שלום רחל היקרה
אנחנו אמנם הולכות ומתרחקות מיום פטרת רחל אימנו אך מתקרבות לשבוע של פרשת ויצא ובכל מקרה, השאלה שלך רלבנטית וחשובה תמיד. היא מראה על הרצון הכן והאמיתי שלך ללכת בדרכי האבות והאימהות ממקום שלם ומחובר לעצמך ולמה שהשם שואל ממך. רואים, שבתור הבת של רחל אימנו, שנושאת את שמה, חשוב לך לדייק ולהבין את המסר שבדברי המדרש, על מסירת הסימנים של רחל ללאה. אינך מסתפקת בהנהון בראשך למשמע הסיפור על מעלת הוויתור הטוטלי, בעוד שבליבך את חשה התנגדות לכל מה שנראה שמשתמע מכאן, לגבייך. חשוב לך לדעת מה השם רוצה ממך, גם למענך וגם כדי שתוכלי להעביר זאת הלאה לתלמידייך.
השאלה שלך הביאה אותי לפתוח ספרים, לשאול ולחפש ואני מודה לך על כך.
אכן, כשלומדים את פרשת ויצא, בספר בראשית, מרחיבים ומדגישים את נקודת הוויתור של רחל ואת גדלותה בנתינת הסימנים ללאה ובכך שוויתרה על נישואיה ליעקב (הרי היא לא ידעה שתינשא לו גם כן, אח"כ). זהו מעשה עצום של ויתור של רחל על כל מה שיקר וחשוב לה, הן בעולם הזה – לבנות בית עם בחיר ליבה, שהוא כליל המעלות ומשכמו ומעלה והן בעולם הבא – לזכות להיות לאם לשבטי ישראל. הוויתור של רחל הוא לא נתפס בכל קנה מידה ובכל רמה של השגה ותפיסה שלנו. נשאלת השאלה, מה אנו אמורים ללמוד מהסיפור הזה? האם גם אנו נדרשות לותר בכזה סדר גודל?
בכלל, אפשר לשאול את השאלה הזאת גם על שאר הסיפורים על האבות והאימהות. מה אנו אמורים ללמוד מסיפור העקידה? ממעשה דינה שנאמר ברש"י שהוא מידה כנגד מידה על שיעקב החביא את דינה מפני עשיו? וכד'.
אני מגישה לך את מה שיצא לי מהחיפוש והברור.
מה מלמדים אותנו האבות והאימהות? האם הם אנשים כמונו ועלינו לקרוא את הקורות אותם ופשוט לחקות אותם?
סיפורי האבות והאימהות, בספר בראשית, באו ללמד אותנו את הדרך הישרה, שבה נלך אך לא בצורה הפשוטה של חיקוי והעתקה. אם נעמיק קצת במפרשים נראה שגם אם נרצה בכך, דבר זה איננו נכון ואיננו אפשרי. האבות והאימהות היו גדולים ומורמים מאתנו בכמה וכמה סדרי גודל.
המכתב מאליהו, חלק ב', עמ' 160 כותב:
"…האבות הקדושים…כל מציאותם הייתה מסורה לה', עד בלי להשאיר מקום לעצמיותם…עד שבכל דבורם ובכל תנועותיהם, אף בעניינים שנראים לעין כעסקי העולם הזה, הייתה מתגלה קדושת השי"ת והשראת שכינתו… ומנקודת ראיה זו עלינו להתבונן על כל מה שמספרת לנו התורה מענייני האבות כי בכל מעשה ומעשה שמספרת לנו התורה מענייניהם היא באה ללמדנו דרגות עליונות בדרכי עבודת השי"ת השלימה".
המפרשים אומרים שדבר זה נכון גם לגבי האימהות.
הרב דסלר מרחיב שם עוד:
"האבות בנו את האומה הישראלית ע"י שהשתלמו כל אחד במידה שלו והורישו אותה לנו:
אברהם – חסד, יצחק – גבורה, יעקב – אמת".
במדרש בראשית רבה מוזכרים הכוחות המיוחדים של רחל ולאה, שגם הן הורישו אותם לבניהם:
לאה – הודיה. יצאו ממנה בנים בעלי הודיה – יהודה, דוד, דניאל
רחל – שתיקה. יצאו ממנה בנים בעלי שתיקה – בנימין, שאול, אסתר
לאבות ולאימהות היה תפקיד יחודי, כמקימי עם ישראל ולכן כל אחד מהם שכלל את המידה שלו לחלוטין כדי להנחיל אותה לעם ישראל, עד סוף כל הדורות. בכל יהודי נמצאים כוחות אלו ואיתם הוא בונה את אישיותו ועבודת ה' הפרטית שלו.
העבודה שלנו כבנים, אינה לקחת כל מידה ומידה לקצה שלה וכך להטביע איתה חותם בבריאה. זו לא דרגתנו וזהו לא תפקידנו. המשימה שלנו היא למצוא את המינון הנכון של כל אחת מהמידות האלו, לפי מי שאנחנו ולפי המצב הנתון שבו אנו נמצאים. זוהי עבודת השם שלנו.
