שלום לך איש יקר,

אבקש קודם כל את סליחתך על עיכוב התשובה. שאלתך חשובה מאין כמוה ולקח לי זמן לחשוב עליה ולעבד את מחשבותיי לשורות מסודרות.

הזדהיתי מאד עם מכתבך וכאבתי את כאבך. התסכול והצער על הפער הבלתי ניתן לגישור בין השאיפות הגדולות לבין הביצועים בפועל, והרצון העז להגיע להישגים אמתיים המתנפץ על סלעי המציאות, מוכרים לי היטב.

על אף שנדמה כי הפער המדובר הוא תופעה בסיסית ומובנית אצל כל אדם באשר הוא אדם, נראה שיש כאלה החשים אותו בעוצמה גדולה יותר.

להלן אשתף אותך מעט מהרהורי לבי סביב העניין הזה, בתקווה גדולה שהצלחתי להבין אותך ושהדברים יהיו מתאימים לך.

ברוחנו אנו חופשיים, לשאיפותינו אין גבול וּבְעֵין הדמיון שלנו כבר כבשנו את היעדים הגדולים ביותר, אך המציאות תמיד צרה, מצומצמת ומאכזבת. עלינו להכניס את החלומות שלנו לתוך תבניות מוגדרות, לסד של זמנים, ותוך כדי התחשבות במגבלות של כח, כשרון, ומפריעים או מעכבים אחרים. אנו חווים כנראה את החיבור (הבלתי נתפש והגיוני כשלעצמו) בין הנשמה – שהיא למעלה מכל הגדרה של מרחב ומקום – ובין הגוף והעולם – שהם מעצם טבעם מוגבלים ומצומצמים. כאמור, נראה שיש אנשים שחווים את הקושי הזה בצורה חריפה יותר, והם מתקשים יותר לנהל את עצמם ב"סוד הצמצום". הדבר מוביל לעתים לתסכולים ואף לכשלונות, אך זהו רק צד אחד של המטבע. זהו איננו בהכרח רק פגם או חסרון. יש כאן גם צד של מעלה גדולה. זה מלמד על אדם שיש לו נשמה גבוהה. אפשר אולי לומר: שהחלק הנשמתי שלו, השואף אל על, מתקשה יותר להצטמצם לתוך הגבולות שמכתיבה המציאות. כמובן, אין לזלזל כלל וכלל במציאות. איננו יכולים להתעלם מן הדרישות וההגבלות, הן האנושיות והן התורניות. נשאלת השאלה מהי הדרך הנכונה לגשר בין שתי התנועות הסותרות הללו.

אנסה להסביר קצת איך שאני רואה את הדברים, ומה הדרך להתנהל בצורה נכונה.

חלק מן הדברים שאכתוב שאובים מעולם הפרעת הקשב, שהיא אמנם "יושבת" על בסיס נוירולוגי-התפתחותי, אך למעשה היא משפיעה על חוויית החיים של האדם והדרך שבה הוא מתנהל בעולם. אפשר לדמות את זה לטמפרמנט מסוים, או לכשרון מסוים, שהאדם אמנם נולד איתו, אבל עליו נבנה עולם שלם של חוויות ורגש, עולם של זכרונות (ולעתים גם צלקות), ובעצם קומה שלמה של אישיות (לא זו בלבד, לפעמים אותו כח עצמו יקבל "פרשנות" ו"צבע" שונים אצל שני בני אדם. כל אחד וגווני האישיות שלו. כל אדם ושלל הרכיבים הרבגוניים ההופכים אותו למי שהוא). אז כאמור, אנסה קצת להשתמש בתובנות ובכלים מתוך העולם הזה, ובפרט שמדובר בתופעה שהיא כלל אנושית (וכפי שכבר פתחתי בראש דבריי), וברצף מסוים שכל אחד מאתנו יכול למצוא את עצמו במיקום אחר עליו. מאחר ועולם הפרעת הקשב מספק תובנות מעניינות וכלים מעשיים להצלחה, אנסה קצת לדבר על החיים מנקודת המבט הזו, ואני מקווה שתמצא כאן דברים מקבילים לחוויה שלך, אשר מהם תוכל לגזור פתרונות מעשיים למקרה המסוים שלך.

אפשר לתאר את התכונה המרכזית שבה אני רוצה להתמקד כפער בין "אורות" ל"כלים" (על פי הטרמינולוגיה הקבלית):

יש אנשים שאצלם ה"אורות" מרובים על ה"כלים". במילים אחרות: הם חווים פער בין אנרגיה, שאיפות ורצונות לבין יכולת ביצוע בפועל, או: פער בין תחושה קיומית בולטת של חירות לבין הדרישה להיות כפוף למציאות ולהיכנע למגבלותיה.

בהתאם לכך הם יכולים לחוות פער גדול בין הרצון שלהם ללמוד, לדוגמה, ובין היכולת שלהם לבצע זאת בפועל. הם חשים חוסר הלימה בין הקצב הפנימי שלהם לבין קצב השעון. בין העולם הפנימי לעולם החיצוני. הם מתקשים להשלים משימות בשל חוסר הצלחה לצמצם את עצמם לתוך מסגרת תחומה ומוגבלת, וכן על זה הדרך.

הקושי הגדול הוא בעצם קושי הצמצום. לצמצם את הרוח והרעיונות והחלומות לתוך מציאות, לתוך משימות ספציפיות, לתוך זמן מוגבל של לימוד, לתוך שגרה ומטלות רוטיניות (אני למשל יושב עכשיו והראש לי מוצף מחשבות ורעיונות, אך הקושי הגדול שלי הוא לצמצם את עצמי לשורות מסודרות, הגיוניות ומובנות).

הפער הזה יוצר תסכול גדול, אבל כשמבינים אותו, אפשר לשפר את אופן ההתנהלות איתו, לרכך את הקושי ולדעת כיצד להתקדם. כאמור, יש גם צד שני למטבע, יש כאן גם צד של מעלה גדולה. אדם שאלו תכונות האישיות שלו צריך לשמוח בהם ולהעריך אותם כמתנה. הרי הוא מגיע כאמור מריבוי "אורות", מכך שיש בי נשמה גבוהה, שיש בי התפרצות של חיים, שהיא גדולה יותר ממה שהגבולות הצרים יכולים לקבל. ואמנם זה חסרון כאשר האדם לא מתנהל נכון (ואף יכול להוביל את האדם לחטא ופריצת גבולות), אבל מאידך יש בכך הזדמנות לחוות חיוּת וחיוניות, ויש בכך גם פתח ליצירתיות גדולה.

