שואל יקר

אני מוצא את עצמי חסר מילים להתחיל בהן את התשובה לשאלתך. מצד אחד אני מלא הערכה עצומה לך על הישירות, על המבט למציאות כפי שהיא, על הרצון והאומץ לשתף את מצוקתך, והאופטימיות העולה מתוך עצם פנייתך, על כך שיש לך תקוה לשנות את העתיד שלך ושל זוגתך היקרה.

מצד שני המצוקה שתיארת כואבת ומייסרת במיוחד, ההרגשה ש’דפקו אותי’, שבחרו לי את המסלול שלא מתאים לי, מציקה במיוחד לאור העובדה שאין את מי להאשים… ההורים שלך בחרו בשבילך את מה שהתאים לך במקום שבו היית באותו זמן. זה הרי מה שכל הקהילה שלכם עושה וזה טבעי ונדרש שכך הם יעשו. אתה בוודאי לא אשם, שהרי לא בצעת כאן שום החלטה. וכך גם אשתך היקרה.

הרבה פעמים, כאשר לתחושת ההאשמה אין כתובת, היא מקבלת ‘מוטציה’ ונהפכת לתחושת תסכול ומרירות כלפי העולם, כלפי החיים עצמם. אדם כמוך היה יכול להסתובב עם ארשת פנים מכונסת ומדוכאת, ולפתח יחס עוין ומנוכר כלפי הסביבה.

כמה זה מיוחד שאתה לא הלכת בכיוון הזה! לא איבדת את שמחת החיים, את המבט החיובי על העולם, את החלום לחיות חיים טובים ומלאים – ואת המוכנות לעשות מעשים משמעותיים כדי שזה יקרה!

העובדה הזאת היא גורם כל כך משמעותי בסיכויים שלך להגיע למטרה, כי על ידי הרצון העז ביחד עם המבט החיובי והאופטימי, אפשר להפוך כל הר למישור וכל לימון ללימונדה.

אבל איך?

ברשותך אחזור על כמה משפטים יפהפיים מתוך שאלתך:

אני מדמיין את עצמי עכשיו נכנס לשידוכים, ומתחיל לבחור אישה שמתאימה לי בדיוק, כפי מה שאני חולם, ואני חושב שאתה כן יהיה אהבה גדולה. אבל זה רק מחשבות שסתם עוברות לי בראש… מה זה אהבה בין איש לאשתו? למה אין לי את זה? מה זה בכלל? איך אני מגיע אליו?

אוי! אלו מילים יפות, נהדרות, עמוקות!

‘מה זה אהבה בין איש לאשתו’, הרי זה ממש לא ‘אישה שמתאימה לי בדיוק’! זה מה שאתה אומר, ואתה כל כך צודק, בדרגה כזאת שאני לא מסוגל לבטא במילים את המרחק שבין הדברים, אבל בכל זאת אנסה קצת.

הרבה פעמים אנו שומעים, או חווים בעצמנו, מפגשים בלתי אמצעיים עם אנשים מאד שונים מאיתנו. זה יכול היות בהרבה הזדמנויות שונות ומגוונות, אבל נקח דוגמא מצויה ומאד מאפיינת – מפגש בבית חולים. ידוע שבית חולים נופלות כל המחיצות, כל הדברים שמבדילים בינינו לבין אנשים ממגזרים אחרים, מעולמות אחרים – הכל מתבטל לנוכח העובדה ששנינו נמצאים בבית חולים. זה לא בדיוק בגלל ששנינו במצוקה בגלל קרוב שחולה ל”ע, או במתח בגלל יקירנו שנמצא בניתוח; זה בוודאי המרכיב העיקרי, אבל יהיה יותר מדויק, לעניות דעתי, לומר שהמרחב שאותו אנו חולקים יוצר בינינו את השיתוף.

