שלום לך איש יקר ונאמן,

אני חב לך התנצלות גדולה ועמוקה, על העיכוב במתן התשובה. מן ההגינות שאדם שמוצא אומץ בנפשו ופונה לחפש מענה, יקבל תשובה במהירות. החגים על שמחתם והטרדה בריבוי הפרטים הקטנים שיש לטפל בהם, וחוסר הפניות שהיתה לי לצערי עיכבו אותי מלשבת ולכתוב. אקווה לסליחתך.

פתחתי בכך שאתה אדם נאמן.אסביר לך למה: נאמנות היא התכונה המרכזית שפגשתי בדבריך. ובתחילת דברי אני רוצה להתבונן בה לעומק.

נאמנות היא מחויבות לאמת ולערכים מסוימים, אדם שנאמן למקום עבודתו, לחבריו, למשפחתו או לעמו –לצורך הענין, מוצא את עצמו פועל על פי הערכים השייכים למושא הנאמנות, ומחויב לכללים וחוקים הנובעים מכך. בבסיס הנאמנות נמצאת התפיסה או ההבנה, שהאמת והיושר מחייבים לנהוג כך.

הדבר הבולט ביותר בשאלתך הוא הנאמנות שלך, לעצמך. ליהדות. ולהבנה שהדבר הנכון והישר הוא לחיות חיים מלאים. מלאים בתוכן, מלאים בעשיה, חיים של משפחה. וכל זה מתוך שמירת מצוות ונאמנות לקב”ה.

כעת ננסה להתבונן יחד בשאלתך, הכואבת כל כך, על הקושי במציאת זיווג ועל הקושי להתמודד עם תופעות שהשתרשו בחברה החרדית וכדרכן של תופעות שמשתרשות, יש בהן לא פעם חוסר צדק.

אולי בפתח הדברים ננסה לבחון נקודה מסוימת: אני מניח שיש מספר מסוים של בנות חרדיות שגם נמצאות במצבך. מסיבות כאלו ואחרות הן טיפסו לגיל שנחשב למבוגר ביחס לשאר הציבור, ויש אפילו סיכוי שפנו ללימודים אקדמיים. אולי, ביחס לכלל הבנות הרווקות בגילאים שמוצעים לך לפגישות שידוך, מספרן נמוך יותר, האם יצא לך לפגוש בנות כאלו? האם גם הן, עדיין מחפשות להינשא רק לבחור ישיבה שתורתו אומנותו? אינני יודע תשובה לשאלות ששאלתי אך אולי אתה, לכשתענה לעצמך על כך תבין מהתשובה משהו שיעזור לך לדייק עבורך את מקומך ביחס לחיפוש בת זוג.

שנית, אתה מתאר תופעה שלדעתך היא חוסר הוגנות. המתבטאת בכך שבנות חרדיות ‘טסות לכל העולם, מתפרנסות ומבלות ועושות ככל העולה על רוחן, ודורשות מבחורים להישאר בישיבה בכל מחיר ובכל גיל, גם לאחר שנות לימוד רבות, ומעדיפות להישאר רווקות שנים רבות מאוד ו”מתפשרות” רק כשבאמת מאוחר מידי לכל הצדדים’.

אשאל אותך: האם לדעתך יהיה חוסר הוגנות בכך שאדם מסוים סובל מעודף משקל אך מחפש בת זוג בעל גזרה צרה, או להיפך , לפי טעמו האישי. זהו חוסר הוגנות? האם אדם חסר השכלה שמעדיף לשאת אישה משכילה או להיפך, זהו חוסר הוגנות?

יתר על כן: האם אדם הסובל מקושי מסוים בריכוז, הגורם לו לאחר בצורה כרונית. ומשום כך הוא מאחר לא פעם להגיע למקומות ואירועים חשובים, יוכל להיות מואשם בחוסר הוגנות?

אדם שכזה, לצורך הענין, היה מוזמן לחתונה של קרוב משפחה בחו”ל. אך לצערו פספס את המטוס בשל המגבלה שלו. יואשם בחוסר הוגנות על חוסר ההשתפות באירוע? (נניח שהוא מודע לבעיה שלו, ובכל זאת בוחר שלא לטפל בה, או דוחה באופן עקבי את ההליכה שלו לטיפול…)

דומני, שהתשובה ברורה. להגדיר את הסיטואציה הזו כ’חוסר הוגנות’, בלתי אפשרי. לא מפני שזה הוגן. אלא מפני שההגדרה הוגן/ לא הוגן לא תקפה במקום שבו ההחלטות של אדם מסוים נבחנות ביחס להשפעה שלהן כלפיו, ולא ביחס להשפעה שלהן ביחס לאנשים אחרים. גם אם הם יוצאים נפסדים/פגועים/ חסרים מהסיטואציה.