אם נעמיק יותר, נבין שלמעשה כל מה שאנו מדברים עד כה הוא על מינון ואיזונים. למעשה בכל אדם קיימות שתי התנועות – התנועה של ההתרחבות והמעוף והתנועה של המסגרת והגבולות. האורות והכלים. כל תנועה זקוקה לשניה בכדי להיות רלוונטית. מצד אחד, קיימת בקשת החופש והחירות, שיש בה מן השמחה והספונטניות, אך מביאה עמה גם ערעור יציבות ותלישות, ומן הצד השני – המסגרות והחובות, שעלולות לגרום לתחושת מחנק, אך גם נוסכות בטחון, שייכות וסיפוק של עשיה.

בצורה הקיצונית של הדברים – אדם ללא "כלים" כלל, ללא מסגרת וגבולות, ללא התחשבות בנורמות חברתיות, משפחתיות וכדומה, הוא למעשה אדם לא שפוי. מאידך, אדם ללא "אורות", ללא אנרגיה, ללא חלומות ושאיפות, הוא אדם "מת". מן הצד אחד אורב הדכאון וחוסר החיות, ומן הצד השני – הכאוס.

משימת חיינו היא שימוש נכון בשתי התנועות הללו, שנראות כסותרות, אך למעשה משלימות זו את זו.

באופן מעשי

מכאן ננסה לרדת צעד אחד לכיוון עולם המעשה. לצורך כך אכנה בהמשך את שתי התנועות הנ"ל – עיגול וריבוע, וזאת על פי הבחנה והמשגה של ידידי הרב חיים דיין (מומחה בעל שם בתחום הפרעות הקשב).

עיגול וריבוע.

העיגול הוא בקשת ההתרחבות, השאיפות, החלומות והמעוף, הריגושים (מה שכינינו קודם ה"אורות"). הריבוע הוא המסגרת, הדרישה לסדר ושליטה, הבנת המציאות ומגבלותיה והתחשבות בה (מה שכינינו קודם ה"כלים). העיגול הוא חווית ה"כאן-ועכשיו", הוא הזרימה והגמישות, והריבוע הוא החובות והמטלות וכל אותן מסגרות שמכתיב העולם סביבנו.

הסוד מצוי בריקוד העדין בין שתי התנועות הללו. לעתים בהגברת האחת על השניה, לעתים בעבודה משותפת עם שתיהן.

אכתוב כאן כמה נקודות שעלו במחשבתי, שיש בהם גם עצות מעשיות יותר, אך אפשר כמובן לפַתח את זה עוד, והם בבחינת "תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד הוֹדַע לְצַדִּיק וְיוֹסֶף לֶקַח".

1. שימוש בעיגול כמנוע – יש אנשים הנוטים לחפש (מה שנקרא) "ריגושים". ריגוש הוא המניע העיקרי שלהם לעתים קרובות. מסיבה זו הם מתחילים דברים בהתלהבות, אפילו גדולה משל אחרים, אך כשהיא פוחתת הם נוטים לחדול מן המשימה וממשיכים אל הריגוש הבא.

האם זה בהכרח רע? לאו דווקא.

יש כאן אדם שהעיגול שלו גדול מהריבוע. מפעילה אותו הרוח הפנימית, החלום והדמיון, אבל הביצוע בפועל הוא לרוב אפור ודקדקני, והאדם פחות שואב סיפוק מהשעבוד הזה לפרטים ולמסגרת.

הצד החיובי הוא כאמור שמדובר באנשים מלאי חיות, שחווים את העולם בעוצמה גבוהה. אז מנוע יש להם, כל מה שצריך הוא להצמיד את המנוע לגלגלים. צריכים ללמוד איך להזרים את החיות והחיוניות הזו לתוך המסגרות.

העיגול יכול לשמש כמנוע. הריגושים מפעילים את הדמיון ונותנים טעם חי ומשמעותי למטרה הנכספת. הדלק במקרה הזה הוא אנדרלין, וצריך ללמוד כיצד לשמור על אנדרלין גבוה לאורך זמן.

[דוגמה מאד מוכרת: יש אנשים שנוטים לעבוד ביתר יעילות כאשר הם תחת סד-זמן לוחץ (מה שנקרא "דד-ליין"). הסיבה לכך היא שה"דד-ליין" מייצר בהם מתח חיובי, הוא מכניס בהם אנדרלין שגורם להם להיות ממוקדים יותר במטרה].

אז הצד הקיצוני של המטבע הוא שהכל מתנהל רק לפי הריגושים ורק לפי הרצון, או רק לפי תנועת העיגול. כש"בא לי" – אני עושה, וכשלא – אני חדל. אבל אפשר גם לצייר צד קיצוני הפוך: אדם שבו הריבוע גדול יותר מהעיגול, שמשועבד כפי שכפאו שד למערכת של נורמות וחובות, בעוד בתוכו הוא לא מחובר ולא מתרגש מהעשיה שלו. וברור שאף אחד משני הקצוות אינו רצוי.

[במאמר המוסגר: יש משהו מסוכן נוסף בהקשבה בלעדית לעיגול. אמנם, אדם לא יכול ללא חלומות ושאיפות וללא ריגושים שמניעים אותו, אך הוא צריך להיזהר שמא הם יהיו מנותקים מן המציאות ואז כל מפגש עם המציאות יאכזב אותו, ויביא אותו לשיטוט מתמיד בעולם הדמיון מבלי לרדת אף פעם לעולם המעשה].

עשיה שמונעת רק מריגוש לא מחזיקה זמן ארוך. כאשר נכנסים לקשיים וכשפחות "כיף", המוטיבציה נוטה להתפוגג. ועל כן, צריכים תמיד לגבות את העיגול ולאסור אותו באזיקי הריבוע.

צריך להחזיק כאן את החבל משתי קצותיו. מצד אחד לייקר מאד את החיבור הרגשי, למצוא את האש ואת הלהב הפנימי שלך, ומן הצד השני ליצור כל מיני "מחייבים" ומסגרות שיאלצו אותך להוריד את הדברים לעולם המעשה. ליצוק את האורות לתוך כלים.

