שואל נכבד, תודה רבה על הפנייה, המבטאת יפה שאלה המטרידה רבים מתוך החברה החרדית ומחוצה לה.

אסכם את השאלה בקצרה. העיון בתורה מעלה מצוות שונות וסיפורים שונים העומדים במתח עמוק עם תפיסות המוסר הרווחות כיום. כמו כל העולם, גם אנחנו רואים את מעשיהם של ארגון דאע"ש ושאר ארגוני האסלאם הקיצוני, ומזדעזעים עד עמקי הנפש. מעשים אלה, הכוללים אלימות מחרידה, זלזול עמוק בכבוד האדם, התעללות קשה בנשים, עבדות בתנאים מזעזעים, וכך הלאה, יוצרים אצל כל אדם נורמטיבי (בוודאי במערב) זעזוע ושאט נפש. האם ככה היא היהדות? ואם אכן כן, איך נוכל להתהדר בתואר "עם חכם ונבון", להיות "לאור לגויים" כפי שמייעד לנו הכתוב?

השאלה בהחלט במקום. אך היא אינה לוקחת בחשבון הבדל משמעותי, אולי תהומי, בין היהדות לבין האסלאם: קיומן ביהדות של "שתי תורות", זו שבכתב וזו שבעל-פה (ספרא, ויקרא כו). עיקר תשובתי לשאלה ירחיב ביסוד זה.

קיומה של תורה שבעל-פה מפקיע חזיתית את האפשרות של תורה "סטטית", תורה חסרת תנועה וחסרת חיים. בהווייתה העמוקה ביותר, מכירה התורה בצורך של פרשנות מתמשכת, כפי שנעשה על-ידי חכמי התורה שבעל-פה לאורך כל הדורות. פרשנות זו הינה חיונית למען נצחיות התורה, שכן אלמלא מעשה הפרשנות, לא ייתכן שנחייה כיום לאור גופי תורה שניתנו לפני 3,000 שנה. מלאכת הפרשן הוא לשמר את נצחיות ערכי התורה, תוך יישומם על מציאות משתנה, שאינה דומה כלל ועיקר לעולם שבו ניתנה התורה.

התייחסותם של חז"ל לפרשת "בן סורר ומורה" (שצוינה בשאלה) שופכת אור על הנושא. תחילה, דעות שונות המובאות בסוגיית התלמוד (סנהדרין עא, א) צמצמו את ההלכה עד אבסורד. בסוף הדיון התלמודי, קובע רבי שמעון כי "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות", ולא נכתב אלא בשביל "דרוש וקבל שכר". פרשנות זו, שמצאנו רק ביחס לבר סורר ומורה ועיר הנידחת (כפי שהובא בברייתא, שם), היא כמובן קיצונית ומרחיקת-לכת, ואף גררה את תגובת ר' יוחנן: "אני ראיתיו וישבתי על קברו!". אך עם שהיא אינה מייצגת, האמרה בהחלט מדגימה את האפשרויות שהיו בידי חז"ל לפרש, אם בחידוש ואם לאור מסורת מקובלת, את דברי התורה, פעמים תוך הוצאתם ממשמעותם הפשוטה.

אדגיש שפרשנות זו ומעין זו אינה סותרת את התורה, אלא, כאמור לעיל, מקיימת אותה. עמוק מכך, היא לעתים מזהה ערך תורני מרכזי, העומד במתח עם ערך או עם מצווה ספציפית, ובאה ליישב את המתח על-ידי פרשנות חדשה. עיקרון זה מתגלה בתקנות רבות שתיקנו חכמים. כאשר הלל תיקן פרוזבול, לפיו ניתן לעקוף את הלכת שמיטת כספים, לא הייתה מטרתו (חלילה) לעקור את התורה, אלא לשמר את הערך של מתן הלוואה לעניים. כמו כן, ההיתר המחודש לכתוב את התורה שבעל-פה נועד כדי לשמר, ולא כדי לשנות. גם האיסור לשאת שתי נשים, לגרש אישה בעל-כורחה, ולקדש בת כשהיא קטנה – כל אלו, ועוד רבים, מטרתן להמשיך את שושלת יישום התורה מדור דור, תוך שימור ערכיה היסודיים בנסיבות משתנות.

מהו ערך תורני-יהודי יסודי? יש כמובן רבים. אמונה בא-ל אחד (שרצונו להיטיב). צדק. חסד. משפט. שבת. מוסר. משפחה. יראה. אהבה. ועוד. אלו, ועוד כמוהם, מהווים יסודות הדת, ערכים המנחים אותנו בחיים הפרטים והציבוריים. הם אף מנחים אותנו – את חכמי ישראל בכל דור ודור – במלאכת הפרשנות ובתקנות הנדרשות לקיום הדת. כיון שהערך היסודי הוא מתן ההלוואה (חסד), ולא ההלכה של שמיטת כספים, לא חשש הלל מלהתקין תקנת פרוזבול המאפשר את עקיפת הדין, כדי לשמר את הערך.