כלומר, לא רק בגלל שבתוך ליבנו קיימת מצוקה זו או אחרת, אלא בגלל שהמקום בו אנו נמצאים הוא בדיוק המקום שמבטא את המצוקה הזאת. כאשר אנו בבית חולים אנו מתפשטים מכל השכבות שאנו עוטים על עצמנו ביום יום, וב’שכבות’ אני מתכוון לדברים שהם חלק מהאישיות שלנו ממש – יהודים וערבים, חרדים וחילונים, תיירים נורבגיים או מסתננים סודנים (אופס! דרכתי על מוקש…) – כל אלו הם זהויות שהן ממש חלק מהאדם, המרחק ביני לבין התייר הנורבגי אינו משהו ש’התחפשנו’ אליו, כל עולמנו הפנימי שונה לחלוטין, ובכל זאת מדובר בשכבות – כי בתוך תוכנו נשארנו, אני והוא, אנשים פשוטים, חפצי חיים, אושר ושלווה.

המרחב הזה של בית החולים הוא המקום ששם אני נמצא כאדם שרוצה חיים ובריאות, וככזה אני משותף לגמרי עם כל בן אנוש באשר הוא – כולל המשפחה של המחבל הערבי ששוכב פצוע בבית החולים. כמה שזה יישמע מקומם ואבסורדי, אבל כאשר הם נמצאים כאן הם גם ‘מתפקדים’ כבני אנוש החרדים לשלום בן משפחתם, כאנשים רגילים חפצי חיים.

הפואנטה במשל מבית החולים היא, שכאשר אנו מדברים על איש ואשה ש’מתאימים’ זה לזו – הרי בהכרח שאנו מתייחסים לשכבות שלהם. הוא ‘פתוח אבל שמור’, היא ‘חדשניקית קלאסית’ – והנה לנו התאמה… הסיבה שה’התאמה’ הזאת נראית לפעמים כדבר פתטי, היא בדיוק בגלל שאנו לא מזהים את עצמנו עם ההגדרות האלו. יכול להיות מאד שההגדרות האלו מנהלות לנו כמעט את כל החיים – אבל הן אינן אנחנו בעצמנו. ‘אנחנו בעצמנו’ זה מה שאנחנו בבית חולים. במקום בו אנו מתפקדים כבני אנוש רגילים, איפה שהקיום הבסיסי ביותר שלנו בא לידי ביטוי.

נחזור שוב על שאלתך ‘ מה זה אהבה בין איש לאשתו’?

השאלה הכל כך יסודית הזאת, מפרנסת הרבה מאמרי הגות או הדרכה לנישואין, ובדרך כלל כאשר היא נעשית ע”י כותבים דתיים, היא מתחילה מהפסוק הזה:

ה’ הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ (מלאכי ב’, יא-יד).

‘אֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ‘. מה פשרם של המילים הגבוהות והנשגבות הללו? מה היא ברית? אנו רגילים ל’ברית’ בין ה’ ובינינו, אבל מה היא ברית בין אנשים?

בפעם הראשונה שאנו פוגשים את המילה הזאת במקרא במובן האנושי, היא מופיעה בהקשר צבאי: וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם. (בראשית יד, יג). כלומר: ענר אשכול וממרא היו ‘בעלי בריתו’ של אברהם ולכן הם הצטרפו אליו למלחמה בארבעת המלכים, למרות שהיא לא נגעה אליהם.

זהו גם השימוש הרווח כיום במונח הזה. ארצות שיוצאות למחמה ביחד נקראות ‘בעלות ברית’: ‘בעלות הברית השיגו ניצחון על עיראק’. ביטוי שממחיש את זה יותר הוא ‘הברית הצפון אטלנטית’ (נאט”ו) שם מדובר במדינות שקשרו ביניהן שותפות גורל לטווח ארוך ולא רק למטרה מסוימת. (ומה עם הביטוי ‘ארצות הברית של אמריקה’? הרי שם הקשר ביניהן הוא הרבה יותר משותפות גורל? בזה אוכל רק להפנות למאמר שמסביר שאכן הביטוי הזה מקורו בספרו של מנדלי מוכר ספרים, והוא אינו מדויק, משום שהמונח המקורי הוא ‘המדינות המאוחדות של אמריקה’ = United States of America).