כך לדוגמה, אדם יכול לומר: אני מכיר את עצמי, אני מתפזר במהירות לכל הכיוונים, אם אני לא כובל את עצמי במסגרת לא אגיע לשום הישג משמעותי. אז אני מכניס את עצמי לסיטואציות שמכריחות אותי להגשים את החלום. למשל, אני קובע חברותא, אחד כזה שלא אוכל להתחמק ממנו, ואחד כזה שכאשר אני איתו אני חייב ללמוד. או שאני מתחיל למסור שיעור לאנשים, באופן שיכריח אותי להכין ולדעת על מה אני מדבר. זו בעצם הבנה שהמסגרת "אוספת" את האדם ומצליח "ליילד" ממנו את ילדי הרוח. וכאמור, העבודה צריכה להיות עם שתי התנועות: במקביל למסגרת ההדוקה שמכריחה אותי להתקדם, אני דואג להלהיב את עצמי מחדש ולמצוא עוד פעם את נקודת הריגוש במה שאני עושה (ואחרי שהתקדמתי כמה צעדים, אפשר לרתום את הסיפוק לעניין).

אדם שרוחו חופשיה סולד ממסגרות נוקשות, אך לעתים דווקא מסגרות הדוקות במיוחד נותנים הרבה בטחון והגנה מפני הכאוס (כמו שגבולות נותנים תחושת בטחון לילדים), ואילו מסגרות "מאווררות" וגמישות לא עושות את העבודה. כלומר, באורח שנראה פרדוקסלי, המסגרת ה"חופשית" מעוררת יותר תסכול וקשיים מאשר המסגרת הנוקשה.

אני מאמין שאפשר להיות מתוחכם ולחשוב על כל מיני מסגרות מלאכותיות ש"מאלצות" אותך להגשים את החלומות שלך, מבלי שהדבר יפגע ברוח החופשית ובחיבור הרגשי העמוק, שהוא כאמור עניין גדול מאד.

2. קפסולות –

בעצם מה שאנחנו צריכים זה להערים על המערכת הקצרה של העיגול. שמבקשת להיות ניזונה מהחוויה והריגוש, והולכת ומאבדת את המיקוד ככל שהזמן מתארך. הריבוע (שאלו המטרות הקשיחות והמדידות שאנחנו מציבים לעצמנו), צריך לפעול באופן של "הבה נתחכמה לו". להבין איך עובד המנגנון ולנצל אותו לטובתו.

אני רוצה להציע רעיון בהשראת עידן ה"קפסולות" שבו אנחנו מצוים. הרעיון הוא להשתמש בטכניקת קפסולות גם בצורת הלימוד.

אסביר את כוונתי.

נניח שזמן הלימוד שלך כעת מתפרס (באופן רשמי) על כל אורך היום, ונושא הלימוד שלך אף הוא קבוע וחד גוני, אפשר לבנות את הלימוד בצורה של קפסולות זמן, שבכל אחת מהן אתה לומד נושא אחר מתוך לוח נושאים שאתה מכין מראש.

היתרון בכך הוא כפול. ראשית, המחשבה שאתה צריך ללמוד כל היום גורמת לעתים לפיזור האנרגיה על פני יותר מדי זמן. יש כאן התפזרות גם מבחינת הזמן – הרי אוכל תמיד להתחיל עוד רבע שעה ועוד חצי שעה אם עומדות לפניי ארבע שעות של לימוד.

שינוי הנושאים אף גורם לשימור ה"ריגוש". הגיוון יכול לתת יותר מוטיבציה, יצירתיות ותחושה של תנועה.

אז בתור התחלה אתה יכול להחליט שאתה לומד רק שעות מסוימות מאד ביום, ובשאר הזמן אתה לא לומד מתוך החלטה. במקום ללמוד – באופן רשמי לפחות – "כל היום". יש פה בחינה של "ביטולה זהו קיומה". בחלונות הזמן (הקפסולות) שבהם אתה כן לומד, הנושאים משתנים. אפשר לבנות "מערכת" שמשתנה מיום ליום.

למעשה יש כאן ריכוז האנרגיה לזמנים קצרים אך אפקטיביים יותר. הקפסולות הן מנות זמן, זמן לימוד שבו אתה מרוכז, עירני וממוקד מטרה. ה"קפסולות" קטנות ומשתנות. לא חוזרים שוב ושוב על אותו דבר, אלא בונים סדר יום מגוון שמורכב מנושאים שונים ו"ריגושים" שונים.

לשם הדוגמה, ביום הראשון בשבוע – אתה לומד תנ"ך ומסכת משניות שאתה לא מכיר. ביום השני – סוגיה הלכתית יישומית. ביום השלישי – פרשת שבוע עם פרשן שלא למדת אף פעם. ביום הרביעי – מספר דפי גמרא, או סוגיה בעיון, וכן על זה הדרך.

אפשר גם להציב אתגרים לימודיים שבועיים משתנים. זה יכול להיות לדוגמא: לעבור (אפילו מקופיא) על ספר בנושא מסוים. או לעשות בכל שבוע היכרות (גם אם ראשונית) עם ספר חדש, וכן על זה הדרך.

חסידים היו אומרים על המשפט "קבעת עתים לתורה", שה"קבעת" הוא מלשון "וקבע את קובעיהם נפש" – מלשון גזילה, שהאדם צריך לגזול מהזמן שלו לתורה. בכל רגע שמתאפשר לו הוא "גונב" קצת לימוד.

באיזשהו מקום הטכניקה הזו נועדה "לתקוף" את המערכת בצורה אחרת. לא לנסות לשנות את עצמי ולהיות יותר מתוכנת ויותר "מרובע". לא לנסות להכניס את עצמי לתבניות ארוכות וחדגוניות. אלא לנסות "לגנוב" כמה שיותר, "לרכוב" על ההנעה מ"ריגושים", וכך להעשיר את עצמי ולהטביל את עצמי בים התורה.

חשוב להדגיש שזהו רעיון שאינו מתאים לכל אחד. אדרבה, יש כאלה שזה יכול לבלבל אותם ולפזר אותם מדי ודווקא מסגור של הלמידה בסד רוטיני יותר עוזר להם להיות ממוקדים, ולכן זה עניין אינדיבידואלי, וצריך לבחון האם הוא מתאים לי.

3. צורת הלימוד וחומר הלימוד –

לאופן שבו אדם לומד יש צורות שונות. על כל אדם להתאים את צורת הלימוד לאופי שלו ולחוזקות שלו.

