפתי האישית. לבעלי אין התנגדות ללכת אליהם למרות שכמובן הוא מעדיף את האחיות שלו. רבתי עם בעלי עשרות אלפי פעמים על העניינים האלה והוא נעול בדעתו ולא מבין אותי אפילו לא בטיפה. לא מזמן התברר לי שכאשר נעבור מכאן, הוא רוצה שנשכיר דירה שקרובה לכאן מרחק הליכה בלבד, כי הוא רוצה להתארח כאן 3 פעמים מתוך חודש. הנושא הזה אף פעם לא עלה בעבר וזה מאוד הפתיע אותי. אני ממש לא רציתי בזה. אני טוענת שהוא לא מבדיל בין להתארח, לבין זה שהוא הופך את אחיותיו למרכז החיים שלנו. אני מרגישה שאנחנו לא זוג בכלל בלעדיהם. אין לי מוטיבציה לבשל ארוחות צהריים כי אחותו מבשלת כל יום אוכל טרי טרי וזה משהו שאני לא עומדת בו(היא לא עובדת). כשאמרתי לו שאני רוצה את רוב השבתות לעשות לבדנו, ועם הילדים שיגיעו בעז”ה, הוא אמר לי בשיא הכנות שהוא לא מבין מה נעשה שנינו לבד שבת שלמה בלי משפחה מורחבת. כשיש חג חנוכה- מדליקים נרות רק עם האחיות. כשקונים או מכינים משהו טעים- ישר חולקים אותו איתם. אין לנו לבד בכלל. יש עוד אין ספור דוגמאות. היו מצבים שאחיות שלו עלו אלינו הביתה בהפתעה דרך הכניסה האחורית של הבית, דרך הבית של אחת משלושת האחיות,
. אחותו של בעלי דאגה לו כל החיים ברווקותו, בישלה לו, כיבסה לו, ניקתה לו, (בדיעבד היו סממנים מעוררי דאגה אבל כנראה שהייתי עיוורת אליהם) ואני חושבת שהוא מרגיש חבות מאוד גדולה כלפיה. היא כמו תחליף האמא שנפטרה. בעלי תמיד טוען שככה זה כולם וככה זה אצל כל החברים שלו ורק במשפחה הקרה שלי זה לא היה ככה. אני אוהבת את בעלי אבל לא רוצה לבלות ככה את כל חיי הבוגרים. התחתנתי כדי להקים בית משלי. לא כדי להישען על גיסותיי, עם כל האהבה אליהם. האם מה שתיארתי זה מצב נפוץ? יש סיכוי לשינוי? למרות שבעלי ממש נעול בראש כפי שציינתי. אולי הזמן יעשה את שלו? אולי כשיגיעו הילדים הוא יבין שהגיע הזמן לפרוס כנפיים? אשמח לשמוע ממכם ולקבל אולי עצה.. ושתהיה לכולנו שנה טובה. תודה מראש.