שלום לך יקרה
נהניתי לקרוא את מכתבך. המתיקות והרגישות שלך נוטפים מבין השורות.
אני מנסה לסדר בסעיפים את סערת הרגשות שעולה מתוך דברייך:
1. רוצה כבר לממש את עצמך בזוגיות ולהקים בית של תורה
2. לחץ חברתי. החברות מתחתנות אחת אחרי השניה
3. אכזבה ואולי גם כעס על ההורים שתאריך היעד שהציבו נדחה שוב ושוב
4. חששות שהזמן עובר ואת כבר גדלה
5. התקוממות על אי הצדק (“מגיע לי להתחתן בלי קשר לאח שלי”)
6. חשש לעקוף ובכך לגרום לכעס וקנאה
7. חוסר נעימות לדבר בפתיחות עם ההורים ואולי גם עם האח
8. התלבטויות אמוניות, אם לסמוך על ה’ שהכל ממנו ואי אפשר לקחת את המיועד לך לצד ההכרה בחובת ההשתדלות
מניחה שיש עוד רגשות שמצטרפים וצפים ואת מוזמנת להוסיף אותם בהמשך הרשימה או למחוק את המיותר.
בשלב הראשון הייתי ממליצה לך לקרוא שוב מההתחלה כל סעיף בנפרד, לאט. עצמי עיניים ותנשמי עמוק את ההרגשה הזו. תנשמי את הלהט והחלום המתוק שלך שהנה את כלה, החברות שמחות איתך, את מיישמת את כל מה שלמדת על הצד הטוב ביותר. תנשמי את הפחד שלך שאת כבר גדלה ואולי אחיך לא יצליח למצוא את זיווגו בזמן הקרוב, תנשמי את הצביטה בלב שאת מרגישה כשאת שומעת את ההורים שלך מרוכזים בשידוכים בשבילו ואת ההתקוממות שלך שגם לך מגיע. מותר לך לחשוב ולהרגיש מה שאת רוצה, וחשוב שתתני לזה מקום ותהיי מודעת לכל רגש ורגש לפני שאת מנסה לשנות אותו או לתת לו פתרונות. נשמי אותו אל תוכך. טבעי שהוא שם ומותר לו להישאר אפילו לתקופה. השקיעי בתרגיל הזה זמן, ובצעי אותו כמה פעמים. הוא שווה.
וכעת, מהן האפשרויות המעשיות שעומדות בפניך?
נתחיל מהאפשרויות הקיצונית:
1. להחליט שלא אכפת לך. זהו. את בשידוכים. את מזכירה להורים שהגיע היעד שקבעתם ואת מבקשת לשמוע הצעות, את מנדנדת להם כל הזמן ומבקשת להתעדכן במצב ההצעות והבירורים או לחילופין פונה לשדכנית באופן עצמאי.
צעד כזה יכול להיות חכם במקרים חריגים, כשהורים “תוקעים” מסיבות פסיכולוגיות שונות את הילדים בשידוכים ולא משחררים להם להתחתן. או כשיש פערים עמוקים ביותר בין מה שהילד רוצה לבין מה שההורים מחפשים עבורו. מהלך כזה אולי יתן לך את מה שאת רוצה, להיות בשידוכים, אבל הוא עלול לעלות לך במחיר כבד של מתחים קשים במשפחה. יתכן ותפסידי את החוויה שמחתנים אותי מרצון טוב, דואגים לי ועומדים מאחורי. לאור העובדות שאת בכל זאת רק בת 20 ויש רק אח אחד מעליך, ושבגדול את בקשר טוב עם המשפחה – לא הייתי ממליצה לך לנקוט בצעד דרסטי כל כך.
2. האפשרות ההפוכה היא לא לעשות כלום. לשתוק ולהמשיך להתאזר בסבלנות. האסטרטגיה הזו יכולה להיות מאד גבוהה ונעלה מבחינה רוחנית, ואם את מסוגלת באמת ובתמים להתחבר, ואפילו לרגעים ספורים, לאמונה שה’ איתך ודואג לך, ואין דבר שיכול למנוע ממך את הטוב שמגיע לך – תעשי את זה. כל רגע של אמונה הוא רווח נקי. השאלה היא האם הדרך הזו יכולה להיות האסטרטגיה הקבועה והיחידה שלך. לדעתי זו דרך שמתאימה למי שבאמת נמצא בדרגות גבוהות מאד באמונה, או… למי שמאמץ בעבודת ה’ סגנון של קדוש מעונה (ובשפה מדוברת: צו”ל). לא כל אחד יכול למסור את הסימנים ולאחוז בפלך השתיקה בלב שלם כמו רחל, ואם את לא בדרגה שמאפשרת לך לעשות את זה מתוך שמחה אמיתית של מצווה, זה יהיה סתם חנק של הרגשות שלך והתעלמות מהצרכים והרצונות הלגיטימיים שלך. בנוסף, אם את לא שם, הרגשות עלולים להתפרץ פתאום ולהרוס הכל, והשתיקה עלולה להפוך לשתיקה כל כך רועמת שבכלל לא תרויחי את ההרמוניה בבית שאת מנסה להשיג.
מאחר שזה מה שעשית עד עכשיו, ובכל זאת פנית בשאלה, אני מניחה שלא נוח לך עם זה יותר, ולא הייתי ממליצה לך להמשיך לעשות משהו שלא עושה לך טוב.