כשאני מדבר על צורות אני מתכוין לסגנון שבו אתה לומד. לימוד יכול להיות בצורה של מירוץ "מלמעלה" על הרבה חומר, או עיון מתמשך בסוגיה אחת. הוא יכול להיות בצורה של "מחקר", כלומר הצבה מראש של תחום תורני מוגדר שאותו אני חוקר ובו אני עובד במתודות "מחקריות" (איסוף החומר, ניתוחו, השוואה בין השיטות השונות, ניסיון לחדש דרך משלי). אפשר לקחת נושא כתחום התמחות. משהו שבו אהיה מומחה, אהיה בו ה"מרא דשמעתתא". זה יכול להיות בהלכה, בעיון כמו גם באגדה או במחשבה.

יש כאן נקודה משמעותית: לא מדובר רק על ה"מתודה", על האופן בו אנחנו מארגנים את הלמידה והעיון, אלא גם על הערוצים שדרכם אנחנו לומדים. כשאדם למשל לומד בדרך של שינון מוסיקלי, החומר נקלט באופן שונה, יש כאן שיתוף של החלקים במוח שאחראים על שינון וזכרון, והחלקים שאחראים על השמיעה. השינון נקלט (או נכון יותר נספג) אחרת אצל אדם מאשר בדרך הערוץ השכלי, האנליטי-מנתח. ערוץ אחר יכול להיות ערוץ הכתיבה, גם כאן משתתפים חלקים אחרים בגוף ובמוח במעשה הלמידה והחומר נקלט בדרך אחרת. ערוץ שלישי הוא הערוץ החזותי, וכן הלאה. הדבר משמעותי מאד, מאחר שלכל אחד את ערוצים שבהם הוא יותר חזק וכדאי לזהות אותם ולהשתמש איתם.

בהקשר הזה אוסיף דוגמה: יש לנו נטיה לקרוא את התורה עם שיתוף מיידי של השיפוט והשכל, עם ניתוח וחקירה. אפילו חומש אנחנו לומדים מיד עם רש"י. אבל למעשה בצורה הזו נותנים לכלי השכל להיות המסננים, ולמרות שזו צורת לימוד נכונה והכרחית עדיין מפספסים כאן את הקריאה באופן של "קבלת התורה", באופן שאינך מפרש אותה אלא מקבל אותה וסופג אותה, נותן למילים לדבר אליך, וקשוב אליהם באופן פתוח לגמרי. זו תורת ה' והיא גדולה הרבה יותר מהמבט שלנו עליה דרך כלי השכל שלנו בלבד.

כל הדברים האלה מעוררים אותי לשאול: האם הדרכים שבהם למדתי עד כה נכונים ומותאמים לי באופן הנכון?

נקודה חשובה שניתן להוסיף כאן היא מיפוי והבנה נכונה של הכישורים והחוזקות שלך בתחום הלימוד. בשוק התעסוקה מקובל כיום לערוך אבחונים שמאפיינים את סוג "האישיות התעסוקתית" של האדם, מנסים לאתר במה הוא מוצלח ובמה פחות, ועל פי זה ממליצים לו לאיזה סוג עבודה ללכת.

אחד מהמודלים האישיותיים האלה נקרא "מודל הולנד" (נקרא על שם מפתחו ג'ון ל. הולנד). הולנד זיהה ששה טיפוסים אישיותיים: הטיפוס ה"ביצועי", הטיפוס ה"חקרני", הטיפוס ה"אמנותי", הטיפוס ה"חברתי", הטיפוס ה"יזמתי" והטיפוס ה"מנהלתי". לא אאריך כאן בכל היישום של המודל הזה, ואתה מוזמן לקרוא על כך, אך המסר המשמעותי מתוך הבנה של המודל הזה הוא שלכל אדם יש את השדות שבהם הוא טוב ופורח בהם, ויש שדות אחרות שבהם הוא חלש יותר. זוהי תובנה אינטואיטיבית למדי, ובכל זאת אנחנו לא מספיק בודקים את עצמנו ומזהים לאיפה אנחנו שייכים. טבעי שהתחום שאליו יש לך נטיה, ושאתה מצליח בו, הוא גם התחום שבו יהיה לך את ההתרגשות והמוטיבציה הגבוהים ביותר (וכאן אנחנו מתחברים לחשיבות של החיבור אל ה"עיגול"). החידוש הוא שאפילו בתוך שדה הלימוד עצמו המאפיינים האלה משמעותיים לבחירת סוג החומר הלימודי וכן את צורת הלימוד. כך למשל, אדם בעל אופי "חקרני" ישאב הרבה סיפוק מצורת לימוד מחקרית, שבנויה על נושא מסוים שנחקר עד הסוף מכל צדדיו וכן הלאה, לעומת זאת אדם בעל אופי "ביצועי" או "מנהלתי" יתחבר יותר לצדדים המעשיים יותר של הלימוד, למסקנות ההלכתיות, או לאופן יישום הדברים בשטח, וכן על זה הדרך. כך לגבי בחירת נושאי הלימוד, והדבר כמובן גם משפיע על צורת הלימוד, על המתודות, על הזמן המוקדש לכל נושא, על הבחירה האם להעמיק בנושא אחד או להקיף חומר רב, האם ללמוד לבד או עם שותף, ועוד ועוד.

אנחנו יודעים שכבר חז"ל מבחינים בסוגים שונים של לומדים. היו "סיני" והיו "עוקרי הרים", היו "בור סוד שאינו מאבד טיפה" והיו "כמעיין המתגבר". יש אדם שניחן בכשרון מיוחד ללקט מדברי רבותיו, להבהירם ולהנגישם לציבור הרחב ("דולה ומשקה מתורת רבו"), ויש אדם שיש בו מעיין טבעי והוא מחדש מתוך התבוננות אישית שלו. יש אדם שכוחו בחריפותו וביכולת ניתוח אנליטית טובה, ויש אדם שכוחו בזכרון טוב וביכולת סידור וארגון של מידע לפרטי פרטים.

ולכן, גם נושאי הלימוד וגם צורת הלימוד צריכים להיבחן מתוך השאלה מהן החוזקות שלך, מהם ערוצים הלמידה המתאימים לך, וגם מהם נושאי הלימוד. התורה רחבה ומגוונת: מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות, נגלה ונסתר, פשט, רמז, דרש וסוד.

אפילו את אותה מסכת אפשר ללמוד בצורות שונות. אחד ילמד אותה "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", אחד ילמד את ה"עקרונות" המופשטים העומדים מאחורי נושא המסכת, אחד יתעמק במבנה של המסכת, אחד יעסוק בסיכום השיטות, אחד ילמד באופן "קיומי" יותר – יחפש איפה הנושא מדבר אליו ואיך זה מתורגם לעולם שלו, אחד יעסוק בחיבור של חלקי התורה שבכתב אל התורה שבעל פה בנושא המסכת, אחד יעסוק באופן היישומי של הסוגיות ההלכתיות בחיי היום יום, ועוד ועוד.

