The Butterfly Button
ספקות איומים באמונה שמטלטלים את חיי

שאלה מקטגוריה:

אני חוזר בתשובה מלפני כ20 שנה, נשוי עם אישה טובה וילדים. במשך שנים הכל הלך למישרים ואז השטן נכנס. פתאום אני מוצא את עצמי משוטט במחשבות- מי אמר לך שכל זה נכון? אולי הכל בלוף? יום הצטרף ליום ומחשבה רודפת מחשבה ואני אומר לעצמי עזוב אתה מכיר את זה, תשחרר וזה יעבור.אבל זה הלך והתגבר עד שבכיפור במקום להתרכז בתפילה אני חושב לעצמי שאין לי הוכחה חד משמעית להאמין בתורה. וזה היה היום שבו חטפתי את הפצצה.היום בדיעבד אני יודע שהגבתי בצורה לא פרופורציונלית אבל נלחצתי, התחלתי להזיע. מרוב בלבול התפללתי שחרית של כיפור במקום מוסף. חשבתי לעצמי שזהו- כל הבית שלי הולך להתרסק, אני בסוף ארד מהדת, אכזבתי את אשתי, אכזבתי את הילדים. מה יהיה איתם עכשיו? איך התהפכתי ככה? וכך הגענו לחג סוכות ואני נמצא לבד בסוכה נמק ומתבשל במחשבות שהולכות ומתעצמות ואני לא מבין מה קורה לי! לקחתי ספר של הרב אהרון לוי על התורה שבעל פה ועל הרציפות שלהואמיתותה ואמרתי שזה בטח ישתיק לי את המחשבות אבל זה עשה בדיוק להיפך, זה רק הכניס לי עוד יותר ספקות לראש והבנתי שהסתבכתי.
נהייתי אובססיבי לדבר. התורה היא כל חיי ועולמי. ואם היא לא אמת?
אני כותב לכם את הדברים בדמעות. אין יום שאני לא בוכה את נפשי לשמיים שיעזרו לי. התקררתי באמונה בזמן הכי לא נכון. מאז לא חזרתי לעצמי. נכנסתי לדיכאון קשה מאוד. כמי שחי את התורה והמצוות והרגיש את עריבותה ונעימותה של האמונה וההתענגות על השם, קשה מאוד לחזור אחורה. כל העולם הזה כבר לא שווה. בחודשים הראשונים הייתי מתעורר באמצע הלילה רועד ולא מצליח לחזור לישון. מתהפך במיטה מתפלל שלא יגיע הבוקר.לא יכול לסבול את ציוץ הציפורים ולא את אור היום, רוצה שיהיה חושך, להתכסות, שלא יראו אותי. גורר את עצמי מהמיטה בכוח והראש במחשבות איומות שבעצם כל החיים שלי ריקניים. שיא הדיכאון והתהיות היה בחורף שעבר ואני זוכר שקיבלתי התקף חרדה ושאלתי את עצמי אולי כל החיים האלו הם אשליה ושום דבר לא אמיתי בעצם, אבל הבנתי שזה כבר לא נורמלי ועזבתי את זה וזה עבר.הייתי אדם פעיל הפסקתי לעשות ספורט. הלכתי לטיפול רגשי אצל פסיכותרפיסט שהוא גם רב, הוא אמר לי שהתפרץ אצלי OCD ואלו מחשבות טורדניות וכשראה איך אני מתפרק בבכי אצלו בקליניקה הוא אמר שאולי כדאי לנסות טיפול תרופתי. הלכתי איתו לפסיכיאטר שנתן לי כדורי הרגעה ועוד כדור ל-OCD. מה לי ולדברים האלו? טיפול? פסיכיאטר?? אני מבחינתי לא האמנתי בזה אבל לקחתי כי מה אכפת לי לנסות. בסופו של דבר זה קצת הוריד לי את הלחץ אבל לא באמת עזר ואחרי 3 חודשים הפסקתי עם זה.הייתי אבא טוב. בעל טוב. תמיד יוזם חוויות לילדים. אמרתי לעצמי שאני לא אגדל את הילדים שלי בצורה יבשה כמו שאני גדלתי. אלא אשקיע בהם ואסביר להם כל מצווה ואעשה להם חיים מלאים בתוכן ומשמעות (בטעם טוב, ממש לא בלחץ ולא להשניא עליהם את הדת) אבל איך אני יכול ללמד את הילדים שלי דברים שאני בספק לגביהם? גם אם תנסה אתה לא יכול להעביר מסר שאתה בעצמך לא שלם איתו. הילדים מריחים את השקר מקילומטר. איבדתי את החשק לחיות
אז ברוך השם אני עדיין מקיים מצוות, מתפלל ואפילו לומד בכולל בערב אבל לא באותה חדווה והרגשה של צדקת הדרך שהיתה לי לפני.אני מרגיש שכל האוויר יצא לי והתנפצה לי הבועה ואני זקוק לחסדי שמיים כדי להבעיר שוב את שלהבת האמונה. זה פשוט הספק הזה שתמיד מנקר ואומר “ואולי לא?”. אני לא רוצה לקיים מצוות רק מתוך הרגל או בתור תרבות. אני רוצה להיות משוכנע שהתורה נכונה ובאמת באנו לכאן על מנת ללמוד תורה ולקיים מצוות. אני משוכנע שיש חיים אחרי המוות והכל פה מתוכנן אבל לא בטוח בקשר לתורה דווקא.האמת שהיום יש לי ימים יותר רגועים ממה שהיו אבל ממש לא חזרתי לעצמי. אני ממשיך לצעוד בדרך מתוך תקווה שמתישהו האמונה תחזור לפעום בי ואצא מהגלות המרה הזו אבל עדיין מפחידה אותי המחשבה שבסוף אני אתרגל וכבר לא כל כך יהיה אכפת לי וכך לאט לאט אני ארד מהדרך לגמרי. רוצה כבר לסיים את ה-70 שנה שלי פה ולהסתלק! מעניין לעניין באותו עניין – במהלך השנה וחצי האלו התחילו לצוץ מלא שאלות שלא היו לי לפני ושמתי לב שכל שאלה קטנה משפיעה לי על מצב הרוח. לצערי אני נכנס כל פעם לאתר “רציו” לחפש שם תשובות ונחשפתי לדברים שלא ידעתי לפני ואני מרגיש שטימאתי את הראש וכבר לא יודע אם יש לי תקנה. אחד הדברים שנחשפתי אליהם היה כל הנושא של תרבות המזרח הקדום. וזה היום אחת הקושיות הכי גדולות שלי על התורה, פשוט לא יודע איך לאכול את זה. לא יודע על זה יותר מדי רק קראתי שברירי מידע וזה הספיק לי. גיליתי שיש הרבה משותף בין התורה והתרבויות השמיות שקדמו לנו והיו בסביבה. אם התורה היא יצירה אלוהית, איך יתכן שיש דברים מקבילים בינינו לבינם? כמו סגנון כתיבת התורה, טקסים, חוקי חמורבי, חגים חקלאיים וכו’…ראיתי באחת התשובות באתר שלכם שכתבתם שסגנון התורה דומה לסגנון הכתבים השמיים באותה תקופה… כאילו מה..? זה לא מעלה איזשהו חשד? איך מתמודדים עם זה? אין לי עם מי לדבר. אני לא יכול להעמיס על אשתי כי יש בית לנהל. רק לפעמים אני מדבר איתה על זה אבל אני כמו זומבי, מאוד קשה לי להתנהל ביום יום. אני מנסה לשדר עסקים כרגיל אבל מבפנים אני שבור. אם הגעתם עד כאן אז תודה שהקדשתם זמן לקרוא. אני לא יודע לאן אני הולך מכאן…

