The Butterfly Button
אתם הסיכוי האחרון לאמונה שלי!

שאלה מקטגוריה:

לכבוד אקשיבה, שלום רב.  אני פונה אליכם לבקשת אשתי. היא מקווה שעדיין יש לי “תקוה”.  אני חרדי, תלמיד חכם, הבקי היטב בתנ”ך על מפרשיו, ש”ס ופוסקים, וספרות המחשבה היהודית.  מסיבות שאין המקום לפורטם וגם אינם משנות כלום, נחשפתי לתכנים שונים של שאלות על היהדות, ובעקבות כך חקרתי את הנושא. תמיד קיימתי את התורה והמצוות בשלמות כי הם האמת, והייתי חייב לוודא שאין אמת אחרת. האמת היא הדבר היחיד שמעניין אותי.  חרשתי על ספרים רבים ותכנים לאין ספור, של ביקורת המקרא, מדע, ועוד ועוד, יחד עם ספרי אמונה ותשובות משלנו. אט אט התמוטטה תמונת העולם המושלמת שהיתה לי על אמונתנו, וגיליתי שכמעט אף אחד מיסודותיה אינו נכון. לא בריאת העולם, לא מתן תורה, לא המסורת, לא הנבואה, ולא התורה. הכל מלא סתירות כרימון, ועומד על כרעי התרנגולת. למען האמת, התרנגולת יותר יציבה.  לא שיניתי את אורח חיי, מכיון שאין בכך טעם. יש לנו משפחה וטוב לי בחברה החרדית. אלא שאינני מאמין בכלום.  התכתבתי בענין עם מחזירי בתשובה רבים, ולא קיבלתי תשובות מספקות. האמת חשובה לי, אינני מסתפק בתירוצים שיכולים “לישב את האמונה בדוחק”.  אשתי – שממאנת להשלים עם רוע הגזירה שבעלה אינו מאמין בכלום – שמעה על ארגונכם, ובקשה ממני ליצור קשר.  ובזאת אני פונה אליכם. אם יש בידכם יישוב של אמת לקושיות הרבות – ואני מניח שאתם יודעים את חלקם, ארצה ללמוד מה שאינני יודע.  בברכה ובחיפוש האמת

תשובה:

שלום לך איש יקר,

אני מתנצל על עיכוב התשובה שנגרם מטרדות שונות. הפנייה שלך עוררה בי מחשבות רבות, ובפרק הזמן שחלף “הלכת” איתי בחיי ובעיסוקיי, ואני כבר מודה לך על כך.

אקדים ואומר שאינני רב ולצערי אף לא זכיתי להגיע לדרגת תלמיד חכם, אינני עוסק במקצועי כ”מחזיר בתשובה” או בתפקיד דומה, ולכן אינני מתיימר לתת “תשובה רשמית” (אם יש כזו בכלל) בשם התורה, היהדות, הממסד הדתי, או כל דבר אחר. דבריי הבאים נכתבים מתוך נקודת מבט אישית של יהודי רגיל, כשיתוף מתוך החוויה האמונית שלי ומתוך המחשבות הרבות שצפו בי לאחר שקראתי את מכתבך. אני כותב את הדברים מתוך אכפתיות ומקוה שתמצא בהם תועלת עבור עצמך.

מדבריך אני מבין שמבחינתך סיימת את מסע הבדיקה והחקירה. אתה כבר יודע ש”הכל מלא סתירות כרימון” ו”עומד על כרעי תרנגולת”. אתה פה רק בשביל אשתך, ולמעשה אצלך הכל מנוי וגמור. עם זאת, בין השורות אני קורא כנות ואכפתיות ושאיפה חזקה להגיע אל האמת. אתה חותם את דבריך במילים “בחיפוש האמת” ומבקש ללמוד ולשמוע תשובות על שאלותיך. גם כתובת המייל האנונימית שבחרת כאילו זועקת: “איה האמת”.

אני מזדהה מאד עם הרצון העמוק שלך להגיע לחוף המבטחים של האמת הברורה והבהירה. יותר מכך, הייתי אומר שאם אכפת לך מהאמת, ואם בקרבך פנימה אתה מבקש ומשתוקק לאמת, אז השלב הזה של ה”כפירה” שלך הוא אולי הצעד הראשון והמתבקש אל אמונה בשלה יותר, עמוקה ואמיתית יותר.

בשורות הבאות אנסה להעמיס על עצמי משימה לא קלה, אולי אפילו גדולה מדי, והיא: לשרטט קוים לחוויית האמונה, מתוך התפיסה הפרטית והאישית שלי. אבהיר כבר בתחילה: בשום פנים ואופן לא אנסה “לשכנע” אותך בצדקת הדרך. כפי שאנסה לטעון, האמונה היא בעיקר משהו שצומח מתוך האדם ואי אפשר לגרום לו להגיע לכך בדרכים של “שכנוע” שכלי גרידא. זה בערך כמו לשכנע מישהו בקיומה של אהבה זוגית טובה, כשהוא מעולם לא חווה כזו (או יותר גרוע: חווה את ההיפך). אפשר “ללכת מסביב”, לנסות לתאר בכל מיני דרכים את הרקע והאווירה, הטעמים והצבעים, לגרום לאדם להסכים שיש סיכוי שזה קיים, גם אם הוא עדיין לא חווה את זה. גם אם יסכים תיאורטית שיש טעם בדברים, בסופו של דבר הוא זה שיצטרך לצעוד בדרך ולהתנסות בה, על תלאותיה ומהמורותיה. כאמור, המשימה גדולה ואולי אף בלתי אפשרית, אבל אני רואה בכך אתגר עבורי לנסות ולנסח את הדברים, ואקווה שגם אתה תמצא בכך תועלת מסוימת.

 

אקלים האמונה

לטעמי, לפני שמדברים על הנסיונות להגיע ל”הוכחות” ולוודאות בכל הקשור לאמונה, מתבקש לעסוק קודם כל במשהו בסיסי ויסודי יותר: האקלים שבו מתקיימת האמונה, הקרקע שעליה היא צומחת.

לאמונה היהודית (כמו לכל אמונה דתית) יש תכנים תודעתיים ספציפיים (במקרה של היהדות, לדוגמה: אמונה במציאות הבורא, התגלות ונבואה, השגחה וכו’). אלו אמירות על המציאות ועל העולם שאנחנו אמורים “להחזיק” בהם. אבל בוא נקח רגע צעד אחורה וננסה להגדיר את האמונה עצמה, כתופעה אנושית, בלי להזדקק לתכנים הספציפיים שלה. בוא ננסה להבין כיצד מתבטאת התופעה הזו אצל בני אדם באופן כללי. כמובן, נשתברו על כך הרבה קולמוסים: חכמים, פילוסופים ותיאולוגים שפכו נהרות של דיו בניסיון להגדיר את מושג האמונה, ולהבדיל גם חכמי ישראל בכל הדורות עסקו בכך והגדירו את האמונה בצורות שונות. מדובר בנושא רחב ומורכב, אך אנסה בכל זאת לכתוב איך אני תופס את הדברים, למיעוט הבנתי:

אמנם איני בא לסקור כאן דעות של חכמים והוגים שונים, אך בכל זאת אשתמש בדברי החזון איש. ידוע ומפורסם (ואולי אפילו כבר שחוק ולעוס) המאמר שכתב החזון איש על חווית האמונה. אתה בטח זוכר את הדברים בעל פה, אבל תרשה לי לצטט בכל זאת את חלקו הראשון:

“מידת האמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש. אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאווני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום, והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעיינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים האלה נעלמים ממנו תכלית ההעלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שורשה והשערים ננעלו”.

כאמור, זהו קטע מפורסם שזוכה להיות מצוטט לרוב, אבל אני תמיד חושב שיותר מפתיע הוא הדברים שהוא לא כתב בו. הוא לא כתב משהו כמו “האמונה היא הוודאות שלנו ביסודות היהדות מתוך מסורת אבותינו שקיבלו דור מפי דור עד למסירת התורה בהר סיני”, או דברים דומים. הוא לא מדבר על וודאות בגופי ידע שמסרו לנו, הוא לא מדבר על מעמד הר סיני, על הוכחות לקיומו של אלוקים וכדומה, הוא לא מפרט את ה”תכנים” של האמונה ולא מדבר על ה”דוגמות” של היהדות. לפי דעתי, הסיבה לכך היא שהוא עוסק במשהו ראשוני יותר, בסיסי, אוניברסלי ואלמנטרי. הוא עוסק בקרקע שעליה עומד הבניין: היכולת של אדם לעמוד מול העולם ולחוש כי יש בו סוד מופלא וגדול, וכי יש בו משמעות גדולה ועמוקה, שנמצאים מעבר לקיום הפיזיולוגי והביולוגי שלו ומעבר לתפיסה הרגילה. הוא מדבר על נטיית נפש, שלא קל להגיע אליה וגם לא בכל עת. הוא מדבר על אופן הסתכלות מסוים, על רגישות גבוהה לעולם, על אינטואיציה חזקה שיש לאדם, אשר חש כי מבעד לכל הלבושים והמסכות קיים משהו גדול. על התחושה שיש משהו נשגב, שכולל את הכל ומסביר את הכל והוא הסיבה לכל, ושאנחנו לא רק צבר סתמי של אטומים המרחף בחלל. שלא מדובר רק במערכת משוכללת של חומר ותו לא. אמנם, האדם איננו יודע את ההסבר, אין לו תשובות, מדובר ב”חידה סתומה”, אבל משהו בקרבו לא נותן מנוח, וכל תשוקתו לתת פשר לכל העניין, להגיע לאמת שתניח את דעתו. זהו האקלים שבו צומחת האמונה, והוא כמו תנאי ראשוני לכל מה שיבוא אחר כך.

