בס”ד

שלום רב וברכת קיץ בריא לשואל היקר.

אשתף אותך בחווית נערות שלי מלפני כ30 שנה, באתי יחד עם אבי לשאול שאלה את אחד מגדולי ישראל, השאלה היתה קשורה לנושא של הבית, וללא שום קשר אישי אלי, בתוך הדברים אותו גדול זצ”ל פנה אלי והתעניין בישיבה שאני לומד, והאם טוב לי שם וכו’, לא הבנתי לאן הוא חותר, לאחר מכן אבי נשאר לשוחח עם אותו גדול ואני המתנתי בחוץ, ואז הוא אמר לאבא שלי “הבן שלך לא שמח! אסור להיות במקום שלא שמחים בו, אין אדם למד אלא במקום שלבו חפץ, כנראה שהלב שלו לא חפץ במקום הזה”, הבעיה הגדולה שלי הייתה, שלמדתי בישיבה שנחשבה לאחת מהפחות נחשבות, ומשם זה רק לרדת עוד יותר למטה, אבל מה שמעניין שדווקא המקום החדש שמיד עברתי אליו, נתן לי שמחה וכלים חדשים לחיים שעד היום 30 שנה שאני בקשר אישי עם הצוות מהישיבה שאליה עברתי.

הצורך לאהוב את הישיבה שאתה גדל בה זה לא בונוס, זה בסיס, ישיבה זה בית גידול לחינוך, בישיבה אתה מקבל כלים לחיים שלך, איך אפשר לקבל כלים במקום שאתה לא יכול להכיל את הכלים הללו???

כתב רבינו יונה (משלי ב ד) ‘אם תבקשנה ככסף’ הנה הזהיר לטרוח בחכמה כמבקש הכסף, ולהשיג בטרחה וחיפושה עריבות חופש המטמונים, ונאמר ‘שש אנוכי על אמרתך’, ולפי העריבות בטירחה וחיפושה תפקחנה בה עיני השכל ותשתמר בלב האדם, עוד כתב שם ‘ודעת לנפשך ינעם’ אמרו חז”ל אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ, שהצלחת הלימוד תלויה בחפץ.

וכן כתב החזו”א (קובץ אגרות ח”ג אגרת א) הזיווג של החכמה עם האדם אי אפשר בלא כמיהה ותאבון, דברי תורה חביבין, כח החיבה פותח את המח ואת הלב, לבלוע חכמה בינה ודעת, והוסיף החזו”א (ח”א אגרת יא) דאף ישרות הלימוד תלויה בעונג, מתענג הוא המוח על העיון, ומתוך עונג הוא מוציא משפט אמת.

ובאגלי טל (בהקדמה) כתב כי עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו ואז דברי תורה נבעלין בדמו. ובפחד יצחק (חנוכה מאמר ו) כתב התענוג בהשגת דברי תורה, נכנס הוא בכלל גוף המצוה, ואלו בשאר מצוות אינו אלא עטרה על ראשם.

אז נכון שהדברים הללו נכתבו על לימוד תורה אבל זה נכון לכל החינוך והווי של חיי הבחרות! ידידי אם אתה לא אוהב את המקום שאתה נמצא בו, זה לא המקום שלך!!

עכשיו אתה צריך לשאול את עצמך 2 שאלות כעמדת בסיס אחרי שהחלטת לעזוב-

1. מה הסיבה האמתית שלא טוב לך שם?

2. לאן תגיע עכשיו?

וננסה בס”ד לנתח את השאלות-

מה בעצם נער זקוק בישיבה/ במוסד חינוכי-

אין לזה תשובה כוללת וודאי שלא בעולם הישיבות המוכר, אבל אם ננסה לחתור לחקר האמת למה נער זקוק? למקום מכיל, מכוון, תומך, קשוב, אם יש לו את ארבעת אלו, גם אם הישבה תהיה בתת תנאים הוא יהיה מאושר, כי הדברים האלו נותנים לתלמיד תחושה שיש לו מקום בעולם, שהוא ראוי ליחס, שיש מי שאכפת לו ממנו, ודע לך ידידי היקר, לצערי היום בחורים מתביישים להגיד שהם זקוקים לזה, אבל זוהי האמת לאמיתה, אני יכול להעיד לך כאדם מבוגר (יחסית) שאלו שגדלו בישיבות שהיה להם יחס, הם גדלו ונהפכו לאנשים נפלאים, עם שלום בית, עם שיקול דעת נבון ונכון, הם נעשו בעצמם לאנשי חינוך, ואלו שגדלו בישיבות שהתלמיד היה עוד אחד מאלף, צריך הרבה סייעתא דשמיא שהנער יגדל כמו שצריך….