תשובה:

שלום וברכה

זכות גדולה ששיתפת אותנו בשאלה שלך. הכמיהה העמוקה שיש בין השורות שלך, לחזור ולחוות את התענוג שבתורה ובאמונה, מלמד על נשמתך הגבוהה שידעה את העונג הגדול הזה ורוצה לשוב איליו.

לטעמי, הנסיון לשייך את המצוקה שלך לחרדה נפשית פנימית, יש בזה ממד מסוים של הכחשת העובדה שאתה נמצא באירוע מפחיד. הספק הוא עינוי, והתשוקה לחזור לחיי אמונה מאושרים מציפה את הספק המייסר שוב ושוב. דווקא מפני שאתה חווה את האמונה “כנכס” כלומר כמשהו שמעניק אושר, דווקא לכן אתה כל כך חרד לאבד אותה, רק מפני שהאמונה העניקה לך משמעות בטחון ושמחה, אתה חרד מהתרוקנות שלה.

אישית אני מזדהה מאוד עם התחושה שחיים ללא אמונה זו מפחידים כמו מוות. מי שטעם טעמה של אהבת השם וביטחון בו, כל צורת חיים אחרת דומה בעיניו לחיים של שכול. לכן אין דבר טבעי מתחושת החרדה, אתה חושב שאתה בסכנה, והמערכת הפיזיולוגית שלך מגיבה בהתאם.

אולי עולה בך השאלה “למה עכשיו? דווקא כשאני יודע תורה, ויש לי משפחה ומימשתי את האושר שהאמונה מעניקה, ואני בן ארבעים כמעט, ואמור להעניק לילדיי יציבות וביטחון רוחני, דווקא עכשיו הכל מתערער”? האדם מטבעו מתייצב עם הגיל, ובוודאי לאחר שהשגת הישגים רוחניים כמו ידיעת התורה והקמת משפחה, הצפייה שלך מעצמך היא מן הסתם ליותר ביטחון בדרכך. הציפייה הזו נותנת תחושה שהמצב לא נורמלי ולא בסדר, ומן הסתם המצב יהיה גרוע יותר עם הזמן.