במילים אחרות הייתי אומר: הכפירה היא ייאוש מן העולם. היא השלמה עם כך שהעולם הוא חסר פשר, שכל מה שאנו רואים וחווים הוא זמני ואקראי ואין בו משמעות עמוקה. הכפירה היא השלמה עם כך שהעולם חסר נקודת אמת, היא השלמה עם כך שהעולם הוא כאוס אחד גדול שאנחנו צריכים “להסתדר” אתו. לעומת זאת, האמונה היא תקווה ואמון במציאות, היא אמון עמוק בקיום שלנו, היא אמון בכך שקיים חוט מקשר בין שלל הפרטים בעולם, שיש צדק ושישנה משמעות, והיא אמון בקיומו של טוב. בנוסף, האמונה איננה רק אמון בעולם, אלא מכילה גם אמון במין האנושי ואמון בחברת בני אדם (על נקודה זו ארחיב בהמשך).

כאן אני מתחבר לבקשת האמת שלך. אני רוצה לטעון שהבקשה שלך לאמת היא דווקא ביטוי לאמונה במובן העמוק יותר שלה. הרצון שלך לאמת ולוודאות נובעת מתוך הבנה שאכן צריכה להיות אמת גדולה, שמדובר כאן ב”עסק רציני”, שישנה משמעות לעולם התופעות שלנו, ושצריך לחתור בכל הכוח לגילוי האמת.

מדבריך נדמה לי שהגרעין הזה, גרעין האמונה, קיים בך. נראה שחוסר הנחת שלך נובע מיסוד האמונה שבך. יחד עם זאת אני חושב שכדאי לשים לב לכך, להתעכב על היסוד הזה, להתבונן ולחשוף אותו יותר. יש מקום לפתח ולחדד את הנקודה הזו ולהיות מודעים אליה. בעיניי, החוויה הקיומית הזו של האדם מול העולם היא שורש הכל. כמובן, עוד לא מדובר בהגעה אל הפתרון, המרגיע, המשקיט, אלא שלב אחד קודם – עמידה מול החידה המייסרת של המציאות שלי בעולם.

לא לכל אחד יש את הרגישות הזו באופן שווה. יש שחווים את המעמד הנפשי הזה ביתר שאת ויש שכהים וחסומים יותר לחוויה הזו. מדובר בסוג של “אינטליגנציה רגשית”, סוג של רגישות לעולם ולסביבה, שיש שניחנו בה ברמה גבוהה יותר ויש פחות. בדומה למישורים אחרים שאנחנו מכירים, כמו לדוגמה אדם שיש לו יכולת חושית מפותחת והוא רגיש לצלילים או לריחות יותר מאחרים, כך יש אדם שחש יותר את חווית הקיום ואת חידת הקיום. אני מודה שלפי דעתי, הדבר לא תמיד לגמרי בבחירתו של האדם, אך יחד עם זאת אני מאמין שזה קיים בכל אדם ברמה מסוימת, ושמדובר בכלי אנושי בסיסי, גם אם הוא לעתים מכוסה בשכבות של אבק ומחסומים שונים, וכי ניתן לפתח את הרגישות אליו.

לעניות דעתי, כל התכנים של המערכת הדתית נועדו “לענות” על החידה המדוברת, ואם אין לך “חידה”, כל המילים שיאמרו לך, כל ההוכחות וכל ההסברים, יהיו מתוחכמים ככל שיהיו, יתקבלו בצורה חיוורת ואדישה ויהיו חסרי משמעות אישית. במילים אחרות אם אין “שאלה” אז גם אין “תשובה”. המענה כאן אינו דומה לתשובה על שאלה לוגית, כי גם ה”חידה” לא היתה לוגית. ה”חידה” היתה חוויה אינטואיטיבית עמוקה שצריך להיות הסבר לקיום שלנו, שחייבת להיות דרך ומשמעות. מדובר כאן ביחס עמוק של האדם לעולם, למשמעות של העולם, למשמעות של הקיום שלו בתוכו, ולדרך החיים שלו, שאינו עובר רק דרך הערוץ הרציונלי-שכלי, אלא הוא חוויה בסיסית של הקיום שלו. ה”חידה” נוקבת תהומות, היא “מלפפת את לבבו ומוחו” של האדם “והוא כמתעלף”. כאן מגיע “תפקידה” של האמונה ושל המערכת הדתית: היא נועדה להוות את הדרך אל הפתרון. אם אכן כך, הפתרון איננו יכול להיות בצורה של תוכן שיכול להצטמצם במספר מילים מסוים (בין אם יהיה זה בספר אחד או בסדרת ספרים). הפתרון צריך להיות תהליך ארוך שהולך ומתגלה, הולך ונחשף, בנפשו ובשכלו של האדם ומתחבר לאותן נקודות של פליאה, של הכרה בנשגב, ושל בקשה למשמעות ולדרך.

במובן הזה, הייאוש מהניסיון למצוא חיבור אל המערכת האמונית והדתית דרך “הוכחות” – הוא דווקא שלב נכון ובוגר יותר. כי כאמור כל מה שאי פעם יוסבר לאדם במילים ובדיבורים בא רק לענות על החידה המלפפת הזו. אם אין לך חידה – לא תגיע לפתרון. אם לא תגדיר לעצמך על מה באו “לענות” כל הבניינים המורכבים של האמונה והדת, ותבקש להצדיק את הדברים בהצדקות רציונליות, שתמיד יהיו חיוורות ולא מספקות.

למעלה מכך, המחשבה שיש בכוחנו ובכוח מישהו להבין הבנה שלמה של הדברים ולהגיע אל הפתרון היא אשליה. אתן דוגמה בקצרה: כשאנחנו מדברים על אלוקים – על מה אנחנו מדברים? על משהו שאנחנו יכולים להסביר במילים? על משהו שאפשר להוכיח אותו ולהבין אותו בתפיסה האנושית של האדם? הרי עצם ההגדרה שלו במושגים אנושיים היא אוקסימורון והיא וודאי שגויה ורחוקה מן האמת. אנחנו מדברים כאן על משהו שאין לו ולא יהיו לו מילים; ובכל זאת, אנחנו כבני אדם זקוקים למילים, זו הדרך שבה אנחנו תופסים את העולם ואנחנו חייבים להסביר לעצמנו במושגים שלנו, אז אנחנו יוצאים אל הדרך שהולכת ונחשפת לקראתנו באמצעות מילים, אבל עלינו לזכור שכל אלפי ורבבות המילים שנכתבו ועוד ייכתבו חושפים פנים מסוימות בלבד מהאמת הגדולה, והם באו רק לרוות מעט את הצמאון של האדם לחידה האופפת אותו, אך המסע לעולם לא יסתיים.

האדם חש שהוא רוצה לבוא אל פתרונה של החידה, הוא קיבל שכל, תפיסה, וגם כלים רגשיים. אלו הכלים שיש לו, רק איתם הוא יכול לעבוד, ואיתם הוא מנסה להתקדם אל הפתרון. ההבנה הזו שהפער הוא אינסופי ולעולם לא יהיה מושג באופן מלא ושלם, ויחד עם זאת האמון בקיומה של האמת, האמון בקיומו של פתרון (שהוא עומד בבסיס תחושת החידה), כמו גם האמון בכלי התפיסה שלו, וההבנה שתפקיד האדם להתקדם ככל יכולתו לקראת הפתרון ולחשוף עוד ועוד מהאמת, גם אם לא ישיג את כולה, הם ההתחלה. רק לאחר מכן ניתן להתחיל לשמוע ולדבר על התכנים המסוימים של האמונה הדתית.

