אני רוצה לפצל את שאלתך לחלקים ולסכמה כתהליך…
אתה מאמין באלוקים בתוככי תוכך, אבל הוא נראה לך מפחיד ומאיים, וכל הזמן אתה חושש שהוא יעניש אותך על חטאיך. קשה לך עם הלחץ הזה של ההשגחה, אינך מבין את ההגיון בכפיית ההר הזה, ואתה רוצה רק שלוה וטוב וחסל.
ממילא אתה מתקשה בקיום מצוות, אין לך לא כוח לא רצון ולא חשק, להתמודד עם מטלות הדת השונות, כיון שאתה כל הזמן נמצא בסטרס של לחץ, שאתה נכשל וחוטא ומגיע לך עונש. וכמובן שבמעגל הרסני שכזה קשה מאוד מאוד לקיים לשמור ולעשות. ואפילו כמעט בלתי אפשרי.
אחרי הכשלונות הצפויים, מגיע שוב השלב של נקיפות המצפון והחרדה מהעונש. כל הסיבוב הזה גורם לך לא להאמין בעצמך שאתה מסוגל לעשות משהו. אתה נעשה אדם החרד בכל צעד ושעל בחייו. וכתוצאה מכך אתה מנהל סוג של מערכת יחסים ושיח עם הבורא, כשאתה מרבה לצעוק, להתלונן, ולהתרגז עליו על כל מה שעולל לך.
הדברים מגיעים עד כדי כך שאתה מאבד אמון בבני אדם הקרובים אליך, עד אשתך, שאני מבין ממך שהיא אשה טובה ומקסימה, וגם בה אתה מאבד אמון, כיון שאתה מטיל ספק בכך שמגיע לך אותה, ויתכן שיום אחד אתה תענש והיא תעלם.
תתקן אותי אם אני טועה בהבנת התהליך שמתרחש בתוכך..
זה מאוד חשוב…
להבין מה אתה עובר, ובדיוק…
*
ראשית לכל אני אומר לך, שאני מוצא את עצמי מתרגש מצורת התנהלות כזאת בנפש שלך, מכיון שלדעתי מערכת היחסים הזו שאתה חש כלפי הקב”ה, והדברים שאתה מטיח כביכול כלפי מעלה, מוכיחים לדעתי מעבר לכל ספק, שנטועה בך אמונה חזקה ומוצקה, שהכתובת והמענה לבעיות ומצוקות הוא למעלה בשמים, וזה ממש מרגש בעיני.
קשר של אמת, קשר קרוב, הוא קשר כזה שבו אפשר גם לדבר קשה חד ומאשים אחד כלפי השני, במקרים מסוימים.
כל אחד מאיתנו יודע לשים לעצמו גבולות בחוץ, אך בבית פנימה לפעמים מתגלים בנו התפרצויות שלעולם לא היו קוראות לנו בחוץ. וזאת מכיון שבבית פנימה באזור הנוחות באזור הקירבה סמוך לאנשים שאנחנו מאמינים בהם והם מאמינים בנו, אנו מרשים לעצמינו שחרור יתר, והישענות גדולה יותר עליהם ועל רגשותיהם.
הכופר לעומת זאת, הוא אדיש, הוא מאבד ענין, הוא מאבד את הרצון הצורך והיכולת לפרוק רגשות אצל הקב”ה, כי מבחינתו הוא איננו קיים, הוא מאבד את הצורך בהאשמה ואת נקיפות המצפון. וכמובן את היכולת לחוות את ההליכה יד ביד עם הקב”ה במשעולי החיים.
אני מרגיש שאתה מאמין באמונה שלימה, וישנה בך גם אהבה גדולה לרבונו של עולם. אבל כיון שאתה מעט חנוק בחייך, אתה מתקשה לראות את האור, את הטוב, את חצי הכוס המליאה, וממילא אתה מתחטא על אביך כבן אהוב, ואתה מבכא צועק ומבקש ממנו שיעזרך. ככה אני רואה את פני הדברים.
