שואלת יקרה מאד מאד!
השאלה שלך עדינה מאד בעיני – כה עדינה שאין לה תשובה של “כן” ו”לא”, של “מותר” ו”אסור”. אין אף אחד שיוכל לומר לך אם להוציא את הילדים או שלא. זו בעצם שאלה כללית בתחום הזוגיות, וכמו שכתבת: “לשתוק ולוותר? אולי הוא בכלל צודק?”. הנושא של שאלתך אינו אפוא ספציפי אלא כללי: איך נוהגים כאשר צפים חילוקי דעות בין בני זוג?
האמת היא שבין כל זוג קיימים חילוקי דעות. עובדה זו מובנית לתוך המארג האנושי הנקרא “זוגיות”, שכן מדובר בשני בני אדם הבאים מרקע שונה, בעלי נטיות שונות, עם תפיסות עולם שונות וחשיבה שונה, והעולה על כולם – באיש ואישה, שבהגדרה אינם שווים. ניסיון לתיאום עמדות מושלם ביניהם, להגיע לאחידות בדעות ובגישות, נועד מראש לכישלון. בכך אין “בעיה” כלשהי. זוהי המציאות – המציאות הנפלאה – של זוגיות. זוגיות היא אחדות, אחדות של שונים. היא ממש, ממש לא אחידות.
דווקא השוני בין בני הזוג, בחשיבה שלהם ובנטיות שלהם, מאפשר לנו לקיים את העמוק מבין כל הקשרים האנושיים שביקום. אנו נדרשים להתייחס בכבוד ובאהבה לשונה, לדעה האחרת, לצאת מתוך עצמנו ולראות את המציאות מתוך פרספקטיבה שונה. כך אנו למדים להרחיב את דעתנו ולהכיל את האחר – את הדעה האחרת ואת הגישה השונה – ולא לכפות את הדעה האישית שלנו על אחרים. וכאן מונחת גם הנקודה המרכזית בחינוך הילדים.
כשהורים מתייחסים לדעה השונה בצורה בוגרת, אחראית ומכבדת – כלומר, בשיח, בהכלה ובהבנה ולא בפחד ובניסיון לכפות את הדעה האישית או לחילופין בוויתור תמידי ומחיקה עצמית – אז הילדים למדים מתוך חוויה אישית את אחד היסודות החשובים והמרכזיים ביותר עבור חייהם הם: את היחס הנכון והראוי לאחר ולשונה. הזוגיות עצמה, הקשר הזוגי התקין, הקרוב והאוהב הקיים בין ההורים, היא הגורם המחנך הטוב והחשוב ביותר בחיי הילדים.
הגדרת את השאלה הכללית מאד יפה: מה עושים כשיש חילוקי דעות? לשתוק ולוותר? כפי שארחיב תיכף, התשובה היא שאין בשאלה הזו כלל ברזל, אך ראשית כל חיוני שתהיה כאן הכרעה בין שני צדדים: בחירה בין אופציה של שתיקה – כלומר, קבלה – לבין אופציה של עמידה על דעתך.
יש נשים שרגילות לעמוד על דעתן בתוקף. קשה להן לשמוע דעה שונה, אחרת ממה שהן חושבות, והן כופות את דעתן באופן קבוע על בעליהן. הן אכן צריכות ללמוד לקבל, או יותר מדויק: ללמוד להקשיב. לעומתן, יש נשים השותקות באופן קבוע. הן כה מורגלות בוויתור וכניעה שהן כבר אינן מודעות לרצון האישי ולדעת האישית שלהן. הן צריכות דווקא להשמיע את קולן, להיות “צד שני” שבלעדיו הקשר הזוגי אינו יכול להתקיים. הקצוות הללו נותנים ביטוי לתפיסה זוגית שגויה, של מחיקה עצמית או של מחיקת הזולת – ואילו זוגיות היא ברית בין שני צדדים שכל אחד קיים ונוכח.
לאחר שעמדנו על עיקרון הבחירה, עלינו להכריע: מתי לשתוק-לקבל ומתי לא? כמובן שאין לכך תשובה חד-משמעית, אך הערכים המתחרים בשאלה הזו הם ערך הצדק מול ערך השלום. בתחרות ביניהם, ערך השלום גבוה ונעלה יותר. חשוב להיות צודקים, וההכרעות שלנו משפיעות. אך חשוב הרבה יותר להיות במצב של שלום, שכן אלמלא השלום גם ההכרעות הצודקות ביותר לא תביאו ברכה: “לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום”. מכאן שלעתים יטה ערך השלום את הכף לטובת הבחירה בקבלה.
אך שוב אדגיש: חייבת להיות בחירה בשתיקה, מתוך תודעה עמוקה של שני צדדים שמתוכם אנו בוחרים באחד מהם. אם יש לך אפשרות לסרב לבעלך, ומצד שני יש לך אפשרות לקבל את דעתו, אזי אפשר לבחור בקבלת דעתו גם אם היא נראית לך מוטעית. אבל אם אם אין אפשרות של סירוב אזי גם שלום אין כאן: שלום עושים בין שני צדדים.
ולחזור לשאלתך: כאמור בפתיחה, אין כאן תשובה של כן ולא, של שחור ולבן. גם הילדים שלי עדיין בבית, יש גם צד כזה. היחס שלך לבעלך בנושא הוא לוז העניין. האם את מכבדת את דעתו והאם יש לך את האפשרות לומר את דעתך? אם התשובה לשאלות האלו היא שכן, אזי יש לך את הזכות לבחור בערך העליון של שלום. אבל חובה שהדבר יבוא מתוך בחירה – בחירה שבהכרח מניחה צד שני, צד של עמידה על הצדק שלך.
אני מאחלת לך הרבה מאד הצלחה בכל!
תמר פ.
tamarparent@gmail.com
דלג לתוכן