ריקנותו של האנליטי

נקודה נוספת: לדעתי, בהתמקדות בערוץ ה”הוכחות” לאמונה ולמערכת הדתית קיים כשל בסיסי ומהותי, וזאת בשל העובדה שככל שהאדם מנסה לזקק את הידיעות שלו ולהגיע לרמת וודאות גדולה יותר, כך הוא משיל מעליו יותר ויותר פרטים שאינם וודאיים במאת האחוזים, ולבסוף הוא נשאר עם נתונים “יבשים”, שהם ריקים לגמרי ואין בהם כל ערך לחייו. להבנת ההבחנה הזו בין חשיבה “אנליטית” וחשיבה “סינתטית”, אני ממליץ לך לקרוא בהרחבה בספריו של הרב מיכאל אברהם, “שתי עגלות וכדור פורח” ו”אמת ולא יציב”, וברמה בסיסית וקלה יותר בספרו של ד”ר משה רט, “פשוט להאמין”; אך אנסה להסביר זאת במילים שלי.

אני רוצה לספר לך על אדם שהכרתי לפני שנים. היה זה בחור ממשפחה חרדית, בעל מנת משכל של גאון ועם יכולות יוצאות דופן בכל הקשור לתחומים האנליטיים, אך במקביל – יכולת אפסית להבנת ותפיסה של מערכות יחסים בינאישיים ולהתנהלות בתוכן. זה היה לפני שנים רבות ואז עוד לא היתה מודעות לתסמונת “אספרגר”, שככל הנראה הוא לקה בה. בכל הקשור לידע, חישוב, אנליזה וניתוח של נתונים הוא היה מבריק במידה לא רגילה (ואף זכה להכרה אצל חוקרים ברמה בינלאומית שעמדו אתו בקשר), אך בכל הקשור להתנהלות חברתית הוא היה כשלון. בעיני הסביבה הוא נתפס כמוזר, כחסר טקט, כנודניק, ואפילו כטיפש. הכרתי אותו מקרוב וזכיתי לראות כיצד הוא עורך רשימות מדוקדקות של מה ואיך לענות על שאלות מסוימות בסיטואציות חברתיות. הוא היה רגיש מאד ושם לב היטב לדחיה החברתית והיה חשוב לו מאד לפעול נכון ולהימנע מפגיעה, ולכן ניסה לאסוף נתונים כיצד הדרך הנכונה להתנהג, להגיב, לענות וכו’. הוא היה מכין רשימות ובונה לעצמו “נוהלים” – כיצד להתנהג במפגש ובשיחה עם אנשים. יתכן וזה הקל עליו ועזר לו ברמה מסוימת, אך בפועל הוא היה “עיוור” במצבים חברתיים, וכל המידע שלו על הדינמיקה בתוך החברה היה חיצוני ותיאורטי. מאחר וכחרדי הוא חונך מינקות לקיום תורה ומצוות, ונדרש להאמין, הוא לקח על עצמו פרוייקט להוכיח את האמונה היהודית, את קדושתה של התורה וכו’. סיומו של הפרוייקט היה מבחינתו משבר אישי ונפשי גדול וכבד מנשוא. הוא קיווה בכל מאודו למצוא עוגן מלא בהוכחות לוגיות ומתמטיות, אך כל מאמציו לפתח הוכחות חד משמעיות על אמיתותה של התורה נכזבו, והדבר גרם לו לשבר עמוק. רק במרחק של שנים, הבנתי שבמידה רבה הדברים תלויים אחד בשני – שהעיוורון שלו במצבים החברתיים, וראיית העולם הצרה רק דרך הערוץ האנליטי, היו פנים נוספות של ניסיון בעייתי לתפוס את האמונה בערוץ הלוגי והרציונלי בלבד. פנים נוספות של אותו עיוורון.

הסיבה לכך היא שהלוגיקה כלשעצמה היא ריקה (מה שמכונה “ריקנותו של האנליטי”), היא אמנם כלי יעיל לניתוח של נתונים, אך איננה יכולה להכתיב את העמדה שלי לגבי הנתונים. לנתונים היבשים כשלעצמם אין שום משמעות ערכית. קל לראות כיצד אנשים משתמשים באותם נתונים למסקנות וטענות הפוכות בתכלית אלה מאלה. נקח כדוגמה את הויכוחים המרים בין ימין לשמאל בנוגע לאופן הנכון לניהול כלכלת המדינה (קפיטליזם מול סוציאליזם). הנתונים “היבשים” קיימים לפני כולם, אך כל אחד רואה בהם משהו אחר. מה ההבדל בין הצדדים? ההבדל הוא באופן הראיה, שנובע בין השאר מדרך חינוכית, מערכים שונים, ממוטיבציות ורגשות, מאופני חשיבה, ועוד.

גם בנתונים היסטוריים ניתן לעשות שימושים הפוכים בתכלית. אותם נתונים יכולים להוביל אנשים שונים לדברים שונים. נניח שיש לי מידע על התרחשות שאירעה. פרטי האירוע ברורים לי, אך מי יחליט האם הוא טוב או רע? הנתון האובייקטיבי הוא שזה קרה, אבל הערך שאני נותן לדבר הוא כבר סובייקטיבי (אפשר לתת כדוגמה את “המהפכה הצרפתית”, שהשפעתה על העולם המודרני היתה עצומה, אך האם זו השפעה טובה או רעה?). ככל שאנסה להשיל מעלי יותר ויותר חלקים “סובייקטיביים” כך אשאר לבסוף רק עם הנתונים, האמיתיים מאד – אבל הריקים. המשפט 1+1=2 הוא אמת שאין עליה עוררין, אבל הוא לא אומר לי כלום. אני אדיש לגמרי כלפי האמת הזו. היא לא מספקת משמעות והיא לא אומרת לי מה לעשות. אם אצמצם את הכל לנתונים יבשים, מבלי להכניס שיפוטים וערכים, אשאר עם אמת ריקה. אמת צרופה שאהיה אדיש כלפיה והיא אדישה כלפיי.

משחר נעורינו אנחנו מנסים לפענח ולהבין את העולם, לסדר, להכניס את המציאות לסכמות מסודרות, לאסוף נתונים ולשקלל אותם, אבל לצד זה אנחנו גם מבקשים כל הזמן לדעת מה הערך של הדברים ולשם מה, אנחנו מחפשים את הדרך שלנו בתוך המציאות, ולא רק מנסים להסביר אותה ולקטלג אותה. כלומר, לצד ההתייחסות האובייקטיבית (עד כמה שהיא בכלל אפשרית בטהרתה) מתקיים כל הזמן יחס סובייקטיבי. הסובייקטיביות היא חלק מהסיפור של האדם ואי אפשר להתעלם ממנה. האדם חווה את העולם לא רק דרך התפיסה האנליטית אלא גם בדרכים נוספות שמשפיעות על הקיום שלו.

[למעלה מכך, לא רק ששקלול אנליטי של נתונים הוא ריק, ואיננו יכול לספק לאדם את התשובה לקיומו בעולם, להניע אותו לפעולה ולתת לו משמעות, אלא אפילו לגבי ערכים (שהם לכאורה כבר שיפוט סובייקטיבי) ניתן להישאר אדישים. עצם הידיעה על קיומו של ערך, ואפילו אם הוא ערך טוב וחשוב בעיניי, לא אומר שאתמסר אליו. נניח שאני קורא ספר שמתאר, ממיין ומנתח את סוגי הערכים הטובים שקיימים בעולם. כעת אני “יודע” על הערכים האלה. האם זה אומר שאני בהכרח יפעל לאור הערכים האלה? כמדומני שלא. ההחלטה לפעול לאור הערכים היא החלטה “להכנס” לתוך העולם של הערכים, היא החלטה שבה האדם עצמו מוצא בהם משמעות ומחליט שהם חלק מעולמו האישי, הערכים מתמזגים בחשיבה שלו ובאישיות שלו והופכים לחלק ממנו].

זו הסיבה לכך שאותה תורה ואותם תכנים דתיים יכולים להיראות בעיני האחד כתשובה ומענה לשאלת הקיום ולספק עבורו את המשמעות ואת הדרך המיוחלת, ואילו עבור אחר נראים אותם הדברים כבליל של שקרים לא מוצלחים.

כפי שהדגמתי בסיפור שהבאתי, תסמונת אספרגר היא דוגמה קיצונית לראיית העולם דרך הערוץ האנליטי בלבד. מצד אחד, זו ראיה חדה ומדוייקת של העולם בערוץ אחד, ומאידך מדובר בעיוורון ל”שפות” אחרות שבאמצעותן ניתן לתפוס ולהבין מישורים וחלקים נוספים של העולם, שמקנים לו משמעות.

לאנשי האספרגר אין דרך לקרוא “שפות” אחרות, כדוגמת השפה הרגשית. הם אינם מבחינים בקיומה של השפה הזו, אבל אנחנו יודעים שהיא דבר “אמיתי”, גם אם אין לנו דרך “להוכיח” ולמדוד אותה בכלים האנליטיים.

