שלום לך,

קראתי את השאלה שלך כמה פעמים ומאוד אהבתי את החכמה, את ההתבוננות הדקה, ואת הרצון להסתנכרן עד הסוף מול ההלכה גם ברגשות, וגם בתפיסות.

אני חושבת שזה חלק חשוב בעבודת ד’ להתחבר למצוות שאנחנו עושים, להתבגר ולהעמיק את התפיסות שלנו בקשר אליהן ולדייק את האמונה שלנו ואת החוויה הנפשית בקשר לעבודת ד’.

את שואלת כמה שאלות:

שאלה אחת היא עד כמה חשוב להקפיד בפרטי הלכות, ואם זה אכן חשוב, אז איך אנשים יראי שמיים מסביבי לא עושים את זה.

השאלה השנייה היא לגבי ההרגשה שבפסיקה ההלכתית אנחנו נכנסים לפרטים קטנים, שלפעמים מרגישים לך קצת רחוקים מהמצווה המקורית, וההרגשה שד’ ידון אותך לפי כל מיני פרטים קטנטנים, שנפסקו להלכה, היא קצת זרה לך לפעמים. הבנתי נכון?

השאלה השלישית היא לגבי ההרגשה שלך לגבי הדעות וההרגשות האלו, האם זה בסדר להרגיש ככה? את אמונה על דקדוק הלכה, וכמו שאת מספרת זה תחום שאת משקיעה בו במיוחד. ולא נוח לך שאת מרגישה איזשהו חוסר אמון לגבי החשיבות של פרטי ההלכה.

אז בואי נתחיל עם השאלה הראשונה.

לכל יהודי יש חלק שלו בתורה. לאחד מתאים ללמוד גמרא בעיון, לשני מתאים ללמוד הרבה מוסר, ולשלישי ללמוד הלכה.

גם בתוך כל חלק יש לכל אחד גוון אישי, במה הוא מתמקד, מה הוא מחדש, איך התורה פוגשת את האישיות שלו ומתקנת אותה, ואיך האישיות שלו משאירה חותם על תורת ד’.

הקב”ה נתן תורה לישראל, לא כמו ספר חוקים יבש, שפשוט צריך לבצע, אלא כמו גשם שיורד מהשמיים לארץ, והארץ מצמיחה כל מיני סוגים של צמחים כתוצאה מזה. אפשר להמשיל את הזרעים שבאדמה לנשמה המיוחדת שד’ נתן בכל אדם, ולאופי הייחודי שלו, והתורה משפיעה עליו מים חיים שעוזרת להצמיח את האדם.

כך גם בעבודת ד’, וודאי שיש חובות בסיסיות שכל אחד צריך לקיים, בין בתחום ההלכתי ובין בחובות הלבבות, אבל מעבר לזה לכל אחד שמשקיע בעבודת ד’, יש לו מקום להעמיק ולדייק בתחומים שבהם יש לו כוחות מיוחדים, והוא מתחבר אליהם באופן אישי.

את, למשל,

מגיל צעיר השקעת בלימוד הלכה, וכנראה שיש לך איזשהו חיבור לנושא הזה. ולכן את בוחרת להשקיע בחלק הזה.

תשימי לב שבתחום ההלכה יש משהו קצת מבלבל. אם היית משקיעה מאוד בתפילה, היה לך יותר קל להבין שגם אם בעלך פחות משקיע ממך, זה לא אומר עליו שהוא לא ירא שמיים, ולא אומר על ההשקעה בעבודת התפילה שהיא מיותרת. נכון?

אבל בהלכה יש לנו הרגשה שזה שחור לבן. או אסור או מותר, או צריך וחובה, או מיותר. אבל האמת היא שזה הרבה יותר מורכב.

1. קודם כל יש חומרות שהן לא שורת הדין הבסיסית, אלא הקפדה יפה ומרוממת בכל מיני רמות, כמו שיש “כשר” ויש “כשר למהדרין”, ויש חומרות שרק הכשר מסוים מקפיד עליהן.

