שלום וברכה

ראשית כל עלי להודות שהתפעלתי ממכתבך עד מאד!!!

הראיה המפוכחת, רמת ההתבטאות הגבוהה, והאינטליגנציה הכללית שלך מרשימים מאד.

התרשמתי מהעובדה שכשנתקלת בקושי ובהתמודדות, פנית למחקר וללמידה של הנושא, ולא חיפשת פתרונות רגשיים.

אבל יותר מאלו, התפעלתי מהיוזמה שנקטת ופנית לייעוץ חיצוני בנושא אישי ואינטימי כל כך. זה לא מובן מאליו בכל גיל, ובגילך הצעיר (יחסית) זה מראה על בגרות לא מובנת מאליה, אני מעריך מאד את הבחירה שלך!

תקוותי שאזכה להשיב דברים שיתיישבו על לבך.

בקריאה שטחית של מכתבך, קשה לזהות את הקושי שאתה מתמודד איתו.

ניכר שעשית עבודת מחקר משמעותית בנושא, ותוצאות המחקר העלו שאתה מתנהג בצורה ראויה וטובה:

א. שורש איסור הוצאת שז”ל (להבנתך! מיד נשוחח על הקביעה הזו) הוא ”ביטול פריה ורביה” וטעם זה כרגע לא קיים אצלך.

ב. התדירות שבה אתה ‘נופל’ אין בה בעיה בריאותית.

ג. אינך מרגיש קושי תדמיתי או נפשי בעקבות הנפילות בתחום הזה, ויתכן שאף להפך. האוננות המבוקרת מסייעת לך להיות פנוי במשך היום מההעיסוק והמלחמה ב’ייצרא דעריות’.

לאחר כך הקביעות הללו אתה מבקש שאכתוב לך: ”תשובה מספקת שתעזור לי במאבק נגד היה”ר”.

וכפי שכתבתי, במבט שטחי עולה השאלה, הרי נראה שברור לך שההתנהגות שלך תקינה לחלוטין, אז למה אתה זקוק לדעה שונה?

אתה הרי מסביר בצורה רהוטה וברורה למה ההתנהלות שלך בתחום הזה, היא טובה ואף ראויה.

כמובן שעצם הפניה שלך מלמדת על כך שאינך חש בנוח בעקבות הנפילות הללו, והידע שצברת בתחום אין בו די על מנת להשיב את נפשך.

אבל בקריאה עמקנית ודקדקנית יותר של דבריך, אני מגלה שאתה עצמיך שוב ושוב מגדיר את הפעולה הזו כ”חטא, נפילה, עוון, ומאבק נגד היצר הרע”

אתה פותח במילים: ”לצערי אני נופל פעמים רבות בעוון שז”ל”

ומסיים ב: ”הדבר הזה מפריע לי מאוד ולכן אשמח אם הרב יוכל להשיב לי תשובה מספקת שתעזור לי במאבק נגד היה”ר”.

ברור הדבר וכפי שאתה מעיד על עצמך, תוצאות הבדיקה שלך לא הרגיעו אותך.

או במילים אחרות, למרות שהמכתב שלך בנוי בצורה לוגית ומשכנעת, הראשון שלא השתכנע ממנו הוא, אתה!

וזה נהדר!!!

קודם כל כי זה מעיד יותר מכל שאתה בחור ירא שמים, ואתה מרגיש בעצמך שהמסקנות שהגעת אליהם לא מרגיעות אותך, ואולי הם בעצמם עצת היצר.

ושנית, זה מוכיח שאתה בחור ששואף לתור ולהגיע אל האמת, ולא להתפעל מ’זריקות הרגעה’ שמצאת במחקרים שונים.

במאמר המוסגר אספר לך שאחד התחביבים שלי הוא לקרוא מחקרים תורניים בנושאים לא שגרתיים, אני נהנה מהמקורות, מההיקשים, ומהסקת המסקנות.