לדוגמה, נוכל לומר שההמתנה הארוכה מדי שלך למענה מאקשיבה, היא חוסר הוגנות. אכן, התאמצת ופנית למקום שידוע בנכונותו לקבל כל שאלה, ולהשתדל לענות במהירות וביעילות, כדי להקל ולו במעט מהקושי של שואל השאלה. אני אמנם יכול להתנצל, כפי שעשיתי בפתיחה לתשובה, ואפילו מעומק הלב. ולקוות שאכן תמחל לי. אבל המעשה כמעשה, הוא חוסר הוגנות.

לעומת זאת, אם אדם כלשהו התקשה בקושי אישי גדול, ופנה לתמיכה. בדרך הוא התחרט ונסוג. אחרי כמה ימים, הוא פנה לתמיכה. אך השיתוף של הקושי שלו עם אחרים גרם לו למצוקה שבעקבותיה הוא יצא לטיול בן כמה ימים ל’נקות ראש’ , את הטיול הוא שילם מכספו, וכשהוא חזר ארצה הוא הרגיש טוב יותר ותפקד טוב יותר במטלות היומיום שלו, נוכל להאשים אותו בחוסר הוגנות?

אם אסכם את דברי, יכול להיות שהדרך בה מתנהלת מערכת השידוכים בעולמנו החרדי, מכילה מורכבויות מסוימות שקרו כתוצאה מתהליך היסטורי, אך ההתמקדות בהן או באופן שבו אתה פוגש אותן מביאה את האדם או לשברון לב, או לשינוי של דרך החיים שלו ואולי אף חלקים מאישיותו ואופיו (מה שנראה, כי לא נכלל בתוכניות שלך…).

——————–

אני מקוה שלא נפגעת מדברי. נראה לי שאם יתקבלו על ליבך הדברים, יוקל לך לחשוב בצורה ממוקדת יותר על הקושי האישי שלך, ועל הדרכים למצוא תקוה וכח.

חז”ל כבר אמרו ש’קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף’. מאמר זה היווה מקור לאינסוף דרשות שבע ברכות, וורטים מחודדים וסביר להניח שגם ללא מעט בדיחות יהודיות.

ובכל זאת, ארצה יחד איתך להתבונן באימרה זו ולנסות למצוא בה הבנה שתעזור ברגעים שקשה, והאופטימיות נעלמת מאחורי עננים אפורים.

הים הוא גדול, ולנמצאים בלב ים הרחק מיבשה הוא נראה אפילו אינסופי. הוא גם מרתיע בחוסר יציבותו, בחוסר הוודאות העמומה שמתעוררת בנו כשמביטים מהסיפון אל הקרקעית. ולא רואים. ביבשה, יציב והיכן שלא נמצאים תמיד יש אופק. ביבשה גם ניתן לסלול דרכים. לסמן מסלולים. בים-כך אומרים- עברו כבר מליארדים של אנשים, ואף אחד לא סלל בו דרך.

ברגע מסוים בהיסטוריה, הקב”ה בקע את הים עבור עם ישראל. שינה את כל המבנה של הטבע, וגם בים היה שביל יציב שניתן ללכת בו. השביל הזה מעבר להיותו פיזי, סימל גם תובנה עמוקה הרבה יותר: הוא סימל שהקב”ה סולל עבור הבוטחים בו שביל גם בים. (את ההסבר הזה למדתי מתוך שיעור המודפס בספר הנפלא ‘זה השער’. ספר המבוסס על שיעורים של ר’ משה שפירא זצ”ל )

