שואלת יקרה,

ראשית אפתח בדברי התנצלות על העיכוב הממושך במתן התשובה. שאלות רבות מגיעות לפתחי ואני מתיישבת עליהן עוד באותו יום, ומשגרת את תשובתי. שאלתך זו, לעומת זאת, מונחת בראשי ובתודעתי מזה זמן רב, ולא הצלחתי להושיב עצמי ולנסח את מילותי. ניסיתי לזהות בכנות מה הוא החסם הפנימי שמונע ממני לשבת ולכתוב, ולא רק לתלות זאת בעומס החיים, בקורונה ששיבשה את חיינו, ובטרחות חג הפסח הקרב ובא. אמנם אלו סיבות נכונות, אך הן ‘חיצוניות’ לי. הכרחתי את עצמי להיישיר מבט ולהסביר לעצמי, את המחשבה שאני רוצה לשתף אותה עימך, מאחר והיא נוגעת לכוון החשיבה, שברצוני להציע בפניך.

מקווה מאד שהתשובה – למרות שהיא כללית ולא נוגעת רק למקרה שלפניך, עדין תהיה רלוונטית עבורך, ותוכל לשרת אותך בקבלת ההחלטה שנפלה לפתחך.

בראשית שאלתך הצבת שני צדדים למשוואת הבחירה העומדת בפניך- שירות לאומי או כיבוד הורים. שני צידי המשוואה מגלמים שני ערכים שחשובים מאד בעיניך, שתי ‘חובות’ שעליך למלא, כדי להיות עובדת ה’, כפי שאת מבינה את תפקידך.

בהמשך השאלה, המשוואה נעה לכוון מעט שונה, והפכה להיות המימוש העצמי שלך מבחינה רוחנית (איפה עוד אוכל לתת מעצמי למען העם והמורשת…) אל מול כיבוד אב, כשאת רומזת שעיקר המחלוקת היא מול אביך, וככל הנראה אימך לא תסתייג מבחירתך זו.

איך שלא תנסחי את הדילמה, המשותף לשני הניסוחים (או לשתי נקודות המבט עליה) היא העובדה שדילמה זו משקפת שאלות רבות שגם אני וגם כולנו מתמודדים עימן לא אחת. בהחלטות אלו אנו חשים שכל החלטה שלא נקבל, תאלץ אותנו לבחור בין שני ערכים טובים וחשובים, ושאם בכל זאת נבחר רק באחת מן האפשרויות, נצא רע ונרגיש רע, בבחינת ‘אוי לי מיצרי, ואוי לי מיוצרי’. לכל מה שנעשה, יהיה מחיר בלתי נסבל. או בניסוח אחר: מה שלא נעשה, לא יהיה טוב כפי שהיינו רוצות.

אם בכל זאת נאלץ לבחור, יקרה אחד מן השניים.

האפשרות הראשונה היא לוותר ‘על עצמי’ תוך ויתור על התפקיד בשירות הלאומי. לא במובן האיגואיסטי, אלא במובן הרוחני. אאלץ לוותר על האנרגיה הממלאת אותי ומבקשת לפרוץ באמצעות כישורי ונטיות ליבי, ולהשפיע טוב בעולם, לקרב יהודים לזהותם היהודית למקדש, לתורה לעמם ולארצם. הרווח במקרה כזה יהיה שהדמות הסמכותית, שבחיי שאת אישורה אני מחפשת, תעמוד לצידי, אשמח את אבי, ומערכת היחסים שלי עימו לא תפגע, ותמשיך בעזרת ה’ ללוות אותי הלאה.

האפשרות השניה היא ללכת בעקבות ליבי ובעקבות המשימה ההתפתחותית-רוחנית שעומדת לפתחי , ולהתעלם מציפיותיו של אבי ממני. אך אז, אשלם מחיר יקר במערכות היחסים עם היקרים לי, אהוביי לא יהיו שבעי רצון, ואגרום צער למי שבליבי, חפיצה אנוכי מאד בטובתו ובאושרו, ושדעתו ונוכחותו חשובים מאד בחיי .

כפי שאת רואה מניסוח הדברים עד כה- הדילמה היא לא רק בין, להקשיב לעצמי,לתוכי פנימה, או להקשיב לאבי, מישהו חיצוני לי, בין לעשות מה שאני בתוכי רוצה לבין לעשות מה שהוא, שם בחוץ רוצה, אלא הדילמה היא הרבה יותר קשה – היא הצורך לבחור בין שני ערכים שחשובים לי, בין שני ערוצים של עבודת ה’ שכרגע מתנגשים, ושלא ניתן לכאורה, לממש אותם יחדיו.