3. דרך נוספת היא לדבר על זה. מהמכתב שלך קיבלתי איזושהי תחושה, שהרצונות והרגשות שלך (שהם לגמרי לגיטימיים וטבעיים) לא מקבלים מספיק ביטוי ובמה בבית. ללא קשר להחלטה המעשית שתעשו את והוריך בנוגע לשידוכים, חשוב שידעו בבית מה את מרגישה. האם ההורים שלך יודעים מה עובר עליך מעבר לזה שאת גם רוצה להתחתן? הם יודעים על האכזבות שלך והציפיות שמתבדות שוב ושוב? הם יודעים על הפחד שלך לעקוף את אחיך ולגרום למתחים? הם יודעים על הצביטה בלב שלך כשאת שומעת שהם ממשיכים לברר רק בשבילו? על ההתחבטות בין הרצון לעשות השתדלות לבין הרצון לסמוך על הקב”ה שידאג לך בעיתך ובזמנך?
אני חושבת ששווה לך לדבר איתם גם אם הם לא ישנו את ההחלטה שלהם. את עשויה למצוא הקלה גדולה בידיעה שההורים שלך מודעים לעוצמת הכאב והאכזבה שלך כשהרצון שלך לא מתממש והציפיה שלך נדחית שוב ושוב.
קשה לנבא מראש מה יהיו ההשלכות של שיחה כזו. אולי הם יבינו את הקושי שלך ויסכימו בכל זאת לשמוע עבורך למרות שקשה להם המחשבה שתעקפי את אחיך, אולי הם ימצאו דרך לעשות זאת בצורה שלא תפגע בו, או יזמו שיחה אתו ויבררו אם אכן צעד כזה פוגע בו, אולי בכלל לא אכפת לו. ואולי התפנית תהיה דווקא מהכיוון שלך. כשתפרקי את רגשותיך ותרגישי מובנת ושהצרכים שלך גם נמצאים על שולחן הדיונים ובראש מעייניהם – הדחיפות והלהט להיכנס לשידוכים יתמתנו קצת ותרגישי שבעצם את מסוגלת להמתין עוד קצת בשביל אחיך והורייך, אולי אפילו תרגישי שאת מעדיפה את זה מאשר להסתכן בקנאה והכעס שעלולים להיגרם. בקיצור, אחרי שיהיו לרגשות שלך מקום, את עשויה לגלות שיש עוד כל כך הרבה דרכים מעניינות ומגוונות להסתכל על זה. אולי פתאום תצליחי לראות שזו מתנה משמים שלא תתחתני מתוך סחף חברתי והתלהבות קצת ילדותית אלא ממקום בוגר יותר, אולי תגלי שאת יכולה לעזור בהצעת שידוכים לאחיך וכך לקדם גם אותו וגם אותך. ואת מוזמנת להיפתח לעוד המון דרכים ורעיונות להתייחס לעניין.
הצעתי אליך היא לנסות להפריד את הבקשה המעשית שלך להיכנס עכשיו לשידוכים, מהרצון שלך להתחתן והרגשות שלך כשזה מתעכב. אני ממליצה לך לעשות את השיחה רק כשמאד ברור לך עם עצמך מה את מרגישה, ומצליחה לנתק את זה לגמרי מההחלטה בפועל אם להיכנס לשידוכים. את ההחלטה הזו תשקלי שוב אחרי שידעו בבית מה את מרגישה. תופתעי לגלות עד כמה הרצונות המעשיים עשויים להשתנות מקצה לקצה אחרי שהרגשות נפתחים ונאמרים.
במקום שיחה, מציעה לך לשקול אפשרות אחרת – להעלות את הדברים במכתב. מכתבים קוראים עד הסוף, ולא צריך לענות עליהם מיד. ובדרך כלל גם מתייחסים ביתר כובד ראש. שיחה בנושא טעון, שגם להורים שלך בטח יש מה לומר עליו, עלולה להפוך בקלות למריבה, או להיקטע באופן שלא תספיקי להבהיר בדיוק מה את רוצה עד הסוף.
4. בכל מקרה אני מציעה לך עוד דרך, והיא להתחיל להתכונן לחתונה, פשוטו כמשמעו. את כותבת כמה הנושא מעסיק ומרגש אותך, בעוד המציאות מראה שנכון לעכשיו זה עדיין לא אקטואלי. נראה לי שישמח אותך מאוד לקרוא ספרים או לשמוע הרצאות על שידוכים ועל זוגיות. כל תוכן ערכי שתאגרי בשלב הזה יהיה נדבך חשוב בהכנה שלך לקראת זוגיות, ויעשיר את הבית שאת שואפת לבנות בע”ה.
בקרוב אצלכם, וכמו שאומרים: שיהיה בעיתו ובזמנו, אבל שיהיה מהר ?…
חני
דלג לתוכן
תגובה אחת
שואלת יקרה!
אני כל כך מזדהה איתך!! אני בת 21 פלוס ויש לי אחות בת 24 שעדיין לא התחתנה..
וגם אני ממש ממש רוצה כבר להקים בית נאמן בישראל, אך עדיין לא יצאתי לשידוכים מהסיבה שקשה לי לעשות לה את זה וכן מהסיבה שגם הוריי לא הכי ששים על זה
בעז”ה בזכות השתיקה וההמתנה שלנו כמו שזו שענתה לך כתבה, כמו אמא רחל
נזכה שבקרוב ממש הם יתחתנו באושר ושמחה וגם אנחנו בסד!!
חני יקרה! חיזקת אותי ונתת לי כוחות להמתין בסבלנות, ולדעת שבאמת הכל זה משמיים והכל לטובה!!! מממש ממש הכל!! אנחנו פשוט לא רואים את התמונה המלאה! הראייה שלנו מצומצמת! והקב”ה לא שוכח אותנו ומכין לנו את הדרך הגי טובה בשבילנו כאן העולם! לתיקון שלנו!
מתפללת ומקווה שה” יתן לי כוח להמתין באמונה לישועה! בס”ד!!!
תודה רבה לכן!!!