להבדיל, אך כפי שבאקדמיה מותר ורצוי לעורר כל שאלה לדיון, בעיני כך הדבר גם בהלכה. כל שאלה היא לגיטימית ובלבד שהדיון יתנהל בעולם ההלכתי והתורני.

אבל יש סוג אחד של מחקרים תורניים שלא אקרא אותם, ואין זה משנה כלל מיהו הרב הנכבד שכתב אותם.

מחקר שמתחיל במילים: ”היום אנו באים להוכיח ש….”

אדם שקובע אמיתה ואז מחפש ‘להוכיח’ אותה, חזקה עליו שיצליח לעקם את השכל ואת המקורות השונים ולכתוב תשובה מנומקת להפליא למה האמיתה שלו נכונה.

ולכן מאמר שפותח במילים: ”היום נוכיח הלכתית שאישה רשאית להיות ראש ממשלה”, שווה בעיני בדיוק כמו מאמר שיפתח במילים: “היום נוכיח הלכתית שלאישה אסור לכהן כראש ממשלה”. ברור לי ששניהם יוציאו מתחת ידם מאמר בנוי לתלפיות שמוכיח את צדקת דרכם, אבל אתה מבין ששני המאמרים לא שווים את הנייר עליהם הם כתובים.

(לדעתי זו הסיבה שבנושאים הלכתיים אמוציונאליים כדוגמת חבישת פאה לנשים או הצבעה בבחירות, אף אדם לא משקיע רגע לקרוא את הררי המילים והתשובות שנכתבות סביב הנושא…)

לדעתי אתה תסכים עם הגישה שלי בעניין זה, כי אני חושב שבמובן מסויים התהליך הזה התרחש אצלך בנידון דידן.

ככל גבר בריא (!!!) אתה מתמודד עם התשוקה הכללית של תאוות המין, ובין השאר עם עניין האוננות.

היצר והתאווה זהים אצל כולם (אם כי, ייתכן שבמינונים שונים) אבל התגובה האישית לנפילות היא אינדיבידואלית. אני מכיר בחורים שהנפילות בתחום זה גורמים להם לחששות ופחדים, יש בחורים שיחושו כישלון אישי עמוק, ואחרים יחושו עצב וינסו לכפר על מעשיהם על ידי עשיה רוחנית.

אתה לעומת זאת פנית לאפיק שונה,

את מוצא את עצמיך תוהה בשאלה: ”האם זה בכלל אסור”?

(שאלה מעניינת שכדאי שתשאל את עצמך, היא למה האינסטינקט שלך הפנה אותך לכיוון כזה, והאם זה דפוס אצלך?

למשל, האם אתה פרפקציוניסט שחושש כל כך מהנפילות, ואתה מנסה לשכנע את עצמך שאלו לא נפילות…)

ולאחר מחקר ובדיקה של הנושא לעומק, אתה מגיע למסקנות שאמורות להיות לך די נוחות, ולאפשר לך להמשיך בשגרה בלי מצפון…

אז למה אתה לא רגוע?

אתה לא סומך על מסקנות הבדיקה שלך?

ההסבר הוא פשוט ביותר כפי שכבר כתבתי,

אתה מספיק ירא שמים ואמיתי בשביל להרגיש שהמסקנה שהגעת אליה היא לא דעת תורה, ואינה רצון הבורא.

לאחר אריכות הדברים הזו ניגש לגוף הדברים:

בנקודה הראשונה אתה טוען ששורש איסור הוצאת שז”ל הוא משום ביטול ועקירת פריה ורביה.

אני מבין למה אתה כותב כך, אבל הלכתית זה ממש לא נכון.

אמנם המקור לאיסור הוצאת שז”ל בתורה הוא ממעשה ער ואונן, ושם אכן עיקר הטענה עליהם שהם השחיתו זרעם על מנת שתמר לא תתעבר.