מלבד הגמרא, כאמור, יש שדות שלמים בתורה, בהם גם שדות שלא נחרשו, בבחינת "מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו". אם שורש נשמתו של האדם פונה לכיוון מסוים, יהיה זה ללימוד הלכה, או ללימוד חסידות או קבלה, וכל "מקצוע" אחר בתורה, אין סיבה שלא ילך לאן שהלב שלו אומר, ואף אם זו לא דרך הלימוד "המקובלת". בגמרא (עבודה זרה יט, א), נדרש הפסוק "בתורת ה' חפצו" בשם רבי ש"אין אדם לומד תורה אל ממקום שלבו חפץ", ובשם רבא (שם): "לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ".

יש אדם מסוים ששורש נשמתו הוא בחלק מסוים בתורה, ונפשו מתגעגעת וצמאה ומבקשת שירוו אותה בחלק המסוים הזה. דרך משל, הלימוד שלו ב"נשים נזיקין" והצמא הרוחני שלו הוא ל"קדשים". הלימוד שלו בהלכה והצמא שלו לאגדה, וכן על זה הדרך. עלינו לנסות להקשיב לגעגועי הנשמה ולתת לה את סיפוקה.

אפשר להזכיר כאן תופעה מוכרת שרבים מגדולי ישראל לקחו על עצמם פרוייקטים בלימוד, בשדה שעדיין לא עובד ולא נזרע. אפשר להביא דוגמאות רבות. כרגע עולה לי בראש למשל רבי יחזקאל אברמסקי שלקח את התוספתא כפרוייקט וכתב עליו את חיבורו "חזון יחזקאל", או רבי ירוחם פערלא שלקח את אזהרות הרס"ג וכתב עליהם חיבור למדני, והדוגמאות עוד רבות למכביר.

גם מכאן אפשר ללכת לרעיונות מעשיים, אפשר לחשוב על ספר מסוים שלא רגילים ללמוד, ודרכו להתחבר (זה יכול להיות מדרשי ההלכה, כמו המכילתא או הספרא, או מדרשי האגדה, או ספרי ראשונים כמו הסמ"ג או הסמ"ק, ספרות המנהגים, או השו"תים, ועוד ועוד). אפשר אפילו לקחת על עצמך פרוייקט של כתיבת חיבור בנושא מסוים.

אפשרות אחרת היא ללכת על דרך כללית יותר – שגם לה ערך רב. נקרא לזה "אינטליגציה כללית" בכמה שיותר מקצועות בתורה, להיות ככלב המלקק מן הים בנושאים שונים. לעבור על התנ"ך, לעבור על ש"ס משניות, לעבור על משנה תורה לרמב"ם, וכן הלאה.

4. אוסיף כאן שתי אנקדוטות, שאולי ימחישו את הדברים שכתבתי ואולי יאירו פן אחר:

אנקדוטה ראשונה: היתה תקופה שבה הצטרפתי לתוכנית הלימוד של בית מדרש הגר"א, בראשות הרב אוריה ענבל. בתוכנית זו לומדים שבעה דפי גמרא בשבוע, וכך בכל שנה מסיימים את הש"ס. סוג הלימוד כאן היה שונה, וכמו שאומרים "פתח לי את הראש". לפחות אצלי, בגלל שהשעות שלי היו מוגבלות, לא הייתי יכול להתמקד בכל הפרטים ולהבין אותם עד הסוף, ובטח שלא לזכור הכל. אבל כך למעשה גרסתי בכל יום שבעה דפי גמרא (כמאמר הגמרא במסכת ע"ז: "לעולם ליגרס איניש והדר ליסבר"). זו לא היתה תקופה ארוכה, לצערי, אבל גיליתי שהגמרא נספגת אל המוח – ועוד יותר אל הלב – בדרך אחרת, שונה. זו היתה הזדמנות להכיר מסכתות במבט "מאקרו", במבט של מעוף הציפור, לקבל זוית ראיה על פרקים שלמים במסכת בתוך ימים ספורים, ומבחינתי זו היתה חוויה מיוחדת של חיבור לגמרא. זו כמובן רק דוגמה לכך שצריך לפעמים לצאת מהתבניות הרגילות שאנחנו מכירים, של "איך צריך ללמוד", ולהתנסות בדרכים אחרות.

אנקדוטה שניה, אף היא על לימוד של "7 דף": אדם קרוב אליי, שטרוד מאד בענייני יומו, סח לי לאחרונה שבתחילת מחזור הדף היומי, לפני כמה חודשים, החליט – כרגיל – שהוא רוצה להצטרף הפעם ללימוד הדף היומי. למה "כרגיל"? בגלל שבכל תחילת מחזור הוא ניסה והתייאש אחרי כמה ימים או שבועות. בהשגחה פרטית מישהו סיפר לו על השיטה שלו להחזיק במחזור הדף היומי: הוא לא מסתכל על כך כמטלה יומית, שכל יום צריכים להספיק דף אחד, אלא כמשימה שבועית: בכל שבוע להספיק שבעה דפים. הדבר הזה עשה אצלו מהפכה ממש והוא כעת בעיצומו של לימוד מסכת עירובין. הוא אומר שלא היה יכול לעמוד במשימה רוטינית של דף ביום, אבל כשהמשימה היא "7 דף בשבוע" הוא מצליח למצוא זמנים מסוימים בשבוע ומספר שעות בשבת, שבהם הוא משלים את שבעה הדפים השבועיים. גם כאן, שינוי הקבעון לדפוס אחר, נזיל יותר, עוזר לו לעמוד באתגר שלקח על עצמו.

5. הלכה ואגדה

עם החלוקה הזו בין ה"עיגול" ל"ריבוע" אפשר גם לאפיין חלקים שונים בתורה. כך לדוגמה, החלק ההלכתי הוא חלק ה"ריבוע", הוא המסגרת היציבה והמחייבת, זהו חלק שמתייחס למציאות הקונקרטית ולמחויבות של זמנים וגבולות. לעומת זאת חלק האגדה הוא חלק ה"עיגול", הוא החלק של החיבור הרגשי והפנימי, ובו יש תעופה גדולה מעבר לזמן ולמקום, ובו האדם מרקיע שחקים בלי גבול ומגיע לדבקות.

