בעל יקר, שלום רב!
ראשית מודה לך על המילים החמות איתם פתחת ביחס לאתר ‘אקשיבה’, כמדומני שניתן לראות בכך המחשה עד כמה אתה יודע לפרגן ולהלל בביטויי רגש וחכמה, (לא רק את ‘אקשיבה’, אלא-) בעיקר את אשתך היקרה.
ממכתבך עולה רושם של אדם עם יכולות גבוהות ומיוחדות, התרגשתי לקרוא את האכפתיות והמסירות הגדולה שלך להצלחה של אשתך, לראות את הפירגון מכל הלב והאמונה הלוהטת שלך ביכולות שלה, השאיפה הכנה שלך לקדם ולדחוף אותה להצליח להגשים את עצמה, זה נראה שאתה ממש נושא אותה על כפיים, זה בהחלט מעורר השראה.
עם זאת, ברשותך, מבקש לעורר אותך להתבוננות עצמית כנה, ולשתף בשאלות שעלו אצלי לגביך תוך כדי התעמקות בניסוח השאלה ששלחת.
א.
מציע להתחיל דווקא מהסוף. במשפט הסיום הגדרת וצמצמת עבור המשיב את גבולות המרחב על פיו עליו לכתוב עבורך את התשובה. מחד, ביקשת “פתרון כמה שיותר מעשי” שזה בהחלט מובן ולגיטימי. מאידך, אתה מבקש שזה לא יהיה משהו בסגנון “תאורטי – לדבר על זה”. הוספת לשלול את האופציה ההגיונית והמתבקשת ביותר – “ללכת ליעוץ על כך”.
הצבת בכך אתגר לא פשוט, כי אם אתה צודק במה שאתה כותב על אשתך ואיך שאתה מבין את הבעיה שלה, הרי שכמה שאתה איש מיוחד ומקסים, אני לא רואה דרך איך אתה יכול לעזור לה, איך להגיע ליעד שהגדרת לעצמך כלפיה.
הרי זה לא אמור להיות תפקיד אך ורק של בעל, אוהב אכפתי ורגיש ככל שיהיה, להוציא את אשתו מהתקיעות שהיא נמצאת בתוכה.
בעצם, גם אתה מזהה כי הכיוון המתבקש והראוי הוא ללמוד איך לדבר על זה וללכת לייעוץ מקצועי, אבל הדגשת ושללת מראש את האפשרויות הללו. השאלה היא – האם צמצום גבולות המרחב שהגדרת עבור ה’משיב’ יכולים ללמד גם על גבולות המרחב שאתה מאפשר בהתנהגותך כבעל למול אשתך…
ב.
מתוך ניסוח השאלה הצלחתי להבין את עמדתך בצורה ברורה ומוחלטת, הדגשת את ה”אני חושב/ אני טוען”… את ה”אני מאמין” שלך עליה, אבל לא הצלחתי לראות מספיק את ה”מקום” של אשתך, מה היא מרגישה? באופן מפתיע כמעט שלא הרחבת לתאר את העולם שלה, למרות שזה ממש נחוץ כדי להבין את התמונה המלאה.
לא פירטת האם אשתך בכלל רוצה שינוי, האם היא גם חשה תקועה בנקודה הזו של חוסר בדימוי עצמי? אולי היא מכירה את עצמה מאיזשהו נקודת מבט פנימית שאתה לא רואה… אולי בכלל היא לא ‘מסוגלת’ להשתנות כפי שאתה דורש.
ציינת שאשתך היא שחשפה אותך לקיומו של אתר ‘אקשיבה’. אילו אשתך הייתה כותבת על הבעיה מנקודת המבט שלה, איך זה היה נשמע לדעתך, מה היא הייתה כותבת, היא הייתה מסכימה עם ניסוח השאלה שכתבת עליה?
האם יש בהיבט הזה משהו חשוב שאתה יכול ללמוד על עצמך, אולי אתה כל כך דואג ועסוק בשאלה מה אתה יכול לעשות עוד כדי לתת לה, באופן כזה שאתה לא מפנה מספיק “מקום” לדמות שלה… לנקודת המבט שלה, לצמצום המרחב שאולי אתה מייצר אצלה.
בהקשר זה, מזמין אותך לבחון באומץ את ההבדלים שאולי קיימים ביניכם לגבי מידת השאפתנות האישית. הלא אתם כגוף אחד, היא ואתה פועלים יחד, אולי הנפרדות מי זה אתה ומי זה היא – קצת היטשטשה אצלך, אולי אתה קצת בולע אותה, האם יתכן שבתת מודע אתה בכלל מנסה להגשים את עצמך – דרכה (!).
שאל בכנות, למה כל כך חשוב לך שהיא תצליח בצורה יוצאת מן הכלל, שהיא תיקח עבודות שוות וגדולות, האם זו אכן תהיה הצלחה גם בעיניה, האם היא גם לא מסופקת מהמקום המקצועי שלה, האם בכלל יש בעיה לשיטתה?
