שואלת יקרה שלום לך,

ראשית אני רוצה להביע לך את הערכתי הגדולה. את מתארת סיטואציה לא פשוטה בכלל, ובתוכה את מצאת בתוכך את הכוחות לקחת דווקא את ההחלטה הקשה יותר. אני שומעת מתוך המכתב שלך שאת מעדיפה ערכים על פני ללכת על הקל והמוכר, ואני שומעת את הקול שלך, קול של אדם עצמאי, מקורי, עם דעה משלך, עם מחויבות פנימית לערכים שאת מאמינה בהם.

אולי דווקא זה מה שמעצים את הקושי, כשאנחנו בוחרים בדרך הקשה יותר, יש לפעמים תקווה שעצם זה שבחרתי בטוב ובראוי – יביא אותי מייד אל מי מנוחות, וכשזה לא קורה מייד – התחושה יכולה להיות מאד קשה ומייאשת.

אני רוצה להציע לך שתי נקודות מבט, שאולי תתנה לך כיוון חשיבה מחודש…

נקודת מבט ראשונה – בהינתן שזו המציאות, שהסמינר לא מהווה לך מקום חברתי ונעים אלא רק מקום לימודים – האם אפשר למצוא אלטרנטיבה? זאת אומרת – האם את יכולה לשנות את ה’משקפיים’ שבהם מקובל לראות את הסמינר גם כמקום לימודים, גם כמקום שמעניק תוכן רוחני, וגם כמקום שמספק את חיי החברה, לקבל מצב שבו הסמינר הוא רק מקום של לימודים ויהדות, ואין בו בכלל היבט חברתי? ואם אכן זה המצב הנתון, האם יש דרך לפתח לעצמך בעצמך חיי חברה בצורה אחרת? לדוגמא ע”י שמירת קשר עם חברות טובות אחרי צהריים, למצוא חברות מאיזור המגורים, או לפתח תחומי עניין ודרכם לקשור קשרים חברתיים? אני יכולה לספר לך על עצמי שחברות מאד טובות שלי לא היו בכלל חברות שלי מהכיתה בסמינר אלא חברות מחוג כתיבה יוצרת שלמדתי, או חברות דווקא מהמסלול שלמדתי ולא מהכיתה.

נקודת מבט שניה שאני רוצה להציע לך, זה האם אפשר לראות את ההתמודדות בתוך הסמינר בצורה שונה? וכאן יש כמה אפשרויות,

א. האם את יכולה לשנות את נקודת המבט שלך, מאיזה קושי זה להיות בכיתה של 57 בנות – לאיזה הזדמנות זה כיתה של 57 בנות? אם היו רק מעט בנות אולי היה יותר קשה למצוא מישהי כלבבך? אולי דווקא זה שיש סביבך המון בנות – מעלה את הסיכויים שלך למצוא חברות שממש תתאמנה לך, ובסוף תרגישי איתן קירבה גדולה?

ב. יש סיפור שאולי את מכירה, על יהודי שלא מצא פרנסה, ובצר לו הלך לגן חיות ושאל את המנהל אם יש לו עבודה להציע לו. המנהל אמר לו – בדיוק אין לי אריה, אני אביא לך תחפושת של אריה ואתה תהיה האריה של הגן חיות. היהודי הסכים, לבש את עור האריה ונכנס לגן החיות, כשלפתע מגיע מולו דוב אימתני. היהודי נרעד כולו ובמקום לשאוג כפי שמצופה ממנו זעק – שמע ישראל! ושלפתע הוא שומע את הדוב עונה לו – ה’ אלוקינו ה’ אחד. גם הוא היה יהודי בתחפושת… לפעמים נראה לנו כאילו אנחנו היחידים שמרגישים שונים או מתקשים, וכולם מסביב מצליחים, זורמים ונהנים. אבל האמת היא שברוב המקרים, הרגשות שאנחנו מרגישים הם לא רק שלנו. אולי לא רק את מרגישה קושי עם המספר הגדול של הבנות, אולי יש עוד בנות שעוברות את אותה התמודדות בדיוק, וגם הן שואלות את עצמן האם הן תמצאנה חברות? האם יהיה להן נעים ונחמד בסמינר? העניין הוא שכל עוד אנחנו מאד שקועים בקושי של עצמנו – קשה לנו לזהות את האחרים שמרגישים בדיוק כמונו. כל מה שצריך זה פשוט לעשות את הסוויצ’ הזה מ – רק אני מרגישה ככה, ל -אם אני מרגישה ככה, קרוב לוודאי שיש עוד בנות שמרגישות כך, ואז נפתח פתח בלב כדי למצוא אותן…

ג. מה זה יכול ללמד אותך על עצמך – בגלל שאת בחורה שנשמעת ערכית ואוהבת אתגרים, אני רוצה להציע לך את נקודת המבט הזו, והיא לשאול את עצמך – איזה יכולות שלי יכולות להתפתח מהדבר הזה? איך אני יכולה להפוך אותו מקושי לאתגר?

אני אתן לך כמה דוגמאות, לא בטוח שהן תדברנה אלייך אבל אולי הן יעזרו לך למצוא את הדוגמאות שיותר מתאימות לך:

– לפתח את העולם הפנימי, להקשיב לעצמי, לפנק את עצמי בכל מיני דרכים,

– לפתח מיומנויות שיתוף ואמפתיה עם חברות לא מהסמינר – דווקא העובדה שאת לא איתן בשעות הלימודים יכולה לאפשר נקודות מבט מרתקות, ויכולת להזדהות גם עם חברות שלא עוברות בדיוק את מה שאת עוברת

– יכולות חברתיות – היכולת ליצור קשרים יותר מגוונים מאשר רק עם מי שאיתי כל יום כל היום,

– פיתוח התבוננות וחשיבה – היכולת לעבור מנקודת התבוננות שבה בהתחלה כל הכיתה נראית כמו ”גוש אחד” ולאט לאט את מתחילה להתבונן על כל אחת בפני עצמה, כל אחת ועולמה

– לצאת מהאיזור נוחות – היכולת להיות במקום שהוא לא הכי נוח ונעים ודווקא שם להצליח.

מהשאלה שלך והתשובה שאני כותבת לך, אני מדמיינת אותך עומדת במסלול של טיולים, אחרי שהעדפת את הדרך המאתגרת יותר על פני השביל הסלול והנוח, וכעת את נמצאת מול מבוי סתום. אני מקווה ומתפללת שהתשובה שלי תאפשר לך לראות שמאחורי המבוי הסתום משתרעות להן עוד דרכים, אולי קשות למדרך רגליים אבל עם נוף יפהפה, נוף העולם הפנימי שלך, שאת יכולה למצוא במסע הזה.

מעריכה מאד, אם את רוצה להמשיך לדבר ולפתח את הכיוונים שעלו כאן, אני כאן, esti05484@gmail.com

אסתי.