*
נמשיך הלאה, אתה מתאר תחושות חוזרות ונשנות של לחץ, וחשבון נפש נוקב של שכר ועונש. איזשהו מעגל מרדפי של בריחה-עונש-זעם-נקיפות מצפון.
מה יש.. למה זה קורה..
למעשה כל אחד מאיתנו חווה את החוויה הזאת שאתה חווה יומם ולילה, במינון כזה או אחר.
כולנו בעצם, עם המאמינים, רגישים מעט לקורה איתנו, ואנו מרבים לתלות דבר בדבר. תופעה זאת נטועה ומשוקעת באמונה שלימה מדורי דורות, במסורת, ברחבי התלמוד, ובכלל ביהדות כולה.
כולנו נלחמים בשדה הקרב של החיים, על עצמינו ועל רוחניותינו, נכנסים לשגרות של תחושות. והטרגדיות שקורות ומתרחשות בעולם מעוררות אותנו, ומאותתות לנו שוב ושוב, קומו עורו…
כל אחד מאיתנו כששומע בשורה רעה או טרגדיה, מיד נבעת מהתופעה, וגם, אי אפשר להתכחש לכך, שכל אחד יש לו פחד קטן בלב שזה יכול היה גם להגיע אליו.
גם בחיים האישיים כמו שתיארת, כל אחד מאיתנו בצורה בלתי נשלטת בעליל, מוצא את עצמו מהרהר מידי פעם ופעם, על מעשה כזה שעשה ועל מעשה אחר. על מעשה שעומד לפנינו אם לעשותו, ועל מעשה שעשינו אם נכון היה.
על אירוע כזה שפקד אותנו, מה ענינו, ובשל מה הסער..
איננו אדישים לחיים.. כך גודלנו.. כך חונכנו.. כך אנחנו מאמינים…
התופעה כשלעצמה היא תופעה אמונית מבורכת לדעתי, אבל כמו כל דבר המינון שבה הוא הקובע את נכונותה.
האמת היא שאין לי מה לענות לך בנוגע למינון, משום שזו סוגיא סבוכה מאוד, ובכנות איני יודע.
הייתי אומר לך שזה תלוי במידת הבטחון והיראת השמים שיש לך, או משהו כזה..
אלא שאיני יודע אם זה יכול לתחום לך הגבול.. כי הרי דברים המסורים ללב, אינם נטועים במסמר מדויק..
מה שכן דבר אחד אני יכול לומר לך, אם אתה נמצא בתודעה הזאת ברמה כזאת שבמקום להפיק ממך בן עליה, במקום לקדם אותך, היא רק מדרדרת אותך, ודאי שאין זה נכון, וודאי שאין כוונת הבורא לכך. זה ברור. כי הרי לא יעלה על הדעת שתחשוב מחשבות נכונות, והם בעצמם יובילו אותו להתדרדר לתוכן עוד ועוד.
לכן הייתי אומר שקו הגבול הסופי בשבילך, הוא איפה שאתה מרגיש שזה גורם לך לסגת, גורם לך להפסיק להתאמץ, גורם לך להשתתק. כמו מה שקורה איתך היום…
*
התבונן בעצמך… אתה מוצלח מאוד, מלא תוכן, זאת מתנה גדולה, כמה כאלה אתה מכיר בעולם… בא תשתמש עם זה… בא תיקח את זה ותרים את זה למעלה.. בא תתעסק בכן, ואל תתעסק בלא.
ואם קורים לך דברים לא טובים ונסיונות, התפקיד שלך הוא להתמודד איתם, לחוות אותם. הקשיים הם חלק מהתהליך, הם חלק מהבנין כולו.
אנחנו לא בשמים שיכולים לראות שכר ועונש בצורה כל כך בהירה, אנחנו כאן בארץ. ואם קורה לך משהו לא טוב, בא תיטול עליו אחריות, תחווה אותו, תטפל בו, תיעזר, תתמודד. אבל אל תמהר לתלות זאת במעשה כזה או אחר, או ברצון של הקב”ה לדפוק אותך, כי בכך אתה מפספס את המטרה ולא מועיל לעצמך..