אבל כידוע לך את ההלכה המעשית אנו לומדים משולחן ערוך שפסק את מסקנות הראשונים לסוגיות הגמרא שעוסקות בגדרי ופרטי הדינים.

אינני חושב שיש צורך להכנס לדיון הלכתי, ודי שנעיין בלשון השולחן ערוך באבן העזר בהלכות אישות סימן כ”ג סעיף ד’ שפוסק את לשון הרמב”ם:

”אסור לאדם שאינו נשוי לשלוח ידיו במבושיו, כדי שלא יבא לידי הרהור. ואפילו מתחת טבורו לא יכניס ידו, שמא יבא לידי הרהור.”

הרי לך במילים מפורשות שאינם נתונות לשום פרשנות, שאיסור הוצאת שז”ל הלכתית אינו שייך רק לנשואים שחוטאים בו ומבטלים ‘פריה ורביה’, אלא הוא אסור לרווקים באותה המידה.

הנקודה השניה שאתה מעלה בדבריך לגבי המחקרים שאתה מציין ולפיהם אין בעיה בריאותית בהוצאת זרע אם זה נעשה במינון סביר, לאחר שביררנו את הנקודה הקודמת והוכח שהדבר אסור לחלוטין, אין טעם לדון במחקרים שאתה מציין, בדיוק כפי שלא נתדיין האם כדאי לאכול בשר בחלב בעקבות מחקר שיוכיח שבריא לשלב בין החלבונים השונים…

בנקודה השלישית אתה מספר בגילוי לב על התחושות שלך לאחר הנפילות, ולדעתי כל המכתב עד עכשיו היה כהקדמה לנושא הבא.

אני מצטט את דבריך: ”בנוסף לאחר שאני חוטא אני מרגיש נקי ומשוחרר מכיוון שהרצון לתאווה יורד והראש שלי נקי ללימוד לעומת מי שלא מוציא ונאבק ביצרו כל היום אם הוא רואה מראות אסורים או נופלות עליו מחשבות רעות.”

אם ננתח את הדברים שלך, אפשר לסכם את זה כך:

תפקידינו להיות בטהרת המחשבה!!!

ללמוד תורה בטהרת המחשבה, להתפלל בקדושה, ולא להתפתות למראות אסורים או שאר ניסיונות שמתרגשים עלינו במשך היום.

ואתה עושה חשבון פשוט (אני מקצין קצת לצורך הדיון), עדיף לי ‘לתת ליצר הרע את המנה שלו’ ולחטוא חמש דקות ביום ועל ידי כך להיות רגוע מבחינה מינית במשך כל היום, מאשר להיות במצב תמידי של מאבק מתיש.

למרות שנראה שמבחינה לוגית החשבון שלך הוא נכון, אבל לדעתי יש פה שני טעויות, האחת טקטית והשניה מהותית:

א. גם אם נניח ש’המטרה’ הסופית ותכלית המאבק הוא לא לעסוק כלל בתחושות מיניות, הטקטיקה שלך אינה נכונה, שהרי לבטח ידועים לך דברי חכמינו בגמרא בסנהדרין דף ק”ז ע”א: ”אבר קטן יש באדם, משביעו – רעב, ומרעיבו – שבע.” ואם כן דווקא הימנעות מוחלטת מאוננות היא הדרך הנכונה להגיע לטהרת המחשבה ולהשיג תורה בטהרה.

ב. עליך לדעת בצורה ברורה שהנסיונות בענייני הקדושה אינם פוחתים לאחר הנישואין!!!

כל גבר בריא מעצם ברייתו שואף ונמשך להנאות ולחוויות מיניות, ואין זה משנה אם הוא רווק או נשוי. ותפקידינו בעולם ללמוד לשלוט על תאווה זו ולווסת אותה אל תכלית ייעודה. אם כך ברור שההצעה שלך היא לא רק טקטיקה מוטעית, אלא הגדרה לא נכונה של המאבק, ואין זה רק ‘לברוח מהקרב’ (שהרי אתה לא נלחם באמת, אלא מצאת דרך למנוע מהקרב להתרחש) אלא ‘הפסדת המערכה כולה’ כי אף אם לאורך זמן ה’פטנט’ הזה יועיל, אבל לא תלמד ממנו לשלוט על תאוות המין ולהתגבר עליה.