יש בספרות ההלכתית הרבה הגדרות כמו: ראוי להחמיר, בעל נפש יחמיר על עצמו, המחמיר תבוא עליו ברכה ועוד. בעניין החומרות, לפעמים אנחנו מרגישים שהחומרות האלו הן כמו סטטוס של בן אדם. שיש יהודי של הכשר רבנות ויש יהודי של בד”ץ העדה החרדית, אבל אם תעמיקי בזה, תראי שפעמים רבות מאוד, ואולי אפשר לומר שתמיד, אני לא באותו מיקום בכל התחומים. אלא יש תחומים שבהם אני חזקה יותר ויש שפחות. נניח בחסד אני טובה, בכוונה בתפילה אני ממש לא מסתדרת, בשמירת הלשון אני ככה ככה, ובהלכות ברכות אני מקפידה ברמה מיוחדת.

2. נכון גם, שלפעמים מי שנגיש יותר לספרות תורנית יודע יותר את המשקל והחשיבות של כל עניין, מאשר מי שלמד רק מספרי הלכה למעשה, ומכיר את ההלכה רק בשורה התחתונה שלה. תוכלי לנסות לברר על הלכות מסוימות שמעניינות אותך, מה בדיוק ההשתלשלות ההלכתית, ומה המשמעות והחשיבות של כל פרט.

אגב, יש דברים בקצוש”ע שלא נפסקו להלכה, ואולי כדאי לך לברר על דברים מסוימים אם הם אכן נפסקו, ואם לא, האם וכמה כדאי בכל אופן להקפיד עליהם.

3. מעבר לזה, יש דברים שלא מוגדרים כחומרה, לדוגמא ידיים נקיות לנטילת ידיים.

לכאורה זו חובה הלכתית בסיסית, וזה מה שגורם לך לחשוב שאם צריך להקפיד על נקיון הצפורניים זו תהיה חובה בסיסית כחלק מאיסור חציצה, ואם לא, זה מיותר לגמרי. אבל זה לא כך, זו הבנה חמקמקה משהו, וצריך הרבה כנות כדי להודות שיש רצף אינסופי גם בביצוע של חובות הלכתיות.

אם נתנתק מהמציאות לרגע, נוכל לומר בפשטות שכל אחד חייב להקפיד בהלכה עד הסוף. בכשרות, בהלכות שבת, בשמירת הלשון, בברכות ובכל תחום. ברור שזה נכון. אבל האם אפשר לומר שכל אחד חייב להשקיע את כל זמנו ומרצו בלימוד הלכה? הרי ברור שעל ידי הלימוד הוא יוכל להגיע להקפדה יותר מושלמת, ובלי הלימוד הזה הוא עלול להיכשל בהלכות מסוימות. אז איך מותר לו להשקיע בלימוד גמרא בעיון?

והאמת שאפשר להגיד את זה על כל תחום הלכתי בנפרד. יש תלמידי חכמים שהשקיעו שנים על גבי שנים בהלכות ריבית, וברור שהם הגיעו בעמלם לקיום ההלכות באופן יותר שלם. אבל מה עם הלכות תרומות ומעשרות? ברור שלא יכלו לקיימן באותה שלמות.

כך גם אפשר לומר שכל אחד חייב להאמין בד’ בצורה מושלמת, ולכן צריך יומם ולילה להשקיע בחיזוק האמונה. וכל אמא חייבת להשקיע בחינוך ילדיה בלי סוף, ולכן היא חייבת להשקיע בזה את כל מרצה וכוחה.

אבל האמת היא שהיכולת האנושית היא מוגבלת וטבע האדם שהוא לא מושלם. אי אפשר להשקיע בכל תחום את כל היום ואנחנו כל הזמן צריכים לעשות איזונים.

האיזונים האלו שונים מאדם לאדם. יש לכל אחד תחומים אחרים שבהם הוא חזק, ואליהם הוא מתחבר. אחד משקיע בחסד, האחר בהחזרה בתשובה, והשלישי בללמד גמרא.

זה בסדר גמור שאת בחרת להשקיע בהקפדות הלכתיות מסוימות. ובעלך משקיע בתחומים אחרים בעבודת ד’. התחום הזה בהלכה הוא חוזקה מיוחדת שלך, וכנראה, לפי מה שתיארת, שלבעלך יש חוזקות אחרות ביראת שמיים.

