היי, אני מגיעה לפה אחרי באמת שאני מרגישה שאיבדתי תקווה..
אני בת 23, לומדת ועובדת. ואין לי חברים, פשוט אין. לא שמרתי על קשר עם חברים שהיו לי ויש לי בעצם חברה אחת בלבד. אחת בלבד. שגם איתה אני בריב עכשיו וממש פוחדת לאבד אותה כי בלעדיה באמת אני פשוט לגמרי לגמרי לבד בעולם. העניין הוא שגם אותה חברה כמעט ונשואה עוד רגע ובקושי אני מדברת איתה ורואה אותה והיא לא אוהבת לצאת וכאלה לא אוהבת לעשות כלום באמת וזה נוראי ולא מרגישה שאני חשובה לה בכלל.. אני רק רוצה שיהיה לי מישהו בחיים שיהיה לו אכפת ממני באמת. שיהיה לי מישהו לדבר איתו באמת זה הכל. ואני בן אדם מאוד חברותי ואוהב אנשים וכל מה שאני רוצה זה באמת קבוצת חברים כזאת כמו שלרוב האנשים יש קבוצת חברים שמלווה אותם, שנפגשים איתם יוצאים איתם.. אני מתה מתה מתה רק לזה ללשבת עם חברים לצחוק קצת לדבר על החיים זה הכל. וזה כל כך מדכא אותי שאני כבר חושבת על להתאבד כל יום כל יום אני חושבת על זה, שאם מחר לא אהיה פה אשכרה לאף אחד לא יהיה אכפת, ואני לא קרובה להורים וממשפחה מפורקת.. אין לי עם מי לדבר אין לי את מי לשתף אני בודדה כמו שבחיים לא הרגשתי ואני כן הייתי רגילה לזה כל חיי אבל אני כבר בת 23, ואני לבד. וזה גיל כבר שכל אחד עם הקבוצת חברים שלו מהתיכון או העבודה ואין לי מקום להשתלב ובטח שלא להכיר או שמישהו רוצה להכיר.. אני מעבירה שעות ברשתות החברתיות מסתכלת על בנות אחרות עם החיי חברה הפעילים שלהם ואני מקנאה בטירוף פשוט זה הורג אותי שיכל להיות לי את זה גם.. והרחקתי חברים ואנשים כבר לא מכירים אותי לא היה לי רשת חברתית אפילו עד עכשיו כלום אני מרגישה לא קיימת בעולם הזה אין לי מקום אין לי פינה אין לי למי לפרוק עם מי לשבת וכלום אני לבד ותמיד לבד ונמאס לי זה קשה ואין לי מושג מה לעשות אני מנסה הכל לדבר עם חברות מפעם אפילו אבל כל אחד כבר בחיים שלו ואני מרגישה שכבר מאוחר לי מידי לנסות אפילו שיהיו לי חיי חברה ואני מפחדת להיות לבד לנצח כבר אני אמות מדיכאון או משהו ואני באמת בן אדם שמח זה לא מגיע ונמאס לי. כל אקס שהיה לי צחק עליי שאין לי חברים.. זה מביך אותי ואני הרבה פעמים מוצאת את עצמי משקרת לגברים שאני יוצאת איתם שיחשבו שיש לי חיים.. ואני מעבירה לילות שלמים לבד עם עצמי וחולמתת על חברים על שמחה צחוקים כמו שיש לבחורים שנפגשתי איתם בחיי שתמיד קינאתי בהם שיש להם מעגל חברים כזה גדול וימי הולדת זה לא חברה אחת בקושי אלה מלא אנשים וכולם אוהבים אותו והוא קרוב לכולם כולם קרובים אליו.. אני כל החיים רק מקנאה באנשים כאלה ולא מצליחה להבין איך הגעתי לגיל הזה ואני במצב הזה איך הגעתי לזה ומה אני עושה כדי לצאת מזה??
2 תגובות
מבינה אותך מאוד , עצוב לי ממש עלייך וזה נשמע באמת סיוט לראות את כולם מבלים ומדברים ויוצאים כשלך אין עם מי. אבל אם תקראי את זה אז באמת תנסי לזכור שגם יום אחד הכל יכול להתהפך , אל תתיאשי , זה לא נכון שאמרת שבגיל הזה אנשים עם החברים שלהם מהתיכון כי הרבה פעמים זה לא מחזיק וכן מחפשים חברויות בגיל הזה.
וגם תזכרי שבאמת הרבה אנשים גם כאלה שמוקפים חברים מרגישים לבד…
אבל מבינה אותך ממש , זה פשוט כואב לראות את כולם יוצאים נהנים ואתה בבית…
ואווו כרגע מרגישה קצת מזוהה איתך אבל שולחת לך חיבוק ענקק וחעי יום יבוא והחיים שלך ישתנו ואת תיהי בסביבה של אנשים שרר רוצים לייהות איתך