שתי השאיפות הללו הן נכונות וראויות מבחינה אישית ומוסרית. מחד גיסא, הרצון לכבד הורים, לחסות בצל עצותיהם החכמות שאני מאמינה שהם רוצים בטובתי כשאני מודעת לשיקולים הראויים המובילים את הנחיותיהם. מאידך גיסא, ניצב הרצון לסלול את הדרך האישית שלי, לכבוש ולצעוד בדרכים חדשות שלא נסללו עבורי, אלא אנוכי סללתי באופן עצמאי, מתוך היכרות עם עצמי, עם חוזקותי, ועם שאיפותי הכנות להתקדמות אישית ורוחנית.

ניתן לראות את המתח בין שתי האפשרויות הללו גם במשקפיים נוספות, כבחירה בין הקולקטיב , שמשמעה ציות לדמויות הסמכות במסגרת המשפחה ו/או הקהילה, לבין האינדוידואל, שמוביל אותנו ליותר הקשבה לזהות הפרטית והאישית שלי במובנה הנפשי-רוחני. זהו מתח שמלווה בחירות רבות מאד בחיינו, בהמון מישורים, והוא פוגש אותנו באין ספור הזדמנויות.

חג הפסח הקרב ובא מלמדינו חירות מה היא, ואת שני השלבים שנחוצים להווצרותה, ושאי אפשר לוותר על אף אחד מהם. לחירות זו שתי פנים. גם חירות להיות אני- להקשיב לליבי, לזהותי, ולרצון לסלול דרך אישית בעבודת ה’. אך גם חירות מן האני, היכולת לא להצטמצם רק לתמונת עולמי, ולראות גם מעבר לעצמי.

עם ישראל חווה שני שלבים של גאולה, חיצונית ופנימית. בשלב הראשון, ביציאת מצרים, הוא עצמו היה פסיבי. הקב”ה המיט מכות על המצרים, ואלו דחקו אותם לפינה, עד שהם עצמם גרשו את ישראל ממצרים, ואלצו אותו לצאת לדרך. זהו השלב שבו מוסרים ונושרים הכבלים החיצוניים בעולם, המונעים ממנו לצאת, שערי מצרים נפתחים, והם יוצאים החוצה. אך השלב השני בגאולה, דרש מהם צעד נוסף. מעשה אקטיבי מצידם. עליהם לקפוץ למים בעצמם, להתקדם ‘דוך’ לתוככי המציאות המאתגרת, ולקרוע בכוח אמונתם את הים. בעוד הגאולה הראשונה היא מכוח ‘אבותיהם’ וההבטחה שנתנה להם שבניהם יגאלו בבוא העת, הרי שהגאולה השניה הייתה כבר מכוח מעשיהם, מכוח אישיותם הפרטית, ואמונתם העזה שהביאה להסרת הכבלים הפנימיים, ולהחלפת הדיסקט- לעמעום תודעת העבדות שגדלו לתוכה, ושחסמה אותם מלפרוץ החוצה. הישועה עצמה התרחשה רק בשלב השני : בקריעת הים, בהסרת המחיצות הפנימיות והעוז לקפוץ למים שנא’ “ויושע השם ביום ההוא את ישראל מיד מצרים…”. זהו באמת יום הגאולה האמיתי והסופי, והוא התרחש רק לאחר הצעד העצמאי שעשו בני ישראל מכוחם הם.

משמעות הדבר עבורינו היא שכדי לצאת ממצרים באמת, לא מספיק שמוציאים אותך, או שמרשים לך ללכת, זה עוד לא הופך אותנו לחירותיים במובן העמוק. אדם צריך גם לעבור תהליך פנימי, הדורש עבודה פנימית כדי לצאת לחירות. בעוד שיציאת מצרים הוציאה אותנו מן המיצר הפיזי בעולם, עדין המיצר הפנימי נמצא בתוכינו, ואותו עלינו לפרוץ בעצמינו, כדי שהים הפרטי שלנו אכן יקרע ויפתח, והכבלים הפנימיים שלנו יתמוססו וישולו, ויצמח שם נבט חדש של עצמאות רוחנית ואישית. הבעיה איננה ‘טכנית’ שמרשים לי או לא מרשים לי, וממילא, הצמיחה האישית והגאולה הפרטית לא מתרחשת וגם לא תתרחש עם קבלת היתר כזה או אחר.

אם אכן תעשי עבודה פנימית עם עצמך, תגלי דבר מפתיע: אין רק שתי דרכים לצעוד בהם כפי המשוואה שהצבנו למעלה, או ביבשה ולהתפס, או בים ולטבוע. אין רק שתי דרכים ‘הרעות במיעוטן’ לבחור מהן, אלא פתאום נולדת ‘דרך שלישית’ “ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים” דרך חדשה שלא ידענו על קיומה, שהיא לא רק ים ולא רק יבשה, אלא היא גם ים וגם יבשה. אך זו מתגלה רק לאחר שעברנו תהליך של בירור אמיתי וצמיחה אישית והשלת המיצרים הפנימיים.