ג.
השאלה שלך עוסקת באיך לפתוח את המחסום של חוסר “ביטחון עצמי” אצל אשתך, אבל הכותרת שבחרת היא בקשת “עזרה להכוונה זוגית”.
למרות שב”ה אתם נשואים באושר, תיארת מעין קונפליקט ביחסים ביניכם, מצד אחד אתה משתדל לדחוף אותה כדי שתצליח כבר, אתה משוכנע בוודאות שהיא רק צריכה “פשוט” בטחון עצמי… ניסית בכל מיני דרכים וזה עוד לא הצליח.
מצד שני, אשתך כל הזמן מוצאת איך לחמוק ממך בכל מיני טיעונים, ולמרות שככל הנראה זה סוחט ממנה כוחות נפש רבים, היא שוב ושוב הודפת את המסקנה שלך, היא למעשה מבקשת רק דבר אחד – שפשוט תניח לה, שתתן לה יותר ‘מרחב’ לעצמה…!
אולי אתה יכול לבוא ולומר, אוקיי, נניח שכעת אני יודע מה ‘לא’ לעשות… אתן לה ‘מרחב’ ואז מה?! איך זה יפתור את הבעיה, איפה היא תקנה את הביטחון עצמי שחסר לה, לשיטתי.
בעניין זה אנסה להשיב, שאם אתה תמשיך להיות בעל תומך ומעריך, כמו שאתה יודע לעשות היטב, אבל – תוך וויתור על ציפייה לוחצת שאשתך תכבוש איזו פסגה גבוהה, בלי לעסוק בחלומות על העתיד אלא רק בעשייה כאן ועכשיו, דווקא אם לא תצפה ממנה למשהו, אולי מתוך כך שהיא תזכה ל’מרחב’ נפשי, היא תתחיל לקבל ביטחון ולהתפתח לאט לאט בהתאם להצלחותיה ויכולותיה בפועל.
ככלל ניתן לאפיין בעלי ביטחון עצמי ככאלו שמקבלים את עצמם כפי שהם על אף חסרונותיהם, לכן אולי התיקון צריך להיעשות דווקא דרך בניית קשר זוגי שבו אתה מאפשר ‘מרחב’ כזה של קבלה ללא תנאי, כפי שהיא… זו יכולה להיות דרך לחוויה חיובית מתקנת עבורה.
אם היא אומרת שאין לה כוח, שהיא צריכה עוד קורסים ומיומנויות, אדרבה, מתוך כך שאתה ממש רוצה לעזור לה ומעריך את חכמת החיים שלה, אל תשלול לחלוטין את מה שהיא אומרת לגבי עצמה, אל תניח בפשטות שאין טעם שהיא תלמד עוד קורסים ותצבור ידע, תשקיע בקבלת העמדה שלה, ובבדיקה משותפת ויסודית אולי זו כן הדרך הייחודית שלה לקבל ביטחון בתחום העבודה שלה.
ד.
לעצם העניין אתה בא ושואל: איך ‘אני’ יכול לתת לאשתי ‘ביטחון עצמי’. טמונה כאן מעין הנחה כפולה, אתה מבקש שנחבור אליך לשתי אקסיומות: הא’ – לגבי עצם האבחנה המקצועית שלך על אשתך. הב’ – ביחס לשאלה מי המטפל כאן.
אתה מתדרך שהאבחנה כבר ברורה לגמרי והיא – ביטחון עצמי, ואף מסמן את עצמך, אולי מתוך תפיסת תפקידך כבעל, כמי שיכול להעניק לה את הביטחון הנחוץ. האם אתה מוכן לפתוח לדיון את האקסיומות האלו?
אתה מתאר שלאשתך יש כישרונות תקשורתיים וחברתיים יוצאים מן הכלל, אם כן יש כאן שאלה, מאיפה צמח הקושי הזה בדימוי העצמי. אני תוהה בקול מה אתה עוד יודע עליה שלא שיתפת… שהביא אותך למסקנה הזו, כי על פניו זה נראה כמו סתירה ולא כזה “פשוט”…
בלי להכיר את חייכם כזוג, בלי להכיר את אשתך בכלל, מבקש להציע עוד השערה (אולי פרועה מידי ולא נכונה בכלל), מתוך מטרה להרחיב את נקודת המבט שלך על מורכבות הבעיה לאור התיאור שכתבת, זאת במטרה אחת ויחידה, שתשקול שוב את התנגדותך לייעוץ מקצועי (בפרט לאור היותך בעל אוהב ואכפתי).