יש כאן שתי תנועות, האחת מבחוץ פנימה, והשניה מבפנים אל החוץ (ואולי אפשר לקרוא להן: יראה ואהבה). ההלכה היא מסגרת שמגיעה מבחוץ. היא איננה מתחשב ברצון שלך או בחיבור הרגשי. אתה מחוייב לפעול פעולות בכל מקרה, מחויב להתפלל גם אם אין שעתך שעת כיסופין. אבל דווקא הכפיה הזו מבחוץ, ההרגל, ההפעלה של הגוף לעשייה, אפילו כשאין מוטיבציה פנימית, היא זו שמפעילה ומניעה את החיבור הפנימי. אחרי המעשים נמשכים הלבבות. זו תנועה של מבחוץ לבפנים.

אך יש גם תנועה הפוכה, מן הפנים אל החוץ. האדם מתחבר באופן פנימי, לבו לוהב בשלהבת אש, ודווקא מתוך כך הוא מבקש לכבול את עצמו בברית של מעשים. מתוך חיבור עמוק הוא מגיע אל המעשה החיצוני המבטא גם כלפי חוץ את אהבתו ואמונתו.

6. עוד שתי נקודות, בקצרה ממש:

עשה לך רב וקנה לך חבר – יש שיטות שונות בעבודת ה' ובתי מדרש שונים. לעתים, מה שעבור האחד הוא סם חיים, עבור השני הוא מוות מצמית. שיטה אחת שעבור השני היא חיבור אמיתי לתורה ולמצוות, עבור השני היא נבילה. ולכן, כדאי למצוא את המקום הנכון גם מהבחינה הזו, למצוא את בית המדרש המתאים לשורש הנשמה שלי. אני מציע לך לצאת במסע של גילוי. יש מאות בתי מדרש בארץ וסגנונות שונים של לימוד תורה. צא לחפש את שאהבה נפשך.

תפילה – בגמרא מדובר כמה פעמים על היחס הנכון בין תורה לתפילה. אני חושב שאנשים "עגולים" צריכים ומסוגלים למצוא טעם גדול בתפילה. אמנם גם לתפילה יש מסגרת חיצונית, אך היא כל כולה מבוע פנימי ורגשי. יש קשר רב ודו-צדדי (מה שנקרא "היזון חוזר") בין התפילה לתורה. רבי נחמן מברסלב היה אומר שצריך "לעשות מהתורות תפילות". המשמעות של זה היא הורדת דברי התורה לתוך העולם האישי של האדם (בגמ' בשבת מוגדרת התפילה כ"חיי שעה"), זה הופך את התורה מידע אינטלקטואלי ומופשט למשהו חי שנספג בחיי האדם, וכפי שאאריך בהמשך.

לימוד התורה – מחשבות

אני מקווה שהצלחתי, ולו במקצת, להסביר כמה חשוב להיות חכם ומודע למורכבות שלנו כאנשים, לתנועות הנפש הסותרות בנו, וכמה חשוב לעשות את הדברים המדויקים והנכונים עבורנו. בסופו של דבר, לכל אדם יש את סט הכלים שהוא קיבל ואיתם הוא צריך לעבוד. לכל אדם תפקידו הייחודי. אסור לערוך השוואות בין אדם לחברו. השוואות הן אסון. אוי ואבוי אם ננסה להשתמש בכלים שלא מתאימים לנו בכדי להגיע למקומות שלא יועדו לנו.

אחרי כל זה, אני רוצה לכתוב עוד כמה מילים על לב העניין – הנושא הגדול הזה שנקרא "לימוד תורה".

(אציין כי אני כותב את הדברים איך שאני רואה אותם. הדברים נובעים מתוך המבט הקטן שלי, ומתוך החוויה הפרטית שלי, מבלי להתבסס על ספרים ומקורות. אתה בחכמתך תבחר אם לקרב או לרחק).

התורה איננה תחום לימודי וגם איננה מקצוע. אמנם מדברים על "לימוד תורה", וזה נכון שיש כאן מרכיב של רכישת ידע, אבל הידע איננו המטרה, והוא חלק ממכלול שלם, גדול בהרבה. למעלה מכך, אני חושב שלימוד תורה רק דרך הערוץ השכלי, האנליטי, בהכרח לוקה בחסר. התורה איננה מדברת רק עם השכל, אלא צריכה לדבר גם עם כל הרבדים של האדם, אפילו עם הגוף היא מדברת (בשפת הגוף. שפת המעשים).

אם הייתי רוצה לנסות לתאר מה התורה אמורה לעשות לאדם הייתי מביא את המשנה בפרק "קנין תורה" במסכת אבות (פרק ו):

"רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה,

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ,

נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת,

וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה,

וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן,

וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא,

וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת,

וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה,

שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח יד): "לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה",

וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין,

וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה,

וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק,

וְהֹוֶה צָנוּע וְאֶרֶךְ רוּחַ,

וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ,

וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים".

מדובר כאן על אדם שכל כולו הולך ומשתנה, שהתורה מחלחלת לכל רובד בחיים שלו, ומשפיעה עליו לטובה: הוא אדם יותר טוב מבחינה חברתית, הוא אהוב, הוא אוהב, הוא עניו, הוא נאמן וכו' וכו' (לא אחזור על כל הרשימה, אבל כדאי לקרוא עוד פעם). לא מדובר על ידע, מדובר על שינוי אישיותי, מדובר על מבט אחר על העולם, על קשר רך יותר ומיוחד יותר עם כל חלקי המציאות.

האם הדבר הזה תלוי בהישגים לימודיים מדידים? אני חושב שלא. אני חושב שאפשר לדעת את כל הש"ס בבקיאות וב"עיון" ואפילו לא להיות קרובים לכל הטוב, העדינות והרוך המובטחים כאן.

אני חושב שלימוד תורה לשמה (כלומר לא לשם הישגים חיצוניים, יהיו אשר יהיו), כזה שהופך את האדם לאיש אחר, איננו תלוי בכמות הלמידה וברמת ההעמקה, אלא בהתמסרות ובספיגה שלה לתוך החיים של האדם, ובדגש על כל רבדי החיים שלו, גם אלה המעשיים, הזוגיים, המשפחתיים והחברתיים.

התורה אמורה להיות "תורת חיים", הוי אומר – מחוברת לחיים עצמם ומתכתבת איתם. החיים הם חומר הגלם שאותו מעבדת התורה לזהב. אם אין קמח – אין תורה. התורה לא ניתנה למלאכי השרת, אלא לבני אדם, וכל ייחודיותה היא בהיותה המפגש בין השמים לבין האדם, על כל אנושיותו ומגבלותיו, ועל אף היותו חלש, נכשל וטועה לעתים.