המחשבה שאינך עושה דבר מה בגלל ‘שאבא לא מרשה’ היא מתעתעת, והיא נסיון לתלות את הקושי במיצרים חיצוניים. לו רק היה נותן לי את ה”אוקי” שלו, אז הכל היה בסדר והחיים שלי היו פשוטים וקלים, והייתי עושה מה שעושה ללא התלבטות. המחשבה הזו לא שונה מכל ציפיה אחרת שהחיים שלנו יסתדרו לו רק ‘הבוס היה אחר’, לו רק ‘היה לי כסף’ לו רק ‘ההורים שלי היו אחרים’ או כל מחשבה דומה לפיה , השינוי במציאות הוא זה שהיה פותר לי את הבעיה..שכן כפי שהסברתי לעיל, גם אם הוא היה מסכים בלי שום בעיה, הבעיה הטכנית שלך אולי הייתה נפתרת, אך סלילת הדרך העצמאית , שאותה את באמת מבקשת ואחריה את תרה, ממילא הייתה נמוגה.

כפי שהנך מבינה, המיצרים החיצוניים בעולם שסביבינו מעניקים לנו תמונה חלקית ולא מספקת כדי להגאל. הישועה מתרחשת רק לאחר שנשכיל להבין השינוי צריך להתחיל בנו, והקולות החיצוניים רק משקפים לנו דילמות פנימיות שמייסרות אותנו, והבחירה העומדת לפנינו היא לא מתח בין מה שקורה בחוץ (אבא/המשפחה/דרישות הקהילה) לבין עצמינו פנימה (אני ומה שאני רוצה וצריכה) אלא זהו באמת מתח בין שני קולות פנימיים הנאבקים בתוכינו פנימה האחד מושך אותנו ‘להיות אני ‘ והשני, לא להשתעבד לאני, ומתח זה עלי לפתור בבירור פנימי. הבירור הזה, אם יעשה בכנות, עשוי לקרוע לך את הים, ולגלות לך דרך שלישית וחדשה לפעול בה.

אם הסברתי עצמי כראוי עד כאן, הרי מובן שגם אם אשלוף לך נוסחת קסם לבעיה הקונקרטית, לא באמת אעשה לך טובה גדולה. אולי אסיר מעליך ‘מיצר חיצוני’ אך לא באמת אסייע בידיך לקרוע לעצמך את הים הפרטי. במקום לעשות ‘מה שאבא אומר’, את תעשי מה ‘שהמשיבה באקשיבה אמרה’, ואת אולי ממירה את דמות הסמכות שנותנת לך הוראות, אך לא באמת מסירה את כבליך הפנימיים, בדרך לסלילת הדרך האישית שאת ניצבת כעת רק בראשיתה.

שאלת בחכמה – “כל החיים אצטרך את האישור שלו?”. השאלה הזו היא לא שאלה כלפי חוץ, אלא אתגר לבירור פנימי. נסי לברר לעצמך ובעצמך איפה קולו של אביך מבטא אמת עמוקה שמדברת מתוכך, ומה את עונה לה בכנות. אל תשליכי עליו את חששותיך, כאילו הוא זה שמונע ממך לעשות את מה שנכון לעשות, כי כפי שראינו, גם אם יתן את אישורו, לא באמת תצמחי ממנה לעצמאות אישית ורוחנית. המיצר החיצוני יוסר, אך הפנימי ישאר בעינו. היישירי מבט לחששותיך, שוחחי עימם, ובררי היטב איפה את עצמך רוצה להיות, ומה הדרך הנכונה והישרה אשר תבורי לך. התשובות נמצאות בתוכך.

עם הבנה זו, יפתחו בפניך ערוצי שיח חדשים עם אביך, מתוך תחושת הזדהות עמוקה עם הגישה שהוא מייצג, ושגם, שכפי העולה מתוך סיפורך, מדברת מגרונך שלך, מנקודת מוצא כזו של שיח, אין פה את ואביך, משני צידי המתרס, אלא את והוא מאותו צד, שניכם רוצים בטובתך, בצמיחתך ובגדילתך, בעצמאותך ובחוסנך האישיים והרוחניים, ושניכם כאחד, ערים יחדיו לסיכונים והסיכויים. ה’סאב-טקסט’ של שיחה כזו היא העובדה והידיעה שדאגתו הכנה והאוהבת יקרה לליבך, וגם את עצמך לא עוצמת עינים לנוכח מניעיה.שניכם חפצים בבניית אישיותך ובצמיחתך הרוחנית, ודנים יחדיו מה נכון לעשות כדי שזה יקרה . במידה ואת מתקשה להגיע לשיח כזה עם אביך, כדאי לחשוב על דמות מוערכת (אולי אמא? אולי רב שאביך מעריך ומתייעץ עימו?) היכולים להיות שותפים לשיחה כזו ולסייע לבירורה.

עמך בתפילה לעבודה פנימית שתקרע לך את הים, ותצעדי בטח, ביבשה בתוך הים.

פסח כשר ושמח.

בהערכה,

ורדית

varditro@mail.huji.ac.il