באיזשהו מקום כולנו קצת אספרגרים (ובמיוחד הדבר נכון לגבי גברים. בעניין הזה אני מפנה אותך לספר מעולה, של סיימון בארון כהן, אחד מגדולי חוקרי האוטיזם בעולם, שנקרא “ההבדל המהותי”). כלומר, גם אנחנו מנסים לתת הסברים ולתפוס הכל במשקפי השכל וההגיון. למען האמת, כך ראוי מלכתחילה: האדם חייב לחשוב ולשקול באופן רציונלי, ולעשות את הדברים בצורה הכי נכונה והכי חכמה. הבעיה מתחילה כשחושבים שהכל מתחיל ונגמר בזה. האשליה שהתפיסה השכלית היא חזות הכל, ושאין מערכות מקבילות של תפיסה וחוויה שלא זו בלבד שמלוות אותה ומשפיעות עליה, אלא יש דברים שאפשר לתפוס רק דרכן. אחת מן המערכות האלה היא האינטואיציה העמוקה שהזכרתי קודם – התחושה של האדם שקיים פשר וקיימת משמעות לעולם, או המערכת של התקשורת הבינאישית, שבנויה על אמפתיה, חוויה עמוקה של נוכחות האחר, מתן אמון, וכדומה.

חשוב לי להבהיר: כל מה שכתבתי עד כה, איננו ניסיון ליצור תחליף לחקירה ולרצון להגיע לתשובות ולהבנה מעמיקה בתחום האמונות והדעות, אלא ניסיון לצייר את הגישה הנכונה אל הדברים. אחרי ההבנה שאת העולם אנחנו תופסים בדרך מורכבת יותר מאשר הדרך האנליטית, ואחרי ההבנה שכל המילים וההסברים הם דרך – ארוכה ובלתי פוסקת – להגיע לפשר ולמשמעות של העולם, ניסיון לענות במקצת על החידה המופלאה של האדם בעולמו, רק אחרי כל זה מקבלות החקירה והבדיקה את מקומן הנכון בתוך המכלול. בצורה הזו, דברים רבים מתיישבים על הלב ומובנים, אם כי יש הרבה דברים שנשארים מוקשים ותמוהים (וכמובן שיש מקום להבחין בין עיקרי אמונה, גרעינים בסיסיים של אמונת ישראל, לבין חלקים פחות “הכרחיים”, ואכמ”ל).

האמונה כמסע וכבחירה

גם לולא העניין הקודם, ההבנה הפשוטה שלי היא שהאמונה היא עניין של בחירה, ועל כן באופן מובנה העולם חייב להתקיים בצורה כזו שהאמת לא תהיה ברורה וודאית לכל אדם. העולם בנוי מלכתחילה כהסתר, איננו רואים את ההשגחה האלוהית, אין לנו הוכחות מכריעות לאמיתותה של תורה, ובכל זאת – אנחנו בוחרים בדרך הזו. ומכך נגזרת העובדה שלא מדובר בהחלטה חד פעמית. המצב האמוני של האדם לא מתקיים על קו ישר ליניארי, אלא מדובר בתהליך פנימי דינמי, שיש בו גם עליות וירידות, והאדם צריך לטפח אותו באופן תמידי. לא בכדי אנחנו נדרשים לחזור ולהתפלל בכל יום, לחזור ולקרוא את קריאת האמונה “שמע ישראל…” בכל בוקר וערב.

אמנם, לא צריך להתחיל כל יום מאפס, יש לנו “ניסיון מצטבר” ומבט אמוני שאנחנו מפתחים עם הזמן, אך התהליך איננו סגור, לא מדובר בגוף ידע שרוכשים אותו פעם אחת וזהו, אלא קיים כל הזמן מרכיב של בחירה. בחירה יומיומית לתת אמון. האמונה בנויה במידה רבה על חופש, החופש לכפור, החופש שלא לבקש בעולם את המשמעות הגבוהה יותר, העמוקה והנשגבת, ולהישאר רק עם “מה שרואים בעיניים”, ומולו – החופש לבחור באמונה ולתת אמון.

אמת מארץ תצמח

להבדיל מן האמת המוחלטת והמופשטת (שאין לה נגיעה אלינו, כאמור), האמת שלנו היא אמת אנושית, אמת שצומחת מתוך חיי בני האדם. אלא שדווקא משום כך היא גם אמת חלקית ויש בה את המגבלות האנושיות. כפי שמובא במדרש הידוע (בראשית רבה, פרשה ח, ה), מצד המבט המוחלט אין מקום לקיומו של האדם, שהוא “מלא שקרים”, והאמת (המוחלטת) טוענת “אל יברא”. אבל הקב”ה השליך את האמת ארצה, בכדי שהיא תצמח בתוך המגבלות של העולם האנושי – “אמת מארץ תצמח”. האמת הזו מוגבלת. היא תהליך קבוע של חשיפה, של גילוי עוד ועוד קטעים חלקיים מתוך האמת השלמה. האמת הזו חלקית אך היא כל מה שיש לנו כבני אדם.

אמת מארץ תצמח – אנחנו כבני אדם חושפים את האמת, לפי תפיסתנו ולפי אמות המידה שלנו. אנחנו בונים את האמת בתוך החברה האנושית, וזאת ע”י מאמץ וחתירה לקיום הדבר הנכון, המתפרסים על פני שנים רבות, ע”י שאיפה וחתירה לחיים מתוקנים, חיים של מוסריות וצדק, חיים של עידון חיי החול והכנסת הקדושה לתוך חיי האדם, חיים של מלחמה בחלקים הנמוכים שבאדם ורתימתם לטוב, חיים של בניית עם וחברה שתהווה סמל ומופת לכל העולם. אמנם, אני מניח שאנחנו רחוקים מאד מהאידיאלים האלה. אני גם מניח שאם כבר היינו שם – כולם היו רואים את האמת ואת צדקת הדרך והיו מצטרפים בשמחה. אבל זו בדיוק הנקודה: הקיום האנושי מאתגר, האדם כאדם אינו חף מפגמים ומידות רעות, והוא רחוק מאד מלהיות מושלם, ואף על פי כן הוא חייב להילחם ולנסות לשפר, ולהשתדל לשנות ככל הניתן. כך צומחת האמת מן הארץ: אמת אנושית, שעל אף שהיא מתפתחת בחברת בני האדם, ושלכן היא מטבעה מוגבלת ולא חפה מפגמים, האדם בכל זאת בוחר להחזיק בה. דוגמה לכך קיימת במישור המוסרי: כל אחד מאתנו מוצא בנפשו קול קורא להיטיב את דרכיו, להיות יותר טוב לסביבתו הקרובה והרחוקה, להתנהג בדרכים נכונות יותר של צדק ומשפט, כל אחד מאתנו מתקומם על עוול ועל שקר, ולמרות שהוא מכיר בעצמו חלקים של רע ויודע שאי אפשר להגיע לתוצאה מלאה, הוא עדיין יכול לבחור לומר לעצמו: “אף על פי כן”, למרות שהמערכת האנושית (אצלי ובכלל) איננה טהורה ונקיה באופן מוחלט ואיננה מושלמת, אני יכול לבחור בקידום הטוב והישר ככל הניתן. אמנם לא אגיע אל התוצאה ה”מושלמת”, אלא לתוצאה “אנושית”, ובכל זאת… (מסיבה זו, האמונה בעיניי היא, בנוסף לכל, תפיסה אופטימית מאד של הקיום האנושי וחברת בני האדם).

האמונה כמערכת יחסים וכברית

עד כה דיברתי על האמונה כאופן מסוים לתפוס את העולם, כבחירה וכמסע אישי. כעת אני רוצה לנסות ולשרטט עוד פנים שיש לתופעת האמונה, לנסות “לתפוס” תנועות נפש דקות ולהגדיר אותן. אפשר לחלק את זה לשתי פנים נוספות, הבנויות זו על גב זו, ואשר במידה רבה משלימות את החלק הראשון הנ”ל: האמונה כמערכת יחסים והאמונה כברית.

האמונה כמערכת יחסים (“רעך”): בסיפור המפורסם (שבת לא, א) על הלל הזקן, שגייר את הגוי שביקש לדעת את כל התורה “על רגל אחת”, כלומר ניסה להבין איפה נמצא השורש והעיקר לכל התורה, אומר לו הלל: “דעלך סני לחברך לא תעביד – זו היא כל התורה…”. לפי רש”י, המקור לכך הוא הפסוק במשלי (כז, י): “רעך ורע אביך אל תעזוב…”, והוא מסביר ש”רעך ורע אביך” זה הקב”ה. יש כאן שתי התייחסויות, שמהות שתיהן היא “מערכת יחסים”: 1. קשר אישי בין האדם לבוראו (רעך). 2. קשר הנובע מהשתייכות האדם למשפחה-קהילה-עם (אביך). האדם נברא כיצור חברתי שקושר קשרים עם זולתו. זו דרך שבה אדם מתנהל בעולם ותופס את העולם. האדם כפרט בודד הוא מציאות פגומה (“לא טוב היות האדם לבדו”), אפילו ברמה הפשוטה של הישרדות, הן פיזית והן נפשית, וכך גם במישורים גבוהים יותר של הבנה ותפיסה. במידה רבה, המערכת שבה מנהל האדם מערכות יחסים בינאישיות היא השדה שבו גם חיה ומתקיימת האמונה. אותם תהליכים ומנגנונים נפשיים מועתקים גם ליחס בין האדם לבוראו ובין האדם למערכת הדתית בכלל. במקורות רבים בתנ”ך ובחז”ל נמשלת מערכת היחסים בין ישראל להקב”ה למערכת יחסים זוגית, שכן האמונה פועלת באותו מרחב רגשי ובאותם כלים אנושיים.