למרות שאשתך מתחילה מטלות… היא מושכת את הסיום שלהם עד לרגע האחרון, היא גם נמנעת מלקחת על עצמה עבודות שוות וגדולות מחשש ומפחד, השאלה היא איזה חשש ופחד מדובר…
האם אתה רואה את אשתך דוחה מטלות חשובות גם בנושאים אחרים. למשל, אם מוזמנים אורחים לשבת האם היא גם דוחה את ההיערכות ליום שישי בצהרים ברגע האחרון…
גם לאנשים בעלי ביטחון עצמי יכול להיות חשש גדול מתוצאות לא מושלמות או מפידבקים לא הכי מפרגנים, זה עלול לתקוע אותם, זה עלול להיות קשור לפחד קלאסי מחוויית כישלון, לפעמים מתוך נטייה לפרפקציוניזם. בכזה מקרה האדם גם חושש ומפחד, אבל זה חשש ופחד עם עצמו בעיקר… ולאו דווקא מדימוי עצמי נמוך.
פחד מכישלון קשור לפעמים בתקיעות על הרצף הקצת יותר אובססיבי.
כדי להמחיש מהי אובססיה, אם נתבונן בעצמינו נמצא שכולנו כל הזמן סביב איזושהי שאלה ותשובה מה עלינו לעשות. לדוגמא, נניח שתוך כדי קריאת התשובה הזו אתה מרגיש צמא או רעב, אז אתה פונה לעצמך בשאלה האם לעצור את קריאת התשובה וללכת לשתות/לאכול או להמשיך, את ההחלטה אתה עונה לעצמך בשקט כמעט בלי לשים לב… אחרי עוד כמה דקות מתעוררת שוב שאלה אחרת ושוב אתה משיב… זה דוגמא לחלק ממהלך החיים הזורם והשגרתי שאנו מורגלים בו כל כך עד שזה לא מורגש בכלל, ואנחנו ממשיכים הלאה…
אלו שסובלים על הרצף האובססיבי, מתוך ‘כשל פנימי’ הם למעשה נשארים תקועים יותר מידי באיזושהי שאלה שנדמית פשוטה… מידת התקיעות נקבעת לפי מיקומם על הרצף… זה עלול לייצר מעצורים גם בתחום העבודה.
תיארת שאשתך כבר מתחילה מטלה, אבל ממשיכה לעסוק ולעסוק בה מבלי להתגבש לכדי סיום והתכנסות, מבלי להמשיך הלאה, היא לא מצליחה להיסגר על עצמה לגבי מה בדיוק היא הולכת לעשות, אולי היא חושבת שתוצאת הפעולה שהיא צריכה לעשות לא מספקת בעיניה, אולי זה מה שגורם לה לדחות ולדחות ולהידחק עם סיום המטלה עד לרגע האחרון, בתקווה שעוד מעט יתבהר מה שכרגע עוד לא בהיר לה… שתתקבל תוצאה טובה יותר… לרוב זה מה שעומד בבסיס ביטויי דחיינות ותקיעות כזו.
בתוך הדברים רואה לנכון להדגיש שוב, הצעת פרשנות זו איננה אלאל כדי לעורר מחשבה והתבוננות על האקסיומות… לעודד אצלך את האפשרות לבחינת העניין בעין מקצועית ומעמיקה יותר.
בכל מקרה, גם על פי הפרשנות המוצעת הנ”ל, שים לב שיתכן שבכך שאתה מתעסק שוב ושוב באי ההצלחה שלה, זה כשלעצמו עלול בעצם להעמיק את הקושי שלה.
כי היא וודאי דורשת מעצמה… אבל היא לא סגורה עם עצמה על המשימה, אז אתה בא ואומר: מה זאת אומרת, הלא את כל כך מוכשרת וחכמה, אז תחליטי ותסיימי כבר (אפילו אם נניח שאתה לא אומר לה איך ומה להחליט…), והיא ככל הנראה ‘לא מסוגלת’ מכל מיני סיבות פנימיות… אבל אתה דוחף אותה קדימה להחלטה ודורש ממנה, וזה מסבך עוד יותר את העסק.
לסיום,
העצה הפרקטית היא, כן ללכת לייעוץ מקצועי בהסכמת אשתך, כן להמשיך ללמוד תיאורטית איך לדבר איתה על העניין, ובכל מקרה – בעיקר – “לתת מרחב”!!!
ללמוד לשחרר, להתייחס לכל רגש של התנגדות מצידה כעובדה מוגמרת, לפרגן רק כדי לתמוך ולא כדי לדחוף קדימה, לתת לה לפתח את עצמה מתוך בחירה חופשית, רק בקצב שלה, מתוך החלטה נטולת כל לחץ, ולעולם לא מתוך רצון לרצות אותך או לספק את השאפתנות שלך.
התקווה היא, שכבר בעצם העברת האחריות אליה ומתן העצמאות המלאה מצידך, אתה בעצם מאפשר לה להבשיל ולמצוא את הדרך ליותר ביטחון וליותר הגשמה של מלוא הפוטנציאל שלה.
בהצלחה בהמשך הדרך,
חיים עוזר ה.
דלג לתוכן