ולסיום דברינו

הגמרא במסכת חולין דף צ”א ע”א דורשת על הפסוק: ”ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עימו” שמתאר את הפציעה של יעקב אבינו בתום הקרב עם המלאך, את הרעיון הנפלא הבא:

”ורבנן, האי ”בהאבקו עמו” מאי דרשי ביה? מבעי ליה לכאידך דר’ יהושע בן לוי, דאמר ר’ יהושע ב”ל: מלמד שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד, כתיב הכא: ”בהאבקו עמו”, וכתיב התם: ”וענן אבק רגליו”.”

שים לב נער יקר ואהוב

יעקב והמלאך התגוששו במשך שעות ולמרות הנחישות הרבה של המלאך יעקב עומד איתן ולא נכנע, אין אנו מבינים כלל את מהות המאורע שהיה שם, אבל די לנו בכך שבזכות אותו מפגש יעקב מקבל את השם ‘ישראל’ וכולנו עד היום נקראים בזכותו ‘עם ישראל’!

ובאמת נראה שמדובר במאבק הירואי שבו בן תמותה נאבק עם מלאך, ומצליח להכניע אותו, ומשיג לעצמו ולכל צאצאיו עליונות על כוחו של עשיו.

אבל לא כתוב שהניצחון של יעקב עלה לפני הבורא, והוא הוכיח שאכן ראויה לנו הבכורה,

”מלמד שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד”

הגמרא אומרת שמה שעלה עד לכסא הכבוד הוא ה(מ)אבק!!!

האבק המלוכלך, המציק, המעיק, והטורדני שנוצר בעקבות ההתגוששות,

דווקא הוא התאבך ועלה עד לכיסא הכבוד והוכיח שלנו יאה הכתר והממשלה.

אם יעקב היה מכניע את המלאך ב’נוק אאוט’ ללא קרב, או גרוע מכך היה מגיע איתו לפשרה או לעיסקה כל שהיא, המאורע לא היה הופך לדרמטי כל כך בהיסטוריה הלאומית שלנו.

אתה מתאר במילים ברורות: ”בנוסף לאחר שאני חוטא אני מרגיש נקי ומשוחרר מכיוון שהרצון לתאווה יורד והראש שלי נקי ללימוד לעומת מי שלא מוציא ונאבק ביצרו כל היום אם הוא רואה מראות אסורים או נופלות עליו מחשבות רעות.”

ואני שואל:

בעמדנו למול התמודדות, האם רצון הבורא הוא ש’נמצא כביש עוקף’ להתמודדות,

כביש סלול, נתיב ברור, שההליכה בו מכבדת את הצועדים בו וחוסכת להם את ההתבססות בבוץ,

אולי רצון השם הוא ה-מ-א-ב-ק?

המאבק הקשה, המתיש, הלא תמיד נקי והלא כל כך מכובד,

המאבק שדורש כוחות נפש, עמידה על המשמר, והיכולת לקבל את הכישלונות שלנו בהבנה וללמוד להיבנות ולהתעצם מהם.

איזו אהבת וקרבת השם נפלאה אפשר לאסוף בשדות הקרב אם רק נשכיל להילחם ללא חת.

לאור כל מעלותיך המיוחדות שניכרות בדבריך,

בטוחני שתהיה ללוחם אמיץ בשדה בקרב!!!

אשמח מאד לשמוע את תגובתך ותחושותיך מדבריי בנושא זה, או בכל נושא שיעלה על לבך.

בידידות עוז

צבי ר.

Trubin50@gmail.com