היכולת לתת אמון היא יכולת שקיימת במישור של מערכת יחסים אנושית. יכולת זו כוללת את האפשרות להאמין במישהו אחר, להפקיד את עצמי בידו, על אף שאין לי מידע מדוייק ושלם עליו (כי אם יש לי מידע כזה – אז זו החלטה מושכלת ולא נתינת אמון). זוהי יכולת אנושית חיונית למערכת יחסים. לדעת להתמסר, “לשחרר” מהרצון לשליטה, לפנות מקום לאחר, לתת לו מקום בחיי, לבטוח בו.

האמונה כברית (“רע אביך”): שלב עמוק יותר הוא האמונה כברית. זהו גם כן סוג של נתינת אמון, אך ברמה גבוהה יותר. אמנם גם ברית ניתנת להפרה, אך כשהיא מתקיימת היא קשר של נאמנות בלתי מסוייג. אני משליך את עצמי באופן מלא לזרועות האחר, מבלי שלנתונים החיצוניים תהיה השפעה. זו התחייבות שלא להפר את האמון. זהו אמון שאינו תלוי בדבר. בברית יש מרכיב של חוסר בחירה, ובמובן הזה – כולנו ירשנו את ברית האבות ואין לנו אפשרות אלא להתמסר אליה ולראות אותה באור הנכון. זהו החלק של “רע אביך”, זו ההבנה שאני חלק מברית, חלק מעם, חלק ממציאות, שהתקיימה לפניי ותמשיך גם אחריי. אני חלק מסיפור בן אלפי שנים שעומד בפני עצמו, בין אם ארצה או לא, בין אם אקח בו חלק ובין אם אתכחש לו.

זהו פן נוסף של האמונה, שאיננו מתפתח בתוך לבו של האדם בהדרגה, אלא מוענק לו כירושת אבות. בדומה לאדם שנולד במשפחה מוזיקלית ויורש באופן אוטומטי רגישות גבוהה לצלילים, מנגינות ויצירות סימפוניות, כך גם כאן מדובר על שפה, פשר ומשמעות, אופן הסתכלות על העולם והחיים, שאנחנו יורשים מאבותינו וזקנינו. הבחירה שלנו היא רק האם לקבל ולייקר את זה או להדחיק ולהתעלם מזה.

אם נְדמה זאת למערכת יחסים זוגית בין איש ואשה, הרי שגם במערכת זו המרכיב הבסיסי הוא האמון, היכולת להכיר בצד השני ולבטוח בו, אך מלבד זאת ישנה מסגרת מחייבת של ברית – נישואין. הברית היא הצהרה שאין ממנה חזרה שאתה חלק ממכלול, ואינך יכול לפעול באופן עצמאי בלי הצד השני. כמובן שיש להטעין את המסגרת בתוכן חיובי ולטפח את מערכת היחסים, אך הברית קיימת גם בזמנים שיש משברים וקשיים, וגם בזמנים ששכחנו למה בכלל אנחנו ביחד.

 

האמת מתגלה אצל העם

חלק מהעניין בסיפור הזה הוא ההשתייכות למשפחה, לחברה, לעם, למסורת, וההבנה שזו הדרך הכי טובה ונכונה להגיע אל האמת. נחזור לדוגמה של המערכת הזוגית: יש גברים שמזלזלים בתפיסה הנשית ורואים אותה כטיפשית או כלא רצינית, וזאת מפני שהם בוחנים אותה בכלים “גבריים”, אנליטיים. כך לדוגמה, היכולת לדון במשך שעה שלימה בפריטי מידע שונים שאינם קשורים ליחסים בין אישיים (נניח, פוליטיקה), מהווה יתרון בשדה אחד, אך מאידך יכולה להיות עדות לאטימות וכהות במישור אחר. הבנה יותר אינטליגנטית של גבר מניחה שאמנם אינני מתחבר ל”שיחת נשים” ולצורת החשיבה שלהן, אבל אני מכיר בקיומה ובעובדה שיש כאן צורת הסתכלות, שפה חדשה, שיכולה לתרום לעולם בכלל ולעולמי האישי בפרט. אפשר לדמות זאת לאדם שסובל מעיוורון צבעים, אך מכיר בכך שקיימים אנשים שרואים גוונים אחרים. הוא לא חווה את הגוונים האחרים בעצמו, אך פתוח מספיק לתת אמון במישהו אחר שמספר לו שהוא רואה אותם.

ההבנה הזו, שהראיה שלי מוגבלת כשהיא לבדה, וכי שיתוף פעולה עם שפות נוספות מביא את כולנו למבט “אמיתי” יותר על העולם, היא מיומנות שיכולה לתרום רבות לאדם, והיא חיונית לנתינת האמון במסורת. המחשבה שבשכל שלי, חכם ככל שאהיה, אני יכול לתפוס את כל המורכבות של העולם ולהיות פתוח לכל הזויות האפשריות של החוויה האנושית, היא מגוחכת. לא פעם האדם נוטה לחשוב שאין לו צורך ללמוד מאחרים, ויותר מכך הוא מתקשה להאמין בקיומם של מישורים נוספים ושפות נוספות שהוא פחות טוב בהם. לא פעם האדם חושב שהוא לבדו – בינו לבין עצמו – יצליח להגיע למירב ולמיטב החשיבה האנושית, אך זו חולשה אנושית שראוי להיגמל ממנה. ההתחייבות לקהילה ולעם, האמון במסורת, הם אמון בָּאמת – שהיא תמיד גדולה ורחבה ממני. זו ענווה וכבוד כלפי בני אדם בכלל וכלפי ניסיון מצטבר של דורות, שאמנם לכל אחד הסתכלות שונה ופרשנות שונה על אותו תוכן דתי, אך כולם יחד יוצרים רצף של חכמה מתמשכת, שהיא הרחבה של ה”אמת מארץ תצמח” מרמת האדם הבודד לחברה כולה, היא הרחבה של היכולת האנושית לתת פשר לחידה הגדולה והמופלאה של קיומנו בעולם.

אז אם דיברתי קודם על מסע אישי, כעת אני מדבר על מסע קולקטיבי. אמנם ראוי שהאדם ימצא את דרכו, את הנתיב שלו ואת החיבור האישי והאינדיבידואלי אל הדברים, אך במקביל עליו לזכור שהוא חלק ממכלול, חלק מסיפור גדול יותר. עליו לזכור שיש עוד אנשים ויש עוד חוויות, יש זוויות שיכולות להעשיר אותו, ויש זוויות שעליו להאמין שהן קיימות – גם אם הוא לא מצליח לחוות אותן בעצמו. בדיוק כמו שגבר יכול להבין שהמבט הנשי יכול לתרום לו, גם אם הוא לא מוצא בו “הגיון”.

חלק ניכר מההתפתחות האישית שלנו בנויה על נתינת אמון מן הסוג הזה. לא זו בלבד שהאפשרות שלנו להתנהל כבני אדם בעולם מבוססת על אמון בחוקי הטבע (“רבה אמונתך”), בסביבה, במשפחה, אלא שגם במישור של ההתפתחות המחשבתית והיכולת שלנו לתפוס את העולם בצורה הנכונה, עלינו לתת אמון גם באחרים הסובבים אותנו, להיעזר במבט שלהם ולצרף אותו אל המבט שלנו, וכך לקבל תמונה רחבה ועמוקה יותר.

מה מכאיב לי?

כל זה מביא אותי לנקודה מאד עדינה ומשמעותית: אם הקרקע שעליה מתפתחת האמונה היא הרגישות לעולם ובקשת הפתרון לחידת הקיום, אם היכולת לתת אמון היא מרכיב בסיסי וחיוני, אם אנחנו מדברים על המערכת האנושית והרגשית של האדם כשדה שבו מתרחשת האמונה, ועל האמונה כמערכת יחסים, ניתן לשער עד כמה מצבו הנפשי והרגשי של האדם בכל רגע נתון משפיע על כל הסיפור.

