שואל יקר,

מדבריך ניכר שאביך זצ"ל היה מדקדק במצוות וירא שמים, ואפילו היה מקיים את הסגולות שעליהם אמרו חז"ל שהם מאריכים ימיו של אדם, ולכן אתה מתפלא מדוע זה לא הועיל לו?

אכן זו שאלה טובה וחשובה, שאלתך סובבת את כל מציאות חיינו שאנו רואים צדיקים רבים שזכויותיהם לא עמדו להם לקבל שכר טוב בעולם הזה אלא אדרבה, היו בעלי יסורים, הדבר מקשה עלינו וגורם לנו בלבול ושאלות קשות באמונה.

אבל על מה שציינת שאין לנו מושג באופן הנהגתו של ה' יתברך, לאדם כמוך שהדברים מעיקים עליו, בכל זאת כדאי לעשות מעט סדר ולנסות להבין מה שגילו לנו רבותינו על דרכי ההנהגה של הקדוש ברוך הוא באופן כללי. אם תרצה להרחיב ולהעמיק, כדאי לך לקרוא את דברי הרמח"ל בספר דעת תבונות בהרחבה רבה מסוף אות קס עד אות קע. ובהרחבה רבה יותר בספר שפתי חיים חלק אמונה והשגחה של ר' חיים פרידלנדר זצ"ל שליקט באופן יסודי על כך מדברי הראשונים והמקובלים. אציין כאן כמה נקודות כמראה מקום בלבד.

הגמרא במסכת מועד קטן דף כח. וכך כתוב שם: אמר רבא: חיי, בני ומזוני, לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא. דהא רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו, מר מצלי ואתי מיטרא, ומר מצלי ואתי מיטרא. רב חסדא חיה תשעין ותרתין שנין – רבה חיה ארבעין.

כלומר, הגמרא מספרת שרבה ורב חסדא שניהם היו צדיקים גדולים ותפילתם היתה נענית שהיו יכולים להוריד גשם בתפילתם, ואף על פי כן, רב חסדא חי תשעים ושתיים שנים ואילו רבה חי רק ארבעים, וכן מאריכה הגמרא לספר על ההבדל בייהם בילדים ובפרנסה.

יוצא מהגמרא, שמשך חייו של האדם, מספר ילדיו ופרנסתו, נקבעו מראש על פי מזלו. ובזוהר פרשת נשא כתוב יותר: 'הכל תלוי במזל'

חשוב לציין, שבעלי התוספות [במסכת שבת דף קנו.] והראשונים מבארים, שאמנם העיקר הוא מזלו של האדם ואילו על ידי זכות גדול, אדם יכול בדרכים ובמקרים מסוימים לשנות את מה שנגזר עליו על פי המזל.

הרמח"ל שם בבואו לבאר את ענין המזל, כותב, שיש בהנהגת ה' בעולמו שני הנהגות שהולכות לאורך כל הדרך בעולם הזה, האחת, היא גילוי יחודו של ה' מתוך ההסתר וככל שההסתר גדול יותר, כך הבירור והגילוי הבא לבסוף על ידי ביטולו הוא גדול יותר, וזוהי המטרה העיקרית, השניה, הנהגת השכר והעונש, שהיא הנהגה משנית, כי היא קיימת רק כל עוד יש הסתר ורוע בעולם וממילא נמצאים גם רשעים שעליהם להענש.

כותב הרמח"ל שהיו תקופות בהם ההנהגה השולטת היתה הנהגת השכר והעונש, או אז הצדיקים היו נהנים מפרי עמלם גם בעולם הזה, אולם בתקופות מסוימות בעולם, או באנשים מסוימים ובפרט בעקבתא דמשיחא בדור אחרון שה' מזרז את העולם אל תיקונו השלם, שולטת בעיקר הנהגת גלוי היחוד, כלומר העלם והסתר פנים גדול לצורך גילוי של היחוד והממשלה של ה', לשם כך יש צורך בהתגברות רוע בעולם באופן שלא תהיה ניכרת ההשגחה. וכך הוא כותב באות קסו:

נמצא, שאם האדון ב"ה רוצה לנהג העולם לפי הנהגת היחוד – להכיר האור מתוך החושך ולעשות שהרע עצמו יחזור לטוב, הנה יצטרך לתת תגבורת לרע בלא השקיף אל זכות הצדיקים; אדרבא, אז נבנו עושי רשעה, והצדיקים – נשפל ראשם לעפר. ואחר זה יגלה ממשלתו, ופרי הגילוי יהיה להחזיר הרע עצמו לטוב, ולא יהיה עוד רע אלא טוב בעולם, ואז יקבלו הצדיקים שכרם, ולא קודם לכן. אך אם הוא מנהג לפי השכר ועונש, אז לא יהיה אלא טוב לטובים ורע לרעים.