הכל טוב ויפה, אבל איש ואשה אינן מדינות ואין ביניהם הסכמים צבאיים. כנראה שהם הרבה יותר מכך: איש ואשה, כאשר הם מתחתנים – ודווקא כאשר הם מתחתנים, לא כאשר הם אוהבים, לא כאשר הם מממשים את אהבתם, ולא כאשר הם גרים יחדיו – הם קושרים את גורלם ואת עתידם זה לזה. זוהי ברית הנישואין, לפי פירוש זה.

זה עלול להישמע קצת בנאלי, אבל זה רחוק מכך. למעשה, הקשר העמוק ביותר, והעצום ביותר שאדם יכול לקיים עם זולתו – זהו קשר של שותפות גורל. לא מדובר כאן על שותפות לצורך מלחמה באויב מסוים או לצורך כזה או אחר – אלא שותפות שכוללת את כל החיים לכל אורכם ורוחבם ולכל העומק שלהם. לשותפות כזאת האדם מביא את כל כולו, את כל האישיות שלו, את הרבדים הכי פנימיים שלו. הוא לא מביא לשם את חכמתו, את כשרונותיו, את דעותיו או את אורח חייו – הוא מביא לשם את חייו עצמם, את גופו, את נשמתו, ובעצם את כל כולו.

ה’התאמה’ בין בני הזוג יכולה להקל על כריתת הברית הזאת, על קשירת השותפות הזאת. יותר קל וטבעי לאדם לעשות זאת כאשר הוא איננו נזקק להתפשט מכל השכבות שמגדירות אותו, אבל אסור להתבלבל ולחשוב שזוהי הברית עצמה – הברית עצמה קיימת מתחת לשכבות הללו, היכן שאנחנו בעצמנו נמצאים.

בחזרה אליך, שואל יקר!

מה כל הדיבורים הגבוהים האלו אומרים? לכאורה, המשמעות שלהם שהחיים שלך יותר קשים, כי הם מחייבים אותך להתקלף מכל השכבות שלך, והכי קשה – שאשתך היקרה תסכים לעשות מהלך דומה. השכבות שכרגע אתם עוטים על עצמכם מפריעות לקשר ביניכם, כי אין ביניהן שום התאמה. ה’קלות’ וה’טבעיות’ שתיארתי לפני רגע, שהן המביאות את בני האדם, בדרך כלל, לקשור ביניהם קשר של נישואים – אינם קיימים במקרה שלכם, כפי העולה מתיאורך.

האם זה יותר קשה?

לכאורה כן!

האם זה טוב?

מאד יכול להיות!

איך?

על השאלה הזאת אפשר לענות בשתי תשובות.

התשובה הטבעית והמתבקשת היא, שדווקא אותו אילוץ להסיר את השכבות החיצוניות יכול להביא לקשר עמוק יותר. כאשר השכבות החיצוניות קיימות, אזי קורה אחד משני הדברים – אם הן לא מתאימות, כמו במקרה שלכם, נוצרת הפרעה; ואם הן מן מתאימות, הן עלולות ליצור אשליה של קשר – בעוד שהקשר אינו אמיתי ופנימי, כי מדובר בקשר בין שכבות ולא בקשר בין אנשים! זה אולי נשמע קיצוני מדי, וזו אכן הקצנה, כי אנחנו לא מתהלכים עם השכבות שלנו כל היום, בוודאי לא בביתנו אנו ועל מיטתנו – אבל עדיין קיימת האפשרות שהקשר מתבסס דווקא על אותם השכבות, ולא על מה שאנו באמת – בני אדם תאבי אהבה וידידות.

(אני נזכר עכשיו במאמר הלכתי של חז”ל: ‘האומר אי אפשי אלא הוא בבגדו והיא בבגדה – יוציא’! איזה עומק יכול להיות טמון בדברי חז”ל האלו! הקשר מתבסס על מי שאנחנו במובן הכי פיזי וממשי של הענין – האם אנו ערים לזה מספיק?)