ביחס לעונש מוות – ארבע מיתות בית דין – כבר אמרו חכמים שכאשר רבו רוצחים, גלתה סנהדרין ממקומה, דווקא כדי שלא לדון עונש מוות (סנהדרין מא, א). אף הפליגו חז"ל לומר שבית דין הדן דין מוות אחת לשבעים שנה נקרא "חובלנית" (משנה, מכות א, י). כלומר, כאשר דיני התורה גוזרים תדמית שלילית על בית הדין – תדמית של אכזריות, של מוסד ההורג בקרב אנשיו – אזי ידע בית דין לעקוף את הדין (אם על-ידי גלות ואם על-ידי נוקשות התנאים של עדים והתראה), ולהימנע מביצוע העונשים. הערך הנפגע בכך הוא ערך של "ביעור הרע". אך ברור שבית דין הנתפס בעצמו כ"רע" אינו יכול לקיים את התפקיד של "ביעור הרע", ובזמנים שאין עונש מוות נוהג, ניתן למצוא דרכים חלופיות לשמור על הסדר החברתי.

היהדות היא דת פרגמטית. היא יודעת להתמודד יפה עם שינויי הזמן והמקום. בדוק וראה: האם כיום יש ליהדות בעיה עם נישואי קטינות? האם אנחנו מוכרים את בנותינו לשפחות? דווקא לא. אפילו ביחס ל"כופרים", כבר הורה החזון-איש בדבריו המפורסמים (יו"ד, סימן טז) שאין לנו להתנהג עמהם על-פי הדין הנוקשה ("מורידין ואין מעלין"), אלא לקרבם "בעבותות האהבה", תוך שהוא מסביר שלפי נסיבות הזמן הדרך המקורית (דין "מורידין") תזיק יותר ממה שהיא תתקן. אם ברצוננו להשיג את האפקט הרצוי, תוך קיום הערכים הגלומים במצוות התורה, עלינו לנהוג בהתאם לזמן ולמקום.

מסיבה זו אין סיכוי בעולם שאנחנו נתנהג כדאע"ש. בזמן שנהג צו הכתוב "לא תחיה כל נשמה" כל העולם היה דאע"ש. אלו לא היו זמנים של אמנות ג'נבה, של החוק הבינלאומי ושל פיקוח האו"ם על אזורי סכסוך (מובחרים). ביחס לתקופה, התנהגות ישראל, שכללה קריאה לשלום, הייתה מוסרית בעליל. אילו היה ניתן כיום, ברור שהצו היה נראה אחרת: הערך היה זהה, אך הצורה – שונה. גם ביחס לעבדים ולנשים, התורה מחדשת חידושים מרחיקי-לכת שקידמו את מעמדם מאד ביחס לחברה הסובבת. עם זאת, כמובן שהיום המציאות שונה בתכלית מהמציאות של ימי קדם, ועלינו למצוא ביטויים עכשוויים לאותם ערכים (כגון מה שחידשו חז"ל בדיני עבודה ("הפועל חוזר בו אפילו בחצי היום") על-פי דיני עבדות).

כאן בא לידי ביטוי חכמתנו ובינתנו. החכמה והבינה גלומות ביכולת שלנו לשמר יסודות תורניים נצחיים ולהביא אותם לידי ביטוי במציאות משתנה. האסלאם, שחסֵרה מסורת פרשנית דומה, מתקשה בכך. מאד. השאלה פשוטה וברורה: אם מוחמד נשא כלות קטינות, הייתכן שלנו זה יהיה אסור?! עבור היהודי שאלה זו כלל אינה עולה. לא גיל הנישואין חשוב, אלא מבנה המשפחה התקין והבריא. אם המנהג של נישואי קטינים פוגע בו – הרי שניתן לבטלו.

לסיום, אציין שיישומם של הדברים הנ"ל בהחלט מורכב. לא הרי מנהג כמצווה, לא הרי מצווה דרבנן כמצווה דאורייתא, ולא הרי חכמי התלמוד כחכמי דורנו. הדברים מעלים שאלות ותהיות משמעותיות: מי הגוף המוסמך לזהות את הערכים היסודיים? מהם גבולות הפרשנות שניתן להציע? איך ניתן לפתור את המתח בין המילה הכתובה, הפורמלית, לבין הערך העומד מאחוריה? אלו שאלות טובות, אך בשלב זה הן לא צריכות להטריד אותך.

העיקר שנבין שאנחנו ממש, ממש לא דאע"ש. אנחנו ההיפך הגמור.

מקווה שדברי התקבלו על ליבך.

יהושוע

[email protected]