תקופה ארוכה – שנים – סבלתי ממכלול של דברים. ביניהם מחרדות מסיוטים ועוד. הרבה פעמים הייתי עושה שטויות מתוך כל הלחצים הללו. ובפרהסיה. ברשות הרבים. תקופה אחרונה גם התחלתי לספר לאנשים כל מיני דברים שאני חווה ושהצנעה יפה להם פשוט בשביל לשחרר ולהקל על הלב. כיום אני במצב שאני חושב לעצמי איך אני יכול ללכת להסתובב ברחוב? בטח אנשים זוכרים ומסתכלים עלי בהתאם. מה גם שהילדים שלי חלקם כבר בגיל של שידוכים ומי בכלל ירצה להשתדך עם בנאדם שכזה? אז נכון שבכל שידוך רואים את יד ה’ ויש המון סיפורים איך שבדיוק כשמגיע הבאשרט נעלם השכל ושוכחים פרטים וסוגרים שידוך ואני עדות חיה לכך. לאחר החתונה נודע לי שהבנאדם שהכיר אותי הכי טוב כולל בעייותי הנפשיות רצו לשאול גם אותו אך מניעות ועיכובים גרמו לכך שסגרו שידוך בלי זה ולכן גם השידוך לא נתקע בדיוק שם. כך שמהנושא של שידוכים אני פחות חושש אלא בעיקר מאיך אני מתמודד עם הזכרונות שפתאום נכנסים לראש שביום פלוני עשיתי במקום פלוני מעשה שכל רואיו יעידו כי משיגענער אנוכי.
תגובה אחת
תשובה יפה