הנתונים האובייקטיבים תמיד מושפעים ממגוון רחב של גורמים: כגון יכולת התפיסה של האדם, כושר הניתוח שלו, הנתונים שעומדים לרשותו, החינוך, המוטיבציה, הפחדים, הכאבים, הכעסים על “המערכת” (המשפחתית/הציבורית/הדתית), החסכים הנפשיים, ועוד ועוד. על רקע כל זה צומח המבט של האדם על העולם. מסיבה זו מוטל על האדם להיות כנה ואמיץ מספיק בכדי לעמוד מול עצמו ולשאול: מה המוטיבציות שלי? מה מציק לי? מה מכאיב לי? אילו חלקים בחיי, באופי שלי, או בעבר שלי, “צובעים” את העולם ובאילו צבעים? האם ומדוע קשה לי לתת אמון? איך אני מתמודד במערכות יחסים בינאישיות, והאם אותם כשלים וקשיים, או לחילופין חוזקות ועוצמות, באים לידי ביטוי גם במבט שלי על המערכת הדתית ועל האמונה?

מישהו שאני מכיר התלונן בפניי פעם, שכאשר הוא נקלע למריבה עם אשתו והמצב רוח שלו ירוד בעקבות כך, הוא מרגיש שגם הקשר שלו לאמונה, לתורה ולמצוות בנפילה. זה הטריד אותו כי הוא חשב שהאמונה והדתיות אינם אמורים להיות תנודתיים ומושפעים ממצבי רוח. אמרתי לו שזה דווקא נראה לי טבעי ונכון, וכי הצד השני (והקיצוני) של המטבע הוא אנשים שנשארים “דתיים” בכל מצב, גם תוך כדי שהם פוגעים ועושים עוול לשני, וזאת מפני שאין קשר אמיתי בין ה”דתיות” שלהם לבין האישיות שלהם. ה”דתיות” שלהם היא סוג של השתייכות למפלגה ותו לא. זו סוג של אדישות נוראה לרצינות הנפשית שדורשת מאתנו האמונה. מצב הרוח הנפשי משפיע על האופן שבו אני רואה את העולם ולכן גם על חווית האמונה, וכך גם מצבי החברתי, יחסי הזוגיות שלי, הרגשה של חוסר מיצוי עצמי, פגיעה כללית באמון, כעס על המערכת, על ההורים, על החברה, ועוד ועוד.

אז ראשית הכל, לפני המבט על העולם ועל חידת היקום, האדם צריך להכיר את עצמו. הוא צריך להיות מודע לחולשות שלו ולחוזקות שלו, להיות מודע לפחדים ולחששות הכמוסים, להכיר את התסכולים והחסכים, את המוטיבציות השונות. מתוך פקחות כזו, מתוך ענווה (לא במובן של דימוי עצמי נמוך, אלא תפיסה אינטליגנטית יותר של מי אני ומה מקומי) ומתוך הבנה של מורכבות, הוא ייגש טוב יותר להבנת החידה הכמוסה של האדם והעולם.

 

לסיום ולסיכום

כבר הארכתי יתר על המידה, ואנסה לסכם:

כפי שכבר ראית, לא סיפקתי לך תשובות ו”הוכחות” חד משמעיות לנכונותה של האמונה היהודית, ובכל זאת ביקשתי לכתוב לך את אשר על לבי. אולי היה מתבקש שאפנה אותך לאנשים שיודעים לתת תשובות מפורטות. אינני יודע עם מי היית בקשר בעניין הזה, אבל אני מכיר כמה דמויות מרשימות ביותר ברמת הידיעות, שעסקו בבירור האמונה והיהדות מתוך עניין אישי וכנות (ולא כצורך אפולוגטי) וכמדומני שיש באמתחתם תשובות מורכבות ואינטליגנטיות לשאלות רבות, אבל אני חושב שזו תהיה טעות לפנות אליהם, לפחות בשלב זה, וזאת מכמה סיבות:

א. קודם כל ברמה הפשוטה, לעתים אנחנו נמצאים במקום שבו אף תשובה לא תספק אותנו. בין אם הסיבה לכך היא מצב נפשי שחוסם אותנו מ”להתחבר”, בין אם חוסר אמון כללי במערכת, ובין אם מדובר במיומנות פילוסופית שחסרה לנו, או סתם בקושי להבין מורכבות או לקבל חוסר שלמות באופן כללי בחיים.

ב. מאחר ולטעמי כל ההסברים והמילים הם עדיין במסגרת התפיסה האנושית ובכלים אנושיים, והם מנסים לענות על חידת היקום הנשגבה. כשהאדם מבקש שההוכחות יולידו בקרבו את האמון אזי סביר להניח שזה לא יקרה. הדרך צריכה להיות הפוכה: האמון צריך להיוולד בתוך האדם, ורק מתוכו לצאת ולחפש את המענה, ואז כל ההסברים והמילים, על אף מוגבלותם, יהוו חלק מבניית הפאזל הגדול של התשובה.

ג. הסיבה השלישית היא שהתמקדות בהוכחות ובערוץ הלוגי מניחה בטעות שהאדם הוא יצור שמתנהל רק על סמך חישוב נתונים, משל היה מחשב, וכי על סמך שקלול “יבש” של נתונים ניתן להגיע להכרעה ערכית ואמונית. אבל זו אשליה, שכן האדם הוא יצור מורכב יותר והחיבור לאמונה נעשה במקביל בכמה נתיבים ובכמה מישורים, שאותם ניסיתי לשרטט בדבריי לעיל.

בסופו של דבר, כל הנסיון שלי כאן היה לשרטט קוים, לנסות לאפיין את הגישה שלי לסוגיה. לא היתה לי כוונה “לשכנע” אותך, שכן לפי דעתי מדובר במסע אישי, שתחילתו בקשה עמוקה לאמת ונתינת אמון, וסופו החלטה להתחבר ל”ברית” עם המסורת ועם העם שבמשך אלפי שנים חושף את הסוד כמיטב יכולתו.

רציתי להעמיד פה ציור של מסע, שאמנם הוא מסע אישי, אך האדם לא הולך בו לבדו, אלא בוחר להתחבר לקהילה ולחברה, ולתת אמון בבני אדם ובמערכת, על אף החסרונות והמגבלות של בני אנוש, ולצעוד יחד במסע.

רציתי לצייר את האמונה כיכולת, ככישור, כיחס אל המציאות.

ניסיתי לומר שהאמונה איננה מנותקת מהמרכיבים השונים של חיי האדם, ושהיא סוג של מערכת-יחסים, ועל כן יש בה חשיבות למודעות עצמית גבוהה, והיא כרוכה בתהליכים נפשיים עמוקים.

רציתי לומר שמדובר בבחירה מתמשכת ולא בגוף-ידע שלומדים פעם אחת ו”רצים” איתו הלאה.

לא דיברתי כ”אחד שיודע” ושמחזיק בידו את המפתחות לאמת הגדולה, אלא כמי שמשתדל לבחור ולתת אמון, ומנסה לבטא את החוויה במילים.

לפי רבי נחמן מברסלב – לאמונה יש ניגון מיוחד (ליקוטי מוהר”ן סד). רציתי לנגן עבורך את הניגון. אמנם, ניגון הוא לא משהו שעבורו יש “לשכנע”. אולי רק אפשר לומר לאדם: דע לך שיש כאן ניגון, פתח את אוזניך וחדד את רגישותך, כדי שתוכל לשמוע. הניגון עצמו ללא מילים, כי המילים מוגבלות, ואינן יכולות להסביר באמת את הכל. מאידך, גם כשיש מילים (כי בכל זאת חייבים אותן), אנחנו צריכים “להלביש” אותן, כמו בשיר, על המנגינה. אותן מילים מקבלות משמעות שונה כשהן נמסרות במנגינה. המנגינה “צובעת” את המילים בגוון משלה ונותנת להן עומק ומשמעות.

כל כך הרבה נתיבים יש לאדם להתחבר. אנחנו אומרים בתפילת שחרית, אחרי קריאת שמע: “אמת ויציב…”. ואני תמיד חושב שלא מדובר רק באמת/שקר שחור/לבן, אלא בקשת של צבעים שדרכם אפשר וצריך להתחבר (הפרשנות בסוגריים היא שלי ואיננה מחייבת):

אמת (נראה לי סביר מאד) ויציב (משהו שיש לו עוגנים במציאות) ונכון (זה הדבר הנכון בשבילי) וקיים (יש בזה קיום לאורך זמן, או: זה מאפשר לי קיום) וישר (אני מזהה בו ישרות / אני מכיר אנשים ישרים וצדיקים במערכת הזו) ונאמן (אפשר לפתח בזה אמון) ואהוב (אני אוהב את זה) ונחמד (זה עושה לי טוב) ונעים (זה עָרֵב ומסב לי הנאה) ונורא (זה דבר נשגב ועצום ומעורר את אימת הקיום) ואדיר (מדובר במשהו חזק, מעורר בי עוצמות) ומתוקן (יש בזה תיקון לעולם שלי), ומקובל (אני מאפשר לעצמי לקבל את זה) וטוב (מי לא רוצה את הטוב באמת?) ויפה (אפשר למצוא בזה יופי)…

מדובר במסע ארוך לתוך חידת היקום, העולם “סתום” ואין בו מראות אלוקים. הוא מקום עם סתירות ועם שקרים. גם האדם בטבעו מלא סתירות וניגודים (“אמת אמרה אל יברא”). הוא מוגבל בראייתו ובתפיסתו. ובכל זאת, ולמרות זאת, הוא קם ונעמד ובוחר במסע גילוי האמת, החלקית, המוגבלת והאנושית, בתוך השקר – אמת מארץ תצמח.