נערים בגיל הזה ובמיוחד בדור שלנו עוברים את גיל הבלבולים הם חייבים יד תומכת ומכוונת, ולא תמיד זה יד מלטפת, לפעמים זוהי גערה, הערה, וכדומה אבל יחס והכוונה.

והנה משהו מוזר אתה כנראה בחור נורמלי לחלוטין (נכתב בהומור) ואתה רוצה לגדול נורמלי עם יד מכוונת תומכת ומכילה, אבל את הכותב שבישיבה יש צוות חופשי ולא לוחץ שזה משהו טוב לכאורה, מאידך אתה מציין את זה שהצוות עוקצני ולא קשוב ואין לך עם מי לדבר, ולכן אין לך חשק להיות בכזה מקום וכל יום נראה בעיניך כחודש, ואני הקטן אומר לך שהפתיח של דבריך והסייפא חד הם.

זה שהצוות נותן חופש (“לא כולאים אותי”) וזה שהצוות עוקצני ולא מתחשב זה מאותו השורש של חוסר שימת לב לאישיות, לנפש, חברים שלך מחפשים כנראה יותר החופשיות, את היכולת לגדול בחופשיות, אבל נפשך שלך זועקת שהיא רוצה לגדול בדרך אחרת, היא רוצה יחס, היא לא רוצה חופשיות ממש לא, הנפש שלך זועקת לא אכפת לי שתכלאו אותי, אבל שימו אלי לב, אל תעקצו אותי, דברו איתי, תראו לי שיש לי זכות קיום בעולם, תקשיבו למצוקות ולבטים האישיים שלי, ולכן ידידי לא בהכרח שמה שנראה טוב (היד החופשית) זה הטוב, כנראה (ובצדק) שאתה מחפש משהו קצת שונה בכל תהליך החשיבה.

מכאן נעבור לפשוט את השאלה השניה המצוקה שהעלית שאין לך לאן לעבור, ידידי היקר אנוכי כותב השורות מכיר היטב את כל עולם הישיבות , אני מכיר את כל גדולי הדור וכו’ ואני מגיע ממשפחותיהם, ואני אומר לך אמירה חדה וברורה, אין ישיבות טובות ולא טובות, אין מושג כזה, זו בדיחה עלובה שהמציאו כמה רשמים של ישיבות שרוצים לעשות כסף, צריך להוציא את זה מהראש, כל הישיבות הם אותו דבר, תלוי מה התלמיד מחפש.

ואוסיף ואומר שדווקא הישיבות עם צוות מרובה, ומספר תלמידים מועט, דווקא הישיבות שמחזיקים צוות תמיכה/ טיפולי, של עובד סוציאלי, פסיכולוג, וכו’ הם הישיבות הטובות ביותר בעיני, הם הישיבות שיצליחו בס”ד להצמיח תלמידים נפלאים ללא חסכים בנפש, ללא תסכולים הזויים, הם התלמידים שנשותיהם יהיו מאושרות וילדיהם מחונכים, ואני בטוח שגדולי ראשי הישיבות אם לא היו חוששים מהרשמים היו מכניסים לכל ישיבה צוות מקצועי שכזה.

אתה צריך לצאת בראש זקוף ומורם, לחפש לעצמך מקום שטוב לך לא בסרגל כלים הכללי שאותו בנו כל מיני רדודים, אלא לחפש ישיבה ששם נותנים יחס, ששם יש ליווי והכלה, ששם הצוות יודע מה קורה איתך, שבכל שעה ביממה אתה יכול לייצור קשר עם איש צוות, שום פרמטר אחר לא אמור לנווט אותך למצוא את המקום שליבך חפץ.

כאשר אתה יוצא למסע חיפוש של ישיבה שכזו, שים מול עינך את אשתך לעתיד בעזה”י, שמבקשת ממך לגדול במקום בריא וטוב, מקום שתהיה בו שמח ותוכל לשמוח בעצמך, הקשב לקריאת ילדיך בעזה”י שזועקים לך “אבא תלמד רק במקום שיתנו לך כלים לחיים לגדל אותנו ולחנך אותנו” ובעיקר הקשב לקריאתם של חז”ל “אין אדם למד אלא במקום שליבו חפץ”!

חזק אחי ותתחזק! שהקב”ה יוביל אותך בדרך טובה ובעצה נפלאה!

אברהם ב.