מכאן שהתורה איננה נמצאת רק בבית הכנסת או בבית המדרש. אדם סוגר את הספר, ואפילו עוזב את ה'כולל' לחיי המעשה, והתורה ממשיכה להתלוות אליו. אין הוא בן חורין להיבטל ממנה.

אדם הולך לעבוד לפרנסתו, או מוכרח לסגור את הספר מסיבות כלשהן. הוא אולי מצמצם את שעות הלימוד שלו בפועל, אך מבחינת המשמעות של התורה בחייו – אין סיבה שהדבר ישתנה. אדרבה, מתוך נסיבות חייו המשתנות, צריכה להתגדל התורה. מוטל עליו כעת לימוד תורה מסוג אחר. מתוך נסיבות חייו הנוכחיים – מתוך המקצוע שלו, מתוך ההורות שלו, מתוך הזוגיות שלו, ומתוך כל רובד בחייו – צריך לצמוח חלקו המיוחד בתורה. הוא יכול לעסוק בדברי תורה מתוך זוית הראיה הייחודית שלו, מתוך השאלות שהוא שואל על העולם, מתוך ההתלבטויות והקונפליקטים שהוא נתקל בהם, מתוך כאביו וייסוריו, ועוד ועוד. ככל שמגוונים האנשים וככל שפרצופיהם ודעותיהם שונים אלה מאלה, כך מופיעה התורה באלף צבעים וגוונים. זה לדעתי משמעות דברי הגמרא בקידושין על הפסוק בתהלים "ובתורתו יהגה יומם ולילה", שהמילה "בתורתו" מתייחסת אל הלומד. התורה היא שלו ("תורה דיליה"), ואין עוד אחד שיוכל לחדש את התורה המיוחדת הזו שלו. וזו עיקר בקשתנו "ותן חלקי בתורתך".

כאמור, התורה אמורה להיות מחוברת לכל הרבדים, הנפשיים, השכליים, היא אמורה להשפיע על אופן המבט של האדם על העולם, אך בו זמנית גם להקשיב למציאות ולצמוח ולהתפתח מתוך המבט הפרטי של האדם על העולם.

בספרים מובא רבות הביטוי "שבעים פנים לתורה". אין הכוונה לאיזו תפיסה של "הכל הולך", שהטקסט פתוח לפרשנות למגוון צורות. אלא שהתורה איננה גוף המנותק מן המציאות (הרי "אסתכל באורייתא וברא עלמא"), אלא מגלמת ומשקפת בתוכה את כל המורכבות ומניפת הצבעים הרבגונית של החיים עצמם, ובשל כך האדם מחפש ומוצא את עצמו בתוך התורה, והתורה הופכת ל"תורה דיליה".

הנקודה הזו משליכה למעשה גם על השאלה איך ללמוד, מה ללמוד וכמה ללמוד. לא אצליח ללמוד ולהתחבר לחלק של חברי בתורה, אני צריך למצוא את חלקי בתורה. והדבר גם אינו תלוי בכמות והספק וגם לא בהישגים מדידים של ידע. יש רק דבר אחד: האם התורה היא התורה שלי. במקומות רבים אנו מוצאים כי היחס אל התורה הוא כמו אל אשה ("אילת אהבים ויעלת חן"), מה שאומר שיש כאן קשר זוגי, הדדי בין שני צדדים, בין האדם לתורה. ואינו דומה הקשר שיש לי עם התורה לקשר שיש לך.

התורה איננה שייכת רק ליושבי בית המדרש, אלא לכל יהודי. מתוך המקצוע שלו, מתוך נסיבות החיים המיוחדות שלו, מתוך מערכות היחסים שהוא מנהל, צריכה לצמוח "תורה דיליה".

בגמרא בשבת (דף פח, ב) נאמר:

"אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב ה' יתן אמר המבשרות צבא רב – כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות. תני דבי רבי ישמעאל: וכפטיש יפצץ סלע מה פטיש זה נחלק לכמה ניצוצות – אף כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נחלק לשבעים לשונות".

"שבעים לשונות" הוא הסמל לפירוש התורה מנקודות מבט שונות זו מזו (70 עמים), התורה מתחלקת לניצוצות רבים, ולכל אדם יש את הניצוץ שלו.

בסופו של דבר, אפשר לצייר מבחן תיאורטי שבו ניגש אל אדם ברחוב ונשאל אותו שאלה אחת: מהי התורה שלך? זה לא חייב להיות רעיון שמפרנס ספר שלם, ומן הסתם יהיה קשה לנסח את זה למי שלא חשב כך לפני כן, אבל ראוי היה שתהיה לו איזו נקודה פשוטה של חיבור אמיתי מתוך העולם האישי שלו, באופן שמחדש את דברי התורה כפי שאף אחד עוד לא עשה לפניו. הוא צריך להגיד: כך אני רואה את העולם במשקפי התורה, וכך התורה משנה את חיי, וכך אני קשור לקב"ה ולמצוות – דרך התורה כפי שחלחלה אליי ונטעה בי שורשים.

הגמרא אומרת (חגיגה ג, ב) שאחד מהמאפיינים של התורה הוא "נטיעה": "מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין". התורה איננה אותיות מתות המוטלות בתוך דפי הספרים, היא דבר דינמי וחי, ויש לה שבעים פנים, והאדם הוא זה שסולל את נתיבו המיוחד בה (ואגב, באותה גמרא בחגיגה מובא מאפיין שני לתורה והוא "מסמרות". המסמרות הוא הצד השני של המטבע, הוא הגבול והחוק, כפי שקיבלנו במסורת. הוא ההיפך מהדינמיות של ה"נטיעה", וגם הוא נצרך לשם האיזון. הוא ה"גבורה" שמאזנת את ה"חסד". והדברים מתחברים כמובן לריקוד העדין בין ה"עיגול" ל"ריבוע" שהזכרנו לעיל).

מכאן אני חוזר אל תחילת דבריי. אם אכן "תורת ה'" צריכה להפוך ל"תורה דיליה", אזי הדיבור על הכרה ומודעות עצמית, שאיתו פתחתי, איננו מנותק מעצם המהות הערכית של לימוד התורה. אם האדם לא יכיר את עצמו כיצד יוכל למצוא את חלקו בתורה? מדובר הרי בעניין אינדיבידואלי ואישי המשתנה מאדם לאדם. כבר הכרנו את דברי הגמרא בע"ז: "בתורת ה' חפצו – פריש רבי ואמר: אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ שנאמר כי אם בתורת ה' חפצו (שם). לא מדובר באיזה "טיפ" צדדי, אלא בעניין מהותי. "חפצו" של האדם, הרצון שלו נצרך באופן מהותי לתהליך, כיון שהרצון הפנימי של האדם משקף משהו אמיתי הנוגע אליו ועליו להתחשב בו.