אין כאן פילוסופיה סגורה, ניסיתי לשרטט התחלות. הלוואי שהצלחתי לעורר בך איזו אופטימיות, הלוואי שמשהו מהדברים שכתבתי יהיה עבורך כמו ברק המאיר לרגע לאדם את דרכו בלילה חשוך, ומכאן תמצא את הנתיב האישי שלך במסע אל האמת והאמונה.

בברכת הצלחה מעומק הלב,

אלי

elishteren@gmail.com

 

נ.ב. אשמח לשמוע אם דבריי מצאו מסילות בלבבך.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 
IP

 

 

 

 

 

 

 

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

13 תגובות

  1. פשוט מדהים . אני פעור פה . יישר כח על התשובה המפורטת והמרתקת פשוט עשית לי את היום!!!

  2. אני לא מהמגיבים בדרך כלל, אך אני פשוט חייב לומר, שזה אחד המאמרים היותר מדהימים בנושא האמונה שקראתי בחיי. עמוק ביותר.

  3. בלי להוריד אפילו במעט מערך הדברים הנפלאים והעמוקים של אלי, לאדם המאמין זה מאד חשוב ומוסיף. אבל אני לא הייתי מוותר על חלקים חשובים אחרים שקשורים לאותו שואל ולהרבה שואלים אחרים.
    אדם שכותב “גיליתי שכמעט אף אחד מיסודותיה אינו נכון. לא בריאת העולם, לא מתן תורה, לא המסורת, לא הנבואה, ולא התורה. הכל מלא סתירות כרימון”, מביא לשולחן בעיה חמורה, שהמשיב לא יכול להתעלם ממנה. כנראה שהוא קרא ספרים פופולריים כגון דוקינס וסרטוני יוטיוב, אלו שמציגים את ה”קונצנזוס המדעי” במשפט שלא ולא ולא וכו’ וכל האמונות הם הבל של ילדים קטנים.
    אדם מלומד ומשכיל, רואה שיש שני צדדים, מבין שיש כאן סיפור רציני ביותר בכל תולדות האנושות, ומבין גם את העומק שיש בתנ”ך ובתושבע”פ. ויכול להיות שהוא רואה גם את הצד השני ויש לו גם ספקות, ויכול להיות שהוא לא מוצא שום סיבה לבחור צד אחד מהשני, אבל הזלזול באינטליגנציה במין גאווה כזו. זה בדיוק כמו ילד מתשב”ר שמכריז ש”כל הרופאים שקרנים”. זה פשוט מגוחך.
    ראיית “כרעי התרנגולת” היא חד צדדית ושייכת למיעוט קיצוני, ולכן המינימום של הבנה וכבוד לרבבות אנשים משכילים יהודים כנכרים, היא להבין שיש בעולם דעות שונות, וברגע שאנו רואים אנשים שידועים כחכמים ומבינים בנושאים אלו שחושבים אחרת ממנו, זה אומר שאין לו אפשרות להכריז חד צדדית שאין בצד הזה כלום, והוא טיפשי ופרימיטיבי.
    נכון הדבר כמו שכתב המשיב הנפלא אלי, שהאמונה יכולה להתעלות מעל שאלות וספקות, והיא לא יכולה לבא רק כהוכחה מתמטית שרודפת חדרי בטן, אבל כל זה הוא כאשר יש לה בסיס רציני. לא כשהיא מבוססת על כרעי תרנגולת, והיא נשארת להיות כזו. נכון שלפתור הכל ולהבין הכל אי אפשר ולא צריך. אבל להשאיר בסיס של כרעי תרנגולת, זה לא זה.
    הייתי מצפה שהתשובה תפתח בקטע כגון:
    שואל יקר, לפני שאתייחס לעיקר שאלתך, אני חייב לציין שאני מתפלא על קביעתך כי… מכיון שאני מכיר ויודע על הרבה אנשים חכמים, מכל מיני סוגים, מעמיקים והוגים, מלומדים ומשכילים, אנשי מדע ופילוסופים, גאונים בתחומם, אנשי אשכולות מוערכים, הסבורים שהמסורת היא דבר מבוסס ויציב ושיש רגליים ובסיס רחב לקיומו. גם אם מכירים בכך שגם לכפירה יש איזה בסיס רציונלי, הרי רק מיעוט קיצוני חושב שהכפירה היא אלמנטרית והאמונה היא הבל חסר בסיס שמתאים לילדים קטנים ובנוי על משהו שהוא אפילו לא כרע תרנגולת. אשמח להפנות אותך למקורות מתאימים מכל הסוגים. אני יכול להבין שאולי נחשפת לנסיונות שטחיים ונואלים לבסס את המסורת, וחשבת שזה כל מה שיש לאמונה למכור. אבל זו טעות, יש בסיס הרבה יותר מוצק מאשר הדיון של מחבשי”ם מחבתי”ם למיניהם.
    אמנם, גם אם לא נקבל את הגדרתך המבטלת והמתנשאת לכל האמונה והמסורת, הרי אני יכול בהחלט להבין עצם ההתלבטות בין אמונה לכפירה, וכן את הרצון להאמין רק בדבר שניתן להוכיחו. ואכן כל המקורות שבעולם לא יכריחו אותך להאמין במשהו…
    ומכאן להבנת מושג העומק של האמונה, כפי שהוא מתבטא בצורה נפלאה בדברי המשיב.

  4. הבחור ששאל את השאלה הוא מאמין גדול.
    שלא רוצה לפספס את האמת.
    משתמע משאלתך שאתה מאמין גדול בה’.
    ה’ יצליח דרכך.

  5. תשובה מדהימה!!!
    בנויה וערוכה היטיב, ומדברת אל הלב!
    אני מניח שעמלת על כך הרבה זמן, תודה!

  6. המאמר הזה מאיר עניים ויש בו הארה גדולה וסדר להמון שואלים ערוך וכתוב בצורה יוצאת מן הכלל קראתי בשקיקה ונהניתי מכל מילה !!!!!
    ולשואל עצמו מהתרשמות שטחית ולא מעמיקה אותך הייתי חושבת שעליך להכיר את עצמך טוב יותר ועשה סדר בעולמך הפנימי אולי תגיע לאמת מארץ תצמח בהצלחה.
    ברכות לכותב
    ולשואל צרור ישועות…

  7. כל הכבוד על המאמר המושקע!
    לפי דבריך, שאין לאמונה הוכחה לוגית או אנליטית, בפרט שאתה כותב שאנו לא זקוקים לה כי לפעמים היא חסרת משמעות,
    אלא האמונה (בסיס האמונה, יסוד האמונה בה’ ,לא מדבר על הדרגות שאח”כ) נקנית תוך מסע פנימי בנפש , ורגש עמוק וכו’

    מה היא התביעה מיהודי, הנוטה לניתוח אנליטי של המציאות בכל תחומי החיים , שנוכח לדעת שאין הוכחה לוגית לאמונה, וגם לא מצא איזשהו רגש יהודי מספיק משמעותי כדי להתמסר לתורה ולמצוות, וע”פ מוחו ושיקול דעתו, במקרה שכזה – לא צריך להתמסר ליהדות.

    איפה הוא טעה?
    מה תהיה התביעה עליו?

    כנראה שתענה – לא חיפש מספיק.
    אבל אני מחפש תשובה יותר טובה..

    תודה!