על כך כותב הרמב"ם:
"הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה (מידה ומידה) …לפיכך ציוו חכמים…,שיהא אדם שם דעותיו… בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו.
ומוסיף:
"ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו".
רחל אכן לא נשארה אדישה להשפלה, שעתידה לאה לחוות, כשיעקב יגלה שהיא לא רחל. היא השתמשה במידת השתיקה שלה וויתרה לאחותה בכך שמסרה לה את הסימנים. בזה היא שכללה את מידת השתיקה שלה עד קצה האפשר והשפיעה על המהלכים והאופי של עם ישראל. במדרש איכה רבה מסופר איך בזכות המעשה שלה הקב"ה מחזיר ויחזיר את עמ"י מהגלות. אלו מהלכים שמימיים של האבות והאימהות שמעשיהם נחקקו במציאות עד סוף כל הדורות.
דרך אגב, רש"י מביא על הפס' "ויזכור אלוקים את רחל ויפתח את רחמה" את המדרש "זכר לה שמסרה סימנים לאחותה". כלומר, מעשה הויתור של רחל לא רק שלא הרחיק אותה מלקחת חלק בהקמת עמ"י אלא דווקא אפשר לה זאת.
אנו קיבלנו בירושה את הכוחות של האבות והאימהות וקיבלנו גם הדרכה איך להשתמש בהם, כדברי הרמב"ם – בדרך האמצע, שעבורנו היא דרך הישר. אנחנו נדרשים להיות אמיתיים עם עצמנו ולדעת מהי דרגתנו. אנו בנותיה של רחל ולכן נשתמש בכוח השתיקה כדי לוותר לזולת מתוך התחשבות בו ובמצב אבל נעשה זאת בדרך הממוצעת. אנו לא בדרגה שכל מציאותנו מסורה לקב"ה ולא ויתרתנו על עצמיותנו. זה לא שייך לנו ולא נדרש מאתנו. עלינו לעבוד את הקב"ה בניהול נכון של עצמיותנו ובגיוסה לעבודת השם, בשותפות פעילה עם הנשמה שבנו.
נדרש מאתנו ללמוד ולקבל השראה מסיפורי האבות והאימהות ולראות איפה אנחנו נמצאים בתוך זה. הסיפור על הויתור הענק של רחל מציב בפנינו את הערך הנעלה של הויתור שנעשה כדי למנוע מהזולת בושה והשפלה. מעשה זה עומד לנגד עינינו כמו כוכב הצפון שמראה את הדרך למנווטים את דרכם ליעדם. המנווטים הולכים לאורו ובהכוונתו של כוכב הצפון מתוך ידיעה שלא יגיעו אליו.
אני מסכימה איתך שבמציאות חיינו, כיום, האתגר במערכות יחסים הוא לנהל אותן מתוך נוכחות והקשבה הן לצרכים האישיים והן לצרכי הזולת תוך פיתוח שיח סביב נושאי הקונפליקט. דרך זו נותנת מקום לכל הצדדים ומביאה לקרבה ולפתרון בעיות. כשמשלבים זאת עם הלימוד של מעשי האבות, בכלל והסיפור של רחל אימנו, בפרט, מגיעים, בע"ה, לנתינה מתוך אכפתיות נטולת קורבנות ולקרבה אמיתית לזולת, לעצמנו ולקב"ה.
בהצלחה
פנינה
דלג לתוכן
תגובה אחת
יש כמה וכמה דרכים לפרש את הסיפור של רחל, ההסבר ההירואי שהיא וויתרה על להתחתן עם יעקב הוא לא הדרך היחידה, ולטעמי גם לא הנכונה לקרוא את הסיפור.
יש שמסבירים, שרחל הבינה שהמציאות שלאה מתחתנת עם יעקב לא הולכת להשתנות ועל זה אין לה השפעה. וגדלותה במסירת הסימנים היא לחשוב בשעה הקשה הזאת על הרגשות של אחותה (שהולכת להתחתן במקומה), ולדאוג שלא תתבייש. יש דעות שמסבירות כל סיפור וסיפור באופן שכן אפשר ללמוד ממנו להתנהגות שלנו, והוא כן יהווה את ההתנהגות הכי נכונה שהיו ממליצים עליה באקשיבה…
הרעיון שמובא כאן מפריע לי משתי סיבות.
א. הביטוי "לא בדרגה שלנו" מבטל את כל האמירה שהתורה או חז"ל רצו לומר. אם מעשי האבות הם לא משהו שאפשר להתחבר אליו, וללמוד ממנו מעבר לידיעה שהמידה עצמה היא חשובה, היה אפשר פשוט לכתוב רשימה של מידות טובות. הסיפורים של התורה הופכים להיות קצת מיותרים מהבחינה הזו.
ב. העניין של האיזון ודרך האמצע, הוא לא התאמה לדורות מסוימים, הוא מהותי לקביעה עם המעשה הוא טוב או רע. מידות טובות – כל עניינן הוא במידה, במינון. כשמידה מגיעה במינון קיצוני, היא כבר לא טובה, ולכן וויתור כל כך טוטאלי הוא לא נכון ולא מוסרי באופן מהותי.