ובאות קסח:

אמנם כלל תיקון הבריאה חילק אותו האדון ב"ה בין כל הנשמות אשר עשה לעבדו, לפי מה שידע היות הגון לכל אחד מהן לפי הענין שברא אותו, וכו',

ונמצא, שיש אדם שיגיע לו מצד שורש ענינו להיות מושפע בריבוי ההשפעה, [כלומר, במזל טוב וחיים טובים] שהוא אחד מן הדרכים שבהם נשלמת הבריאה כמו שביארנו, ויש אדם שיגיע לו מצד שורש ענינו להיות מושפע במיעוט ההשפעה, [כלומר חיים קשים ויסורים] שהוא הדרך השני המצטרך להשלמת הבריאה. ואין זה מצד מעשי בני האדם ההם, אלא מצד מה שמגיע להם לפי מה שחילק האדון ב"ה תיקון הבריאה בין הנבראים, כי זה תיקון לה וזה תיקון לה, כל אחד לפי דרכו: [בהמשך הקטע כותב הרמח"ל, שהצדיקים שהיו מיוסרים לפי גורלם, יקבלו שכר גדול יותר]

ואמנם לכלל ההנהגה הזאת שאינה פונה אל הזכות והחובה, אלא פנייתה למה שמצטרך להשלמת הבריאה לפי מהותה, קראוה החכמים ז"ל, "מזל", יען אין ענינה אלא גזירה, ואינה תלויה בבחירת האדם ובזכותו.

ובאות קע:

והוא מה שאמר הכתוב (חבקוק ב, ד), "וצדיק באמונתו יחיה". כי אי אפשר לשום אדם לעמוד על בורים של הדברים שהקב"ה עושה עמו, כי הוא ית' מתנהג פעם בדרך השכר ועונש ופעם בדרך המזל, כמו שביארנו. וכל דבר שיתחדש על האדם, הנה אין שם מי שישפוט אם מן השכר ועונש הוא, וכפי מעשיו, אם מן המזל הגוזר עליו; ויש בכל דבר ודבר פנים לכאן ולכאן, עד שהלב סוער מאוד ברוב מחשבותיו ושרעפיו בקרבו. אבל מי שהוא נאמן לה', צריך שיתקע יתד אמונתו חזק בל ימוט, לדעת שכל מעשה ה', יהיה באיזה דרך שיהיה, ישר ונאמן הוא ודאי, ואין עולה ח"ו וכו'.

כללו של דבר – שני דרכים הם, דרך השכר ועונש ודרך המזל; והאדון ב"ה משתמש מהם לפי מה שהוא יודע היותו טוב לעולמו:

כמובן, כותב הרמח"ל, כל זה קיים רק בעולם הזה, אך בעולם הבא, ודאי כל צדיק יזכה לשכר טוב כפי פעלו בלא שום צער עוד.

ברצוני לסיים בכמה מדרשים שעוסקים דווקא במקרה של שאלתך, כלומר בצדיק שנפטר בקיצור ימים, עליו הם דורשים עליו את הפסוק בקהלת: [ה,יא] מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל.

במסכת שמחות דרבי חייה פרק ג: היה רבי שמעון בן אלעזר משלו משל למה הדבר דומה למלך ששכר שני פועלין, אחד עשה כל היום ונטל דינר, ואחד עשה שעה אחת ונטל דינר, אי זה מהן חביב, לא זה שעשה שעה אחת ונטל דינר? כך משה רבינו שימש ישראל מאה ועשרים שנה, ושמואל חמשים ושתים שנה, ושניהם שוים לפני המקום, שנאמר ויאמר ה' אלי אם יעמד משה ושמואל לפני, וכן הוא אומר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו. עליהם ועל כיוצא בהם הוא אומר מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל.

ובתלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ב: [אני מתרגם] כאשר נפטר ר' בון בנו של ר' חייא, [והיה בן עשרים ושמונה במותו] בא ר' זעירא וקרא עליו את הפסוק 'מתוקה שנת העובד' וכו' למה היה רבי בון בר' חייא דומה למלך ששכר פועלים הרבה והיה שם פועל אחד והיה משתדל במלאכתו יותר מדאי מה עשה המלך נטלו והיה מטייל עמו ארוכות וקצרות. לעיתותי ערב באו אותם פועלים ליטול שכרן ונתן לו שכרו עמהן משלם. והיו הפועלים מתרעמין ואומרים אנו יגענו כל היום וזה לא יגע אלא שתי שעות ונתן לו שכרו עמנו משלם. אמר להן המלך יגע זה לשתי שעות יותר ממה שלא יגעתם אתם כל היום כולו. כך יגע רבי בון בתורה לעשרים ושמונה שנה מה שאין תלמיד וותיק יכול ללמוד למאה שנה.

כלומר, המדרש דורש פסוק זה בקהלת ללמדך שמי שחי מעט והיו מעשיו חביבים לפני הקב"ה, שקול כמי שחי שנים מרובות ועבד את ה' כל ימיו.

המקום ינחם אותך ואותנו בנחמת ציון וירושלים או אז יגלה תוקף יחודו לעיני כל ולא נראה עוד צער, אמן!

יוסף

[email protected]