*
הפסקת תקופה להמשיך ללדת בצפיפות, כיון שהיה לך עומס. נו.. עשית משהו מותר וראוי. אין שום סיבה שהקב”ה יכעס עליך בשל כך, ודאי שהוא לא יתנקם ויעניש אותך על זה. אז למה אתה מרגיש רע עם זה? אם אתה מרגיש רע עם זה, ברור שכל דבר שקורה לך אתה תתלה אותו בעונש על החטא הנורא שלך.
אבל אם תבין שאתה לא מפסיק להביא ילדים כי אתה מתגרה בה’ יתברך, אלא אתה עושה כך כדי שתוכל לעבוד אותו בנחת יותר, הרי שלא תראה בזה דבר רע ולא תראה כל צרה שמתרחשת עליך כעונש נוראי על החטא הנורא.
*
מה אכפת לך כל כך שיש אנשים שמספרים סיפורי השגחה, אם לך זה לא נראה, אז אל תספר ואל תשמע, למה אתה מבזבז את הזמן בלהתרגז על זה, פשוט אטום את אזנך וחסל… אתה יודע כמה חסרי שכל קיימים בגלובוס…
יש לך חיים משלך, טול עליהם אחריות וחיה אותם לפי איך שאתה מבין ובונה אותם. פגמים וחסרונות תוכל למצא תמיד בכמויות ובכל מקום וציבור.
*
אתה חרד מאוד. מכל דבר. אפילו על אשתך המקסימה, שהיחסים ביניכם נפלאים.
למה? יש לך אשה טובה ומקסימה, הגורל שפר עליך, תהנה מכך, ותודה לה’ על החסד הגדול שהוא נתן לך.
הקב”ה משפיע עליך שפע רב, והתפקיד שלך הוא להודות על כך. זו בעצם עבודת ה’ הכי גדולה, להכיר בכל דבר ודבר בבריאה את יד ה’. אם כן, עליך להכיר בטוב לברך עליו ולהודות עליו. למה לחשוב שהטוב יפסיק??
כל עוד תברך עליו ותודה עליו, הוא ימשיך בעז”ה עד עולם.
*
פעמים רבות, הגורם לתחושות מהסוג הזה שאתה מתאר, נובעות מסוג של לחץ וחנק בחיים. ולפי איך שאתה מתאר את כישוריך ולפי מידת ההשתוקקות שלך אני חש אתה מסוגל בהחלט להתעלות מעל שגרת היום-יום, לצוף, ולמצא לעצמך אתגרים שירוממו אותך שיתנו לך סיפוק אישי אמיתי. וממילא יהפכוך לחיובי יותר…
בחור מוכשר כמוך, מוצלח כמוך, מבריק כמוך, מוכרח למצא מקום לנתב אליו את הכשרונות הגדולים, להצליח לפרוץ להתקדם, זה התפקיד שלך.
אתה אומר שאתה דרשן מופלג, אז למה שלא תלך לתחום ההרצאה, לתחום הדיבור והנאום, זה ירגש אותך זה יתן לך סיפוק ואושר, זה ימצה את הכוחות שבך. ה’ נתן לך כשרונות, נצל אותם…
כשתהיה מרוצה ומסופק, כבר תדע להודות לה’ בתפילות, ולהתפייס איתו כהוגן… אין לי ספק בכך…
וכמובן בעז”ה תפסיק להתפלל לה’ שיקח אותך בלי ייסורים ויסגור סיפור, אלא תתפלל שיתן לך עוד ועוד שפע של ברכה והצלחה.
*
אני מאחל לך הרבה הצלחה בעז”ה בכל אשר תעשה ותפנה
דוד DAVID924803@GMAIL.COM
דלג לתוכן