  8. כאשר ראיתי את השאלה קפצתי ממקומי, זה הרי תיאור מדוייק של תהליך שקרה לי לפני פחות משנה [מלבד המסקנה ‘זה לא נכון!’, למסקנה ‘הכול מסופק’], וחיכתי בקוצר רוח לראות מהי התשובה שתמצא מרגוע לנפשי, כשקראתי את התשובה חשבתי שאולי היא טובה לסוגי אנשים אחרים אבל כלל לא לסוג האנשים מהסוג של השואל, שאין להם שום אפשרות לדבר או לחשוב על התחברות חווייתית כאשר הבסיס השכלי מונע זאת מהם, ואם לרליגיוזה משאת נפשם יפנו הם למדריכי יוגה ללמוד על מדיטציה…
    וכבר העיר על כך יחיאל נוימן בסגנון זה, ואוסיף מעט את חלקי:
    הסיבה לקיצוניות המבוטאת בדברי השואל, היא החינוך שקיבלנו, שבו מציגים לנו את האמונה כמערכת ידיעות אמינה ומבוססת, העומדת בפני כל ביקורת, ומצליחה ‘להחזיר המוני כופרים בתשובה’ וכו’, כך שהצעיר החרדי בקונכייתו הנעורית בטוח שהאמת עמו וכל העולם נגועים או טפשים או שלא קיבלו את הידע המתאים, ולכן כאשר עם הזמן הוא נחשף לבעיות שהדת מתמודדת עמהם [אמורה עכ”פ], שבאמת הם לא קלים כלל וכלל וכפי שציין השואל, הוא מקבל נוקאאוט אדיר שמערער את כל היסוד האמוני שלו, ומגיע לצורת התבטאות כמו של השואל הנ”ל [שהייתי במקומו לפני כחצי שנה].
    אבל הטיפול הנצרך לאותם אנשים, היא לדעת שאכן האמת אינה שחור ולבן, ויש הרבה קושיות ובעיות בכל צד, ולהתחיל את בירור אמונתו מחדש בעבודה איטית, והיה אם עדיין הוא נותן מבטחו באותם ספרים שקרא ובטוח שהצדק עמהם אין לי מה לעזור לו, אבל אם יעזוב את המחשבה החרדית שהכל מוכח והכל אמת פשוט וברור, ויצא לקראת בניית השקפה חדשה של בניית הסתברות ערכים מחדש, ויבחן באמת האם השאלות כנגד התשובות שניתנו [- שניתן למוצאם באינטרנט ועוד, וכגון אתר רציו וכדו’] עוקרות לגמרי את בסיס האמונה, או שעדיין הנטייה הטבעית בנפש היא שהדברים נכונים [על אף חומרת הקושיות], הוא יתרגל שהאמונה אינה חייבת להיות משהו מוחלט, אלא היא יכולה להיות ההכרעה ההגיונית [פחות או יותר] מתוך הנתונים שיש בידינו.
    האדם החושב שניתן להגיע לאמת ‘וודאית’ כאשר הוא מציב בזה את כל העולם כטפשים – הוא פוסל במומו, אבל האדם היודע את כלל העובדות יודע לזהות מתוכם את הדברים הברורים והמוחלטים ואת ההשערות ופרשנויות שאינם מוחלטות, ומאידך יודע ‘להוריד’ מסל האמונות שקיבל מבית אבא את כל האמונות שאין חובה להחזיק בהם [הגם שסובביו יכנו אותו ‘כופר’], ועם מה שישאר ביד יש לו סיכוי שיצליח לבנות משהו עם בסיס שניתן לבנות עליו חיים.
    אכן, אי אפשר לעשות תהליך זה עתה שהפצע מדמם, וההלם בעיצומו, אלא עצתי אליך שואל יקר שתיקח כמה חודשים של חופש שבהם אתה עוזב את העיסוק בנושאים הללו, וכעבור כמה חודשים אתה תפתח אותם שוב בבחינה מחודשת וזהירה, לראות מה ‘מוכרח’ במדע [ואפנה אותך לתגובת נוימן דלעיל], ומאידך מה ‘מוכרח’ באמונה, ולבדוק אם והיאך ניתן לשלבם יחד. ומנסיון, אחר שהעובדות ידועות, והרגש כבר הפנים את הדברים, קל יותר לקבל מסקנה מפוכחת – לאור הנתונים.
    בתקוה שעזרתי

  9. ישר כח על השאלה הנוקבת ועל התשובה המפורטת.
    כמי שעבר תהליכי חיפוש רבים מסוגים שונים (כולל חכמות העכו”ם), אומר כי תמיד הציק לי הפער שבין הרציונל השכלי לבין החוויה הרגשית. ברוב השיטות אתה צריך לבחור או-או, ולצערי לא מצאתי שום דרך שמחברת את שניהם וממש סבלתי.
    והנה יום אחד נתקלתי בספריו של הרב שניאור זלמן מלאדי, “בעל התניא”, שפתח לי צוהר מדהים לחיבור של שניהם יחד, השכל המרומם והרגש העמוק. למברה השמחה הדמות היחודית הזו כתבה בעברית, ויש היום המון פירושים על ספריו. ממליץ בחום על ספריו “תורה אור” ו”ליקוטי תורה”, וכמובן ספר התניא עם ביאור הרב עדין שטיינזלץ, ביחוד “שער היחוד והאמונה”. אני ממש זכיתי להצלת נפשות בזכות העומק.

  10. התשובה מאוד מרשימה כשלעצמה, אבל קצת בורחת מהשאלה.
    הכל נכון לגבי האמונה ככוח אוניברסלי, אבל השואל דיבר על “אמונתינו”, ופירט על יסודות כמו 13 העיקרים.
    אם 13 העיקרים אינם אמיתויות מוחלטות ואינן מהותיות לאמונה כיסוד רוחני, אזיי אדרבה, אולי הם מפריעים לאמונה בטהרתה ובדקותה, לפחות אצל אנשים מסויימים.

    השואל והמשיב, אם כן, אולי יכולים להסכים שלפחות לעת עתה הדבר הנכון עבורו הוא לחיות בלעדיהם. גם המעשים צריכים להתאים להלך הרוח, וככה אפשר לדבר על תפיסת עולם בשלה

    1. מסכים איתך ברמה העקרונית (ועונה קצת גם לכמה מגיבים לעיל).
      אם היינו מתפלספים ברמת התיאוריה – אתה צודק.
      השאלה כאן היא שאלת הריפוי. מה הדרך לרפא את השבר, להחיות את הרגש והאמון ואת החיבור לאמונה?
      הנטיה שלי היתה להתחיל במה שנראה לי כיסודות רגשיים ונפשיים הקודמים לכל תוכן של אמונה. זה נראה לי כקומת בסיס, לפחות לסוג זה של משבר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

איזה ערך יש לאמונה שאסור לשאול עליה שאלות?
רציתי לשאול בנוגע לאיסור המובא בהלכה של קריאה בספרי מינים. לא פעם אנשים רוצים לבדוק את אמונתם ולכן מעיינים בצידו השני של המיתרס ולא דרך פילטר של אתרי חזרה בתשובה וכד’ (שהרי לא תמיד יודעים אם מביאים את הצד השני בצורה אמיתית ומדוייקת). ולא ברור לי, אם ההלכה מבקשת מהאדם...
אמונה, חוסר ביטחון וסוף העולם
אני אישה בשנות הארבעים נשואה ואמא. תמיד הייתי דתיה וב- 3 שנים האחרונות התחזקתי יותר יחד עם בעלי. לפני כשנתיים הייתי צריכה לעבור ניתוח גדול, ובעלי לקח על עצמו כיפה. ואני בהחלטה פזיזה של הרגע, לקחתי על עצמי כיסוי ראש! זה משהו שבחיים לא חשבתי שאקפיד כי המראה החיצוני והטיפוח...
מאז שהתאזנתי אני פחות צדיק
לפני שלש שנים כשהתחלתי ישיבה גדולה הייתי בתקופה מאד לא מאוזנת בחיים שלי לילות בלי שנה סטרס גדול לחץ בעבודת השם בתפילה ובלימוד. היה נורא קשה המון לחץ ובילבול, מאז התאזנתי עשיתי תהליך עם עצמי ונרגעתי אבל מה שאני מרגיש שעבודת השם שלי כבר פחות טובה מאז שנרגעתי התפילות פחות...
בשביל מה הסבל בעולם הזה?
יש לי כמה שאלות באמונה שמתעוררות לי בתקופה האחרונה והחלטתי להעלות אותם כאן. תודה מראש על האפשרות לשאול ולקבל מענה, זו באמת זכות אדירה! אני אישה חרדית שחונכה בבית מאמין מאד, במוסדות מהשורה הראשונה ואני בהחלט מרגישה שהאמונה הבסיסית מושרשת בי כמו שצריך. אבל משהו בה התערער לי לאחרונה ב-2...
ספקות איומים באמונה שמטלטלים את חיי
אני חוזר בתשובה מלפני כ20 שנה, נשוי עם אישה טובה וילדים. במשך שנים הכל הלך למישרים ואז השטן נכנס. פתאום אני מוצא את עצמי משוטט במחשבות- מי אמר לך שכל זה נכון? אולי הכל בלוף? יום הצטרף ליום ומחשבה רודפת מחשבה ואני אומר לעצמי עזוב אתה מכיר את זה, תשחרר...
שאלות על קיום ה' ואמיתות התורה והבריאה
*יצא קצת ארוך, אשמח מאוד לתשובה בונה, לתשובות ועצות שיעזרו לי להמשיך את תהליך החקירה, הלמידה וההתחזקות באמונה. אני מתחזק מאוד בתקופה האחרונה. עם החיזוק גודל גם היצר הרע, האפיקורס שבתוכי, והשאלות על קיום השם, על אמיתות התורה ובריאת האדם. אני מוצא ויודע כל כך הרבה דברים בתורה הקדושה שאפשר...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
דילוג לתוכן