כאשר מקלפים – בתהליך ארוך, ולא פשוט בכלל – את אותן השכבות, נוצרת האפשרות לקשר אמיתי בין בני אדם. יתכן מאד, ואף מסתבר, שבמסגרת הקשר הזה תצטרכו ‘להתלבש’ (במובן המטאפורי, אבל יתכן מאד שגם הריאלי) בשכבות שונות ממה שלבשתם עד עכשיו. קשר אינו יכול, או על כל פנים קשה לו מאד, להתבסס אך ורק על המימד הפנימי ביותר של בני אדם. אנחנו לא כאלו פנימיים, אנו מזהים ובצדק את השכבות שלנו כחלק מאיתנו, וכאשר השכבות אינן מתאימות הקשר מתמוסס – אבל כאן אנו מגיעים לתקווה הגדולה:

כאשר קיים הקשר הפנימי, אזי יכולה להיות קיימת נכונות של בני הזוג להשתנות וללבוש שכבות אחרות ממה שהיו רגילים ללבוש עד עכשיו. וזה כולל גם אותך וגם את אשתך, משום שכאשר קיימת אהבה פנימית ועמוקה שנמצאת בבסיס שלנו כבני אדם ולא בשכבות שאנו עוטים על עצמנו – ודאי שהקשר הזה חזק יותר מהן, וביכלתו לשנות אותן. כמו שהגוף שלנו מכתיב לנו מה ללבוש – קר או חם, קצר או ארוך וכו’ – כך הנשמה שלנו גורמת לנו ללבוש את המלבושים הנכונים לה.

אבל אני רוצה להוסיף עוד משהו.

בלשון הקודש ישנו ביטוי בעל כפל משמעות לכאורה. כוונתי לביטוי ‘יקר’. בדרך כלל הוא משמש כביטוי למחיר הרב שיש לשלם על מוצר מסוים. בלשון המשנה ‘היוקר יאמיר’ (סוטה מט, א). אבל יש לו משמעות נוספת, מקראית יותר: ‘בעל ערך’ – יָקָר בְּעֵינֵי ה’  הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו. (באנגלית, למשל, שתי המשמעויות הללו מופיעות כשני ביטויים שונים).

כמדומה שבכך מתבטאת תפיסה אנושית עמוקה, שדבר בעל ערך הוא דורש מחיר גבוה, אבל גם להיפך – דבר ששילמנו עליו מחיר גבוה מקבל יותר ערך. התהליך שתבחר לעבור, ביחד עם אשתך, יהיה כנראה תהליך לא פשוט בכלל. אינני יודע, ואני מאחר לך הצלחה בקלות ובמהירות המירבית, אבל ניתן להעריך שיהיה עליך להשקיע מאמץ כדי לשכנע את אשתך בנחיצותו של התהליך הזה. גם במשך אותו תהליך תצטרכו לגייס הרבה כוחות נפש, להקדיש ולפנות זמן יקר, ובעיקר – לגלות נכונות לעשות שינויים מחשבתיים, להיפתח, להתוודות – לא פשוט!

אבל זוהי גם התקווה הגדולה, ובזה אסיים את דבריי. ככל שהדבר יצריך יותר מאמץ, יותר השקעה; ככל שהוא יהיה ארוך ומלא עליות ומורדות. ככל שהוא יהיה כואב יותר – כך הוא יקבל ערך גדול יותר בחיי שניכם.

ושוב, אני מאחל לשניכם, שתצליחו להיות מאותם מעטים, מעטים מאד, שקילפו את השכבות שכל אדם עוטה על עצמו – ותיצרו שם את הקשר, את האהבה, ואת שותפות הגורל הקדושה הנקראת ‘ברית הנישואין’.

בלב מלא הערכה ועידוד

יצחק

itzchak@shpitzim.co.il>