אי אפשר לומר שכל עוד לא הגענו אל השלמות בתחום מסוים, אז נרשמות לנו כל הזמן עבירות, אבל בהחלט אפשר לומר, שכל תחום שבו אנחנו מנסים להיות יותר שלמים, הוא דרך שלנו להתקרב לד’, ולהיות יותר מרוממים. אין אדם שמתקרב לד’ בכל הדרכים. כי האדם הוא לא שלם מטבעו. וכל אדם נברא עם מעלות אחרות וחסרונות אחרים, ועל ידיהם הוא עובד את ד’.

חשוב לי להדגיש, מהתיאור שלך לא הרגשתי שההקפדות שלך הן במינון שמפר את שלוות החיים, ומגיעות ממקום אובססיבי. אם את חושבת שכן, אז כדאי לטפל בזה כי אז החוזקה שלך מתערבבת עם משהו מעיק ולא נכון.

======

השאלה השנייה היא שאלה קשה וחודרת. אפשר לכתוב עליה ספרים שלמים. אני מבינה את ההרגשה שלך, ואת הקושי שלך לחבר בין פרט הלכתי שנפסק בדור מהדורות, לבין ציווי ד’ בתורה.

הרעיונות של התורה הם רעיונות עמוקים וגדולים, והיישום שלהם בהלכה יורד לפרטים קטנטנים שלא תמיד אנחנו חווים את הקשר בינם לבין הרעיון הגדול. מה עוד שלפעמים בכלל לא התחברנו עדיין לרעיון הגדול של המצווה.

יש קושי מיוחד לנו, כנשים, שלא מעורבות בפסיקה, ובתהליך שבו היא נוצרה, ולפעמים זה גורם לנו להרגיש שזה מונחת עלינו מלמעלה.

האם הביטוי שכתבת “נערווים של פוסקים שהיו בעבר” מבטא את ההרגשה של הזרות שאת מרגישה שאת לא יודעת מי חשב, למה חשב, ומהמקום שלך את חווה את זה כהחלטה שרירותית ולא מובנת?

מצד אחד הפסיקה ההלכתית נכתבה ע”י גדולי רבותינו שכמובן כתבו אותה עם סיעתא דשמיא, אך, בסופו של דבר זו סברה של בני אדם, ולא התגלות אלוקית כמו תורה שבכתב, ומשום כך עשוי אדם להרגיש שהוא לא מסכים עם מחשבה מסוימת, ונראה לו שחשש מסוים הוא חשש רחוק.

בנוגע לזה, אני רוצה להציע לך דרך הסתכלות מסוימת שאולי תעזור לך.

הקב”ה נתן לאדם תפקיד בתורת ד’. האדם לא רק מקיים את התורה אלא הוא מכניס את ההבנה שלו, והקב”ה מקבל את ההבנה שלו (בתנאים מסויימים, לדוגמה דעה של רב הסנהדרין) ונותן לה תוקף אלוקי. לא כי היא חסינה מטעויות – יש לנו את מסכת הוריות שעסוקה כולה במקרים שבית דין טעה – אלא כי ד’ רוצה שעמ”י ייכנס לתוך התורה, ותצא בסוף תורה שבעל פה, משהו שמחבר שמיים וארץ, משהו שמחבר את התורה האלוקית עם האופן שבו היא נקלטה בעם ישראל.

את מכירה את הגמרא על רבי אליעזר בן הורקנוס שבת קול העידה שהוא צודק, ואעפי”כ ההלכה היא כמו דעת הרוב. הקב”ה נותן הסכמה כביכול לפסיקה ההלכתית, גם אם כלפי התפיסה האלוקית היא מוטעית. אפשר להבין מזה כמה הקב”ה רוצה שהתורה תהיה מחוברת אלינו.

הקב”ה מבקש ממני וממך להתחבר אל תורתו של עם ישראל כולו, עם כל התהליכים שהיא עוברת אצל חכמי ישראל בכל הדורות, אנחנו מתחברות בזה לתורה אלוקית שהיא חלק מנשמת האומה.