אם כן, איזה קושי היה בקריעת ים סוף? שני קשיים שונים. קושי אחד הוא שינוי דרכי הטבע, אמנם הקב”ה הוא כל יכול ולא קשה לו כלום. אך רצונו יתברך, כפי שמופיע בספרי הראשונים, הוא שהעולם יתנהל בדרך הטבע. והנס או חריגה מדרכי הטבע הינם דבר בלתי רצוי. ואצטט כאן את לשון הספורנו (שמות פרק ג פסוק יד)’ומזה יתחייב שיאהב המציאות וישנא כל הפסד מנוגד למציאות’. כלומר- הקב”ה אוהב את העולם כפי שהוא, בדרכי הטבע. הקושי השני הוא הקושי של בני ישראל. הם נמצאים בסיטואציה שקשה להעלות על הדעת, עם של עבדים, נודדים בדרכים בלי מחסה מסודר כל המטלטלין מונחים על חמורים ילדים, נשים, זקנים, חולים, כולם. עומדים מול הים כשמאחוריהם השובים שלהם , חיילים בריאים וחסונים על סוסי מלחמה ונשקים שלופים. והקב”ה מבקש מהם להיכנס לים. משהו קצת בלתי נתפס… ושם, ברגע הזה באה הגאולה.

זיווגו של אדם (כל אחד לפי ענינו והתכנית שייעד לו ה’) הוא קשה.

הן מפני שהאדם בטבעו קשור לעולמו, לתפיסותיו, לדרך שבה הוא חווה ומבין את הדברים ואת העולם. הוא קשור למשפחתו, לחבריו ולעוד אינספור דברים, ואת כל החבילה הזו הוא מביא למפגש עם מישהי שבאה עם מטען דומה בגודלו אך שונה מהותית באופיו. והם אמורים למצוא בכל זאת מכנה משותף, ודרך לגשר על הפערים, ולהפוך את המטען שלהם למטען שמשתלב יחד למבנה חדש- משפחה. המטען של שניהם יוצר את התא הפרטי שלהם. הפער הזה יוצר קושי בתהליך של מציאת זיווג. ולפעמים לקושי מצטרפים קשיים נוספים שמקורם במוסכמות חברתיות. כל זה הוא הצד שלנו, והקב”ה מצפה שנסמוך עליו ונבטח בו למרות הקושי העצום העומד מולנו. שנהיה אופטימיים ומוכנים לנסות לקפוץ למים.

גם מהצד העמוק יותר, הקשור לנס שביצירת קשר בין שני בני אדם, אנחנו צריכים לזכור שמתחוללת ‘מיני קריעת ים סוף’ בכל שידוך. החל מהתאמת המועמדים, עבור דרך המשוכות של כספים, פערים תרבותיים בין המשפחות, ועד לפרטים טכניים שיכולים להיות קריעת ים סוף בעצמם. כמו מציאת דירה למשל.

רק הקב”ה יודע לליבך באמת, ורואה את כאבך. אין לי ספק שהקושי שאתה מתאר הוא חוויה לא פשוטה וכפי שכתבת ‘אתה אובד עצות’.

התפילה היא המקום בו ניתן גם לפרוק את אשר על הלב, במילים הכי כנות, והקב”ה מקשיב. אכפת לו. אמרנו בתפילת הימים הנוראים ‘עין נושאים לך לשמים, לב שופכים נכחך כמים, ואתה תשמע מן השמים’. נסה לחוש את הקשבתו, את האכפתיות שלו, ואת הקרבה. ‘קרוב ה’ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת’.

דבר נוסף וחשוב מאין כמוהו: מצא לך אדם קרוב לחלוק איתו את אשר על ליבך. מישהו עם לב טוב ויכולת הקשבה, גם אם לא תהיה לו אף עצה לומר, היכולת לקבל כתף תומכת גם מקלה על המשא וגם מייצרת אופטימיות.

ודבר אחרון, נסה לחפש סביבך חברים, מכרים, אנשים בסביבתך הקרובה, שמשתייכים למקום בו אתה נמצא כרגע. חרדים הנמצאים במגע עם האקדמיה, חרדים שלא בהכרח שייכים להגדרות ה”רגילות”. נסה לבדוק וללמוד על עולם השידוכים במציאות הזו, נסה להגיע לתודעתם של אנשים, שיחשבו עליך.

ותאמין, שלה’ הישועה.

ליבי איתך. עד כמה שיש לזה ערך בעיניך, כאבתי את כאבך. כשקראתי את שאלתך, ובכל פעם שנזכרתי בה. אני מעריך את נאמנותך ומתפלל יחד אתך, לישועה.

בהערכה,

אהרן.

azaidman1@gmail.com