שלום לך שואל יקר

הספק. אוי הספק…

מכותלי מכתבך ניכר שבעל נפש אתה. חש אתה בכך שהעולם הוא מקום מוכוון מטרה, וכי יש תכלית גם בכל ה”מלחמות” ו”ערפל החושך” הזה. ודווקא משום כך ובשל כך, אתה מתקומם ושואל. אם יש מטרה, אם יש תכלית, אז למה להסתיר? מה יש באי ההבנה הזה? המרפה את ידינו כל כך.

אתה מניח, כי יש כוח למלחמה. יש לאדם כוחות נפש לעמוד במצבים קשים. מה שמחזק את ידיו זה דווקא הידיעה כי הוא עושה את הדבר הנכון. ה”אישור” מאפשר להיות “מאושר”. ולכן לא מובן לך למה, גם אם ברור לנו שאנו כאן לעשות את רצון השם. אבל עדיין אנו בספק שאין אנו בטוחים שמה שאנו עושים זה באמת רצונו. דבר זה שובר ומפרר את הברירות שלנו, ואתו- גם את החשק והכוח להילחם.

אתה גם מדגיש, שצריך לתת מצב לבחירה אפשרית. אתה מסכים שזו תכלית הבריאה, ולפיכך ממילא, צריך להסתיר קצת. אבל אתה שואל שלפחות “היה מותר” לגלות קצת, רק ברמה כזו שנדע ברור שמה שאנו עושים הוא הרצוי והישר בעיני השם. אתה מוסיף שבזמן הבית, היה גילוי אלקות, ואעפ”כ היה ברור ליהודי את תפקידו ואת אשר לפניו.

ובכן, יהודי יקר. שתי נקודות.

א) כן. כנראה שכל זה בכלל אותו הסתר מדובר. ולא ברור בכלל שבזמן הבית היה הדבר שונה. החטאים שהיו גם אז, ובעצם כבר מחטא העגל, שאירע רק כארבעים יום לאחר הגילוי הגדול של כל הזמנים “מתן תורה”. מראה לנו, כי הבלבול שלט גם אז. הרי וודאי בני דור דעה לא שכחו את מתן תורה בפרק זמן קצר כ”כ. אלא מה? “בא השטן ובלבל את העולם” כמ”ש חז”ל. הביא ערפל עננים ודמות מסתורית בשמים. “כי זה האיש משה לא ידענו מה היה לו”. ספקות ולבטים שגרמו לנפילה. כנראה, שאם נאפשר ידיעה ברורה, באמת אשר לפנינו, כבר נבטל את כל ההסתר. כפי שהנחת, כוחות הנפש אינם זקוקים לגילוי שלם. כל אדם כבר ייאבק על מה שהוא יודע שחשוב לו. עצם הספק הוא ההסתר הגדול. שם היא נקודת הבחירה. ובזו חפץ השם. בבחירה של היהודי בעולם מוסתר, מתוך חושך הספק, וענן הלבטים. זו נקודת תכלית הבריאה. כשהדרך ברורה, ההסתר כבר לא מפריע.

ב) אבל אח יקר. הרשה לי לחלוק על עצם השאלה. קשה לנו כי אין אנו יודעים מהו רצון השם. ומי אמר שרצון השם שנעבוד אותו עם ביטוח מסודר, שנגיע לאיזה תוצאה מוגדרת וידועה. אולי חיי הספק, והבחירה ה”אולי מוטעית” היא עצמה חלק בלתי נפרד מהתפקיד? וכי לא ידע רבון העולמים את נפש בריותיו? כי הוא ידע יצרנו, זכר כי מלאי ספיקות אנחנו! תפקידנו לעשות את המקסימום שביכולתנו, ואם טעינו, על השם נשליך יהבנו, שיחלצנו משם ויעמידנו בקרן אורה.

1. הרי גם אם נדע את האמת הברורה, הכוח להתגבר הוא לא רק בידינו. “לולי הקב”ה עוזרו אין יכול לו”. אז גם כשאין אנו יודעים את אשר לפנינו, נעשה את שביכולתנו, ונבטח בו שיוביל אותנו בדרך הנכונה. בזוהר הקדוש כותב “בטח בה’ ועשה טוב – עיקר הבטחון בעבודת השם”. כלומר, בל נחשוב שבטחון הוא רק בצרכים גשמיים, אדרבה, עיקר הבטחון הוא בתכלית הבריאה, שהיא עבודת השם. ובמה נבטח? שיעזרנו, שיכוון אותנו, ושיוביל אותנו אל הדרך הנכונה. וכמו בטחון בגשמיות – שעלינו לעשות “השתדלות” ועל השאר נבטח בו. כך בעבודת השם. עלינו לעשות ככל אשר בכוחנו, ביגיעה ועבודה. אבל לאחר מכן נדע שכל זה רק “השתדלות”, כי “לולי עוזרו אין יכול לו”, ונבטח בו שיראנו דרך אמת.

2. גם אם כן טעינו, גם זה חלק מעבודת השם. וכמו שכתב במדרש “ודילוגו עלי אהבה” – ולגלוגו עלי אהבה. שכל טעות של צורבא מדרבנן בעת לימודו הקב”ה מחבקה ומנשקה”. כך טעות בלימוד, וכך טעות בעבודת השם. ולא בכדי, כי זה טבע בלתי נפרד של נברא שנמצא בהסתר וחביון, טבע הטעות. כמו ילד קטן שלומד ללכת. שהטעות והמכשול היא חלק בלתי נפרד מהליכתו. [מלבד מה שרק ע”י הטעות הוא לומד ללכת, וכדברי חז”ל בקידושין “והמכשלה הזאת תחת ידך – אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם”, וכך הוא בעבודת השם גם כן, כמו שכתבו צדיקים. הטעות והמכשול אינה פאשלה, היא חלק אינטגרלי מהתהליך].

3. ואולי בכלל הקב”ה רוצה לראות, את ההשקעה, היגיעה, והתשוקה. התוצאה פחות חשובה לו… געגועיך לדעת ולעמוד על דרך אמת, הם כבר התוצאה בה חפץ ה’…

וכך סיפרו חסידים. בא חסיד לפני הרבי מקאצק. ולבטיו בפיו. טרוד אני תדיר, להתמרק ולהתחטא לפני קוני. האם עשיתי את אשר רצה. האם לא טעיתי חלילה, והנני עובד את עצמי. אני מתייסר בספקותיי, ואין לי מנוח. כלום לא כדאי שאחדל.

ענה לו השרף. ומי אמר שרצונו בעבודתך. אולי חפץ ביגיעתך ולבטיך. לראות עד כמה שווה עבודתו אצלך…

נשא יחד כפים אל אבינו שבשמים “הורני השם דרכך, אהלך באמתך, יחד לבבי ליראה שמך”.

אתך בתפילה אתך בתקווה

שרוליק

sruly.kush@gmail.com