דלג לתוכן
תודה מראש,אז ככה…בקצרה: נפשי העדינה מרוסקת לחלוטין,אני שבר כלי ממש,מכיוון ש-ללא גוזמה…"פגעו" בי אנשים,ועדיין,במשך כל חיי (43),וגם פוגעים לחינם כביכול…ואני בסה"כ בנאדם…ואני יודע ומאמין,שהכל משמיים,בצדק,ולטובה,ולכאורה להפגע זו בעצם גאווה סרוחה מצידי,ואני מסכים! כי אין רע יורד מן השמיים כידוע…ועלינו לקבל באהבה,ואני מוחל לכולם,והלוואי שגם ימחלו לי!! ואני גם מודע למעלת הבזיונות!! והשכר העצום עליהם…אך בכל זאת,אנו בדור כל כך חלש…ואני לא עומד בזה יותר…היכן הרחמים?!
🙁
יקירי
מרגש לקרוא את הדברים שלך, מצער לקרוא על הסבל שאחרים גורמים לך, פוגעים בך. ויחד עם זאת, מדהים איך שאתה ממשיך לקבל את הכל באהבה, באמונה.
לפני הדברים, אין הכוונה כאן למעט מהצער הגדול שיש לך או חלילה לזלזל בו, ברור שיש לו מקום, הכוונה כאן לנסות לענות על השאלה ששאלת, עם כל הכאב, לפעמים התשובה יכולה לעזור, למרות שהיא לא באה לפתור את הבעיה, אלא רק להבהיר את הסוגיא.
ברשותך נלך למקום שממנו העולם התחיל, בתחילת ספר בראשית רש"י כותב, בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין אבל ראה הקב"ה שאין העולם יכול לעמוד, שיתף הקב"ה מידת הרחמים עם מידת הדין.
לפני שניגע בזה, אני מציע לך לעיין בספר דרך השם לרמח"ל חלק א' וב', [שם תמצא תשובה מפורטת הרבה יותר לשאלתך], שם הוא מסביר איך שבעצם המטרה המרכזית היא רק טוב. אם כן איך זה מסתדר עם מה שהקב"ה רצה לברוא את העולם במידת הדין? התשובה היא, כי הדרך הכי טובה שיכולה להיות היא רק על ידי מידת הדין, רק על ידי שאנחנו נתמודד בעצמנו, נוכל להגיע לטוב ברמה אחרת, שהטוב יהיה שלנו.
אם כן בנוגע לשאלתך, איפה הרחמים? צר לי לאכזב אותך, אבל התשובה היא העולם הוא לא רק מקום של רחמים, העולם הוא נברא כדי שנעמוד בדין, כדי שנזכה בזכות ולא ברחמים. לדוגמא מי ש"ירחם" על בנו הקטן וישאיר אותו בבית במקום לשלוח אותו לבית הספר, כדי שלא יצטרך להתמודד עם הלימודים ועם החברה, בהמשך הבן לא יוכל להתמודד עם החיים. אנחנו כאן בחיים כדי להתמודד ולא רק כדי לקבל רחמים.
כיון שהקב"ה רוצה שנמשיך תמיד להתמודד ולא נישבר, זה המקום של מידת הרחמים, שההתמודדויות שיש לנו לא ישברו אותנו. אלו הרחמים.
חלק בלתי נפרד מהחיים שלו הם ההתמודדויות, כל אחד מקבל סוג אחר של התמודדות שמתאימה במיוחד בשבילו, שהיא אמורה לבנות אותו במיוחד. יש כאלו שהתמודדות שלו היא לקבל כל דבר באהבה, אבל זה לא בהכרח מתאים לכל אחד, יש אחרים שהתמודדות שלהם היא להתאושש למרות הפגיעות, או ללמוד להחזיר מלחמה, כל אחד וההתמודדות שלו, עם הבחירה שלו.
כדי להתמודד צריך להיות חזק, אתה צריך לבנות חוסן אישי, ולנסות להתמודד עם פוגעניות, או בעצמך, ואם זה קשה אל תהסס לקבל עזרה מאחרים, זה גם חלק מהתמודדות, לדעת לקבל עזרה.