אפשר לראות שהרבה מהיחס לתורה הוא בדרך כלל יחס של אהבה, של טעם ועֲרֵבות. אנחנו מבקשים "והערב נא", אנחנו מציינים את חלקנו בתורה כחלק מאהבת ה' אלינו (בברכת "אהבה רבה" ו"אהבת עולם"). זאת להבדיל מההשתעבדות למצוות שהיא בגדר עול. יש כאן דבר מפליא איך טקסט, חכמה, מגיעה למישורים שהם גבוה מעל השכל והאינטלקט, ומשום כך כל דרך ההתייחסות צריכה להיות אחרת. אנחנו לא מנסים לכבוש איזה יעד אינטלקטואלי, רמת ידיעות, למרות שיש גם ידיעת התורה, אנחנו מדברים יותר במובן של שקיעה בזה, במובן של טבילה, ספיגה, של דבר ה' המתגלם בתורה.

אם הגענו לפה, אז כאן יש אמירה מאד משמעותית ומעשית על היחס לכמות הלימוד ולקצב. אנחנו מדברים על תהליך של ספיגה, תהליך שבו התורה מחלחלת אל העולם שלי ומשנה אותי בכל הרבדים. לעתים המירוץ אחרי ידיעות ואחרי הישגים מדידים עלול לגרום לכך שהדברים יישארו חיצוניים ולא יחדרו פנימה, ולעומת זאת – שורה אחת של תורה בקצב איטי, באופן שנצרב בי, משמעותית ונכונה הרבה יותר.

לכל אחד דרך הספיגה שלו. לכל לכך אחד דרך החיבור שלו. אחד מתחבר דרך דברי אגדה, ואחד דרך המסתורין והסוד, אחד דרך חסידות ואחד דרך דקדוק ההלכה, אחד באמצעות הורדה לעולם המעשה, והשני באמצעות שיטוט במרחבי העיון הדק. כאמור, איננו מדברים על גוף ידע טכני, אינטלקטואלי בעלמא, מדובר על שקיעה בגוף משנה חיים, זהו תבלין של החיים ("בראתי לו תורה תבלין") הצובע את העולם המוחשי והגשמי בצבעים אחרים, "ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים".

סיום

אחרי שכתבתי את כל זה, התחלתי לחשוב שאולי יש איזו סתירה בין החלק הראשון של דבריי לחלק השני. בחלק הראשון ניסיתי לדבר על דרכים ל"כיבוש" היעד, ניסיתי לחשוב על טכניקות שבהן אשיג כמה שיותר ידע, בכלים שונים. זו גישה הישגית, כאילו אני זה שקונה את התורה בכוחותיי.

לעומת זאת, בחלק השני אני מנסה לדבר על התורה כמשהו שניתן לי מבחוץ וההשפעה שלו עליי גדלה ככל שאני פתוח וקשוב אליו, ואדרבה – לא נמצא באיזה מירוץ הישגי, אלא נותן לדברים לחלחל אליי בקצב משלהם.

חז"ל אומרים שהתורה נמשלה למים בשל הסיבה הבאה: "לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה" (גמ' תענית ז, א). כלומר, אתה לא מטפס אל התורה, אלא מנמיך את עצמך, עוצר רגע, מאזין, פותח את הלב, והיא באה אליך.

אחרי מחשבה נוספת, אולי אין סתירה בין הדברים, וצריך לעבוד בשתי החזיתות יחד. מצד אחד, להשתדל ככל יכולתנו, ומצד שני, להיות ענווים וקשובים כדי לקבל את התורה כמתנה (חז"ל אומרים שמשה רבינו קיבל את התורה "ככלה". אז מצד אחד צריך לחזר אחר אבדתנו בכל האמצעים, ומאידך צריך גם את הסכמתה של הכלה בכדי שתתקיים ברית הנישואין).

יש כאן שילוב של הרדיפה אחרי מסגרת ומחויבות (ריבוע), לעשות מאמצים מסודרים לרכוש את דברי התורה, ובמקביל להרפות ממה שלמעלה משליטתי, לבוא גמיש ופתוח (עיגול), ו"לקבל את התורה" כמתנה.

לסיכום

ניסיתי בדבריי לשרטט את הריקוד העדין שנדרש בין שתי תנועות הנפש, בין האורות לכלים, בין העיגול לריבוע.

זיהוי נכון של שתי התנועות האלה המתרוצצות בנו חיוני על מנת לנהל את עצמנו באופן טוב יותר.

כמדומני שהבסיס הראשון הוא מודעות עצמית. להבין את עצמך יותר, להבין איך הדברים "עובדים אצלך". בדרך כלל תכונות אלה מלוות אותך בכל שטחי החיים, ויבואו לידי ביטוי גם במישורים אחרים.

צריך להבין היטב מהם היחסים בין שני התנועות הנ"ל אצלך ולפעול בדרך של "מזה ומזה אל תנח ידיך". מצד אחד לחזק את העולם הפנימי ואת החיבור הרגשי ככל האפשר, לראות בתכונת העיגול מעלה גדולה, אור גדול שזורח בך. ומאידך, למצוא את הדרך להכניס את כל האור הזה לתוך כלים מוגדרים ומובחנים. להתחייב למעשים בכל דרך, אם זה במציאת חברותות מתאימות, אם זה בשינוי אופן הלימוד או נושאי הלימוד, אם זה בשינוי מקום או בית מדרש.

זוהי תנועת מטוטלת. מצד אחד לעבוד בתחבולות כיצד להגיד להישיגים ממשיים, ומצד שני להרפות ולדעת שהתורה ניתנת כמתנה. לנסות לספוג אל תוכי את המעט שאני כן לומד, ולמצוא בו את ה"תורה דיליה" – את התורה האישית שלי.

אחרי כל האריכות, אני מרגיש שלא נאמר הכל. הצמצום של החוויה לתוך מסגרות המילים תמיד ילקה בחסר, ובכל זאת, אקווה מאד שמשהו מכל זה היה לך לעזר,

ואם יש שאלות, אני פה.

מתפלל להצלחתך בכל לב,

אלי

[email protected]