ועוד תובנה מעניינת שאולי תתחברי אליה, כשבית המקדש היה קיים נכחה בחיי היהודי ההבנה שיש נוכחות אלוקית שהיא גבוהה ממנו. יש מקום שאי אפשר להיכנס אליו בלי להיטהר, יש את קודש הקודשים, שאי אפשר להיכנס לשם. זהו בית ד’, והיהודי יכול לחוות שיש נוכחות שהיא למעלה ממנו, שהיא מעל לחיים הטבעיים והאנושיים שהם חסרי התגלות אלוקית, שהם טבע כמנהגו נוהג. כמו כן, הייתה נבואה והיו מדי פעם ניסים גלויים. כל אלו הם דרכים שבהן אדם חווה את הקדושה בתוך עולם הטבע. בימינו, אין לנו נבואה, ואין לנו בית מקדש, כתוב בגמרא שמיום שחרב בית המקדש אין לקב”ה בעולמו אלא ד’ אמות של הלכה בלבד. למה רק הלכה? מה עם אמונה בד’? מה עם תפילה?

אולי אפשר להסביר שההלכה היא המקום היחיד שבו אנחנו עדיין חווים שיש משהו שהוא גבוה מאיתנו. האמונה, התפילה והקרבה לד’ הם בלב האדם, ולכן מהבחינה הזו לא הם המקום שבו האדם נכנע למה שלמעלה ממנו. בהלכה אנחנו נדרשים להכניס לחיים שלנו משהו שלא תלוי בהבנה שלנו, מעשים שאנחנו עושים כי כך כתוב, גם אם לא התחברנו, משהו שגדול מאיתנו, משהו שמבטא את הימצאותו של קל קדוש שנוכח בחיינו.

כתבתי כאן על שני צדדים, צד אחד הוא להתחבר להלכה מתוך המקום שהיא החלק של ישראל בתורה, והחלק השני הוא להתחבר דווקא לזה שלא התחברנו, לחלק שהוא מעל ההבנה שלנו ומהווה את הקדושה הנשגבת בתוך החיים.

את יכולה מצד אחד ללמוד יותר הלכה ולהתחבר אליה יותר, ומצד שני אולי גם להתחבר לזה שיש הלכות שאותן את לא מבינה ולא מתחברת, ולראות בהן איזושהי כניעה למערכת שבה משתלשלת הפסיקה, שאעפ”י שהיא אנושית יש לה תוקף אלוקי, והיא יכולה להיות בשבילנו המקום שבו יש קדושה בחיים שלנו.

לגבי השאלה השלישית, חוסר הנוחות שיש לך מהמחשבות והרגשות הללו,

אני חושבת שההרגשה שלך והביטוי הכן שנתת לה בשאלתך הם חשובים ונפלאים בתוך עבודת ד’. זהו אופן להתחבר ולא להשאיר את היהדות שלנו ברמה של גיל תיכון. אדם שבודק מדי פעם “מה שלומו” בנוגע לתחום מסוים בעבודת ד’, מה הוא מרגיש, מה הוא חושב, למה הוא מתחבר ולמה לא, ואפילו מה מפריע לו, מאפשר לעצמו לברר ולדייק את העבודה הרוחנית, כך הוא יכול להגיע לעבודת ד’ הרבה יותר עמוקה ומחוברת.

לפעמים מגיעים לתשובה מהר, ולפעמים לא, ולפעמים מתחברים לתשובה אחת ואחרי כמה שנים שואלים שוב ומגיעים לתשובה אחרת.

אבל עצם השאלה היא ביקוש אמת וביקוש קרבת ד’. וכבר לפני התשובות, כשאת עדיין בשאלה – את קרובה יותר לד’ מאשר בלי השאלה.

כמו אישה שכותבת מכתב לבעלה, גם לפני שהוא ענה לה, בעצם הפנייה היא כבר התקרבה והתקשרה אליו.

ייתכן שתתחברי לחלק מהתשובות שכתבתי ויתכן שלא, ובכל אופן אפשר להעמיק ולמצוא עוד הרבה כיוונים לתשובות. ואני מזמינה אותך להמשיך לדייק בעבודת ד’ עוד ועוד, הלוואי עלי.

אם תרצי תוכלי לפנות גם בפרטי.

ציפי