תרשה לי לחלוק עליך, זאת ממש לא גאווה להיפגע, כולנו בני אדם עם רגשות, ואנחנו יכולים להיות פגיעים. לכן חשוב להכיר שיש פגיעות, מותר לנו להיפגע, אבל כמובן צריך להתמודד עם זה ואם קשה להתמודד לבד כדאי מאוד לבקש עזרה מקצועית.
יש כמה סוגים של פגיעות, יש פגיעות שהם מעוררות פצעים ישנים שלא התרפאו, הטיפול בהם הוא לרפא את המשקעים הישנים, לעומת זאת ישנם פגיעות שהם גורמות לאבד את הביטחון העצמי, הטיפול בהם הוא עם חיזוק הביטחון. לפעמים צריך את שני סוגי הטיפול.
מאחל לך המון הצלחה עם ההתמודדות האישית שלך. בסופו של דבר ההתמודדות היא המרפא הכי גדול לכל כאב.
באהבה גדולה
יוסי ב.
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
2 תגובות
לענ"ד,תשובתך נאה,אך לא אסכים איתך בעניין הגאווה. כי דבר פשוט הוא…שאדם,החש עצמו ל-"משהו",אז בו ברגע שדבר זה מתערער אצלו – הוא 'נפגע'. ולעומת זאת,האדם העניו,החש עצמו ממילא כריק ושפל – בשבילו,אם בירכו או קיללו אותו זה היינו הך!!
קודם כל תודה.
לגופם של דברים.
חובת הלבבות מתאר מקרה דומה, על אדם שביזו אותו בצורה מאוד קשה והוא הגיע למדרגה כזו שזה לא השפיע עליו כלום. זאת מדרגה גבוהה.
מצד שני הוא בעצמו מתאר בשער הכניעה, שיש כניעה רעה שהיא דומה לבהמות, זה אדם שחסר לו כבוד.
איך שני הדברים מתיישבים יחד? האם המטרה לקבל כל בזיון באהבה [להתבזות], או לשמור על הכבוד שלי?
התשובה לכך היא, תלוי על מה מדובר. כל אדם יש דברים שהם הכבוד שלו ואסור שתהיה בהם פגיעה, אם יפגעו בו בהם זאת פגיעה בכל האישיות שלו. למשל רב שיגידו עליו שהוא לא יודע לפסוק הלכות זאת פגיעה קשה. כי כך הוא באמת לא יוכל לפסוק הלכות.
לעומת זאת אם ביזו אותו סתם, בלי קשר לאישיות שלו, לא פגעו בתכונות שלו, אזי שם זאת מעלה גדולה לא להתרגש מהפגיעה. אם אותו רב לא קיבל שלישי, או ביזו אותו ברבים, זה כבר עניין אחר לגמרי, כי זה לא פוגע באישיות שלו. [חוץ מהעניין של פגיעה בכבוד התורה, שזה גם כן פגיעה בדבר מהותי].
אדם שיכול להיפגע ולהרגיש טוב עם זה זאת באמת מעלה, אבל אם פגעו לו בדבר שהוא מרכזי באישיות שלו, דבר שיכול לפגוע בשליחות של החיים שלו, שם אם הוא לא נפגע זאת בעיה.
הראיה ממשה רבינו, שהוא יכל לומר על עצמו ונחנו מה, כמו שאמר הרמב"ן שאין עוד אדם בישראל שאני יותר ממנו. מצד שני שקרח רצה לפגוע בשליחות שלו, הוא לא נח עד שהאדמה בלעה את קרח וכל עדתו.
אפשר לדון על הדימוי למשה רבינו, אבל הבאתי אותו בשביל להמחיש את ההבדל.
אתה צודק שאדם שיש לו גאווה, זה אומר שהוא מגדיל את האישיות שלו הרבה יותר ממה שהיא, יותר קל לו להיפגע. אבל גם עניו הוא נפגע, אם הפגיעה היא מהותית.
מקווה שזה מספיק ברור.
חוץ מזה, גם אם זאת מעלה לא להיפגע, אבל מותר לנו להכיר את הרגשות של עצמנו ולהיות מודעים להם, ומותר לנו להיפגע, זה מאוד אנושי.