אז יש לי נקודה להאיר לתשומת לבך, חז”ל אומרים: כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, ובגמרא מתואר שאביי מעיד על עצמו שלא היה עומד בנסיון שיהודים פשוטים ממנו עומדים בקלות. על פי קבלה משמעות הדבר משום שככל שכוח הקדושה באדם גדול יותר כוח הטומאה מנסה למשוך ממנו יותר כוח על ידי חטא. אולם על פי פשט הסיבה לכך היא שככל שהאדם הוא תלמיד חכם גדול יותר כך הוא נסמך פחות על אחרים וצריך להעמיד את דרך התורה מכוח עצמו. מצב זה מעלה בפני האדם את הצורך למצוא את הכוח ללכת בדרך התורה מתוך עצמו, מתוך האחריות שלו.

אם נחשוב על מרן הרב עובדיה, או על רבי משה פיינשטיין, פוסקים עניקים אלו, התירו עגונות ועוד דינים הנוגעים בחמורות שבחמורות שבתורה. במצב כזה יכולה להיות לאדם הרגשה שהוא זה שמחזיק את התורה כביכול. כי כיוון שבני אדם פונים איליו ונסמכים עליו זה מעמיד אותו במעמסה גדולה יותר לקחת את האחריות על דרך התורה, במצב כזה היצר יכול להסית יותר. באותו אופן דווקא כאשר אדם גדל ומתבסס מחינה רוחנית ועל כתיפיו מונחת משפחה, עלול לחדור לתוך ליבו ספק, “אולי אני לא באמת יודע את הדרך”?

לפעמים, דווקא צמחיה אישית כמו בגרות וחכמה, יכולה לפתח חלקים חדשים באישיות שיש להם תפיסה ביקורתית שונה, וצורת מחשבה לא מוכרת. צורת המחשבה הזו צריכה להתחבר מחדש לכל הידע הישן ועד שזה לא יקרה, היא חוסמת ושוללת ודוחקת לצד את כל התכנים הישנים. הידע הישן נדרש לעמוד בסף ביקורת גבוה חדש.

לדוגמא, בחורי ישיבה שיוצאים לחיים של עבודה אחרי החתונה ופוגשים את המציאות הממשית על כל מורכבויותיה, מתקשים אחר כך לחזור וללמוד גמרא בעיון כמו שלמדו בישיבה. הסיבה לכך כיוון שחלקים חדשים נוספו עליהם, חלקים מלאים בחכמה מעשית, ועל כל מקום בגמרא יש להם מה לומר ולשאול דברים חדשים בסגנון שלא נשאל בישיבה, תופעה זו מקשה מאוד על הלימוד. והתפקיד שלהם הוא לעשות מה שמכונה אצל האר”י ‘העלאת ניצוצות’ דהיינו למצוא בתוך העולם החדש שלהם תשובות חדשות מתוך התורה, וזה בעצם גילוי חדש של מקומות שהתורה היתה נמצאת בהם אך היתה מכוסה מעיננו.

כאשר אדם מצליח להתבונן מחדש בתורה, ולהבין מה התורה אומרת על השאלות החדשות המטרידות אותו, אז חוזרות שכבות המידע הישנות שלו להתעורר וגם רעיונות וחוויות שהתנתק מהם כבר מתעוררות מחדש ומאירות את אישיותו. משום שלא באמת הוסרו ממנו אף פעם, אלא שהחלקים החדשים באישיותו תפסו את כל הוויתו, וברגע שקיבלו את מקומם בתוך האישיות של האדם, אז יש מקום לחוויות והידיעות הישנות לצוף לתודעה.

יתכן שעם הבגרות או התפקיד או כל סיבה אחרת, פתאום אתה מרגיש צרוך גדול יותר להיות “בטוח במאה אחוז” בעמדה שלך. יתכן שגם התפתחת ואתה צריך תורה מעמיקה יותר. כך או כך, אין טעם להילחם בחרדה ואין טעם להילחם במחשבות ואין טעם לנסות לפתור את הספקות כאן ועכשיו. התהליך של הבנה והעמקה מטבעו לוקח זמן כי הוא תהליך של ספיגה התבוננות ולימוד, זאת הזדמנות ללמוד מחדש את התורה ולהתפתח מבחינה אמונית, אבל צריך דבר ראשון לקבל את זה שכרגע יהיה ניתוק מסוים מקסם האמונה מעונג הקדושה ומביטחון בהשם. מתוך ידיעה שהניתוק איננו ניתוק אמיתי ומחיקת העבר, אלא זה כיסוי שמתרחש בעבקות זה שהתודעה שלך כעת במקום אחר, אבל באיזה שהוא שלב בע”ה, כל הידע הישן יהיה “חוזר ונעור” והחוויות הישנות יתעוררו וישובו.

אז מה עושים בפועל?

דעת הרמב”ם ורבינו בחיי היא שכדי לגדול באמת מבחינת אמונה על האדם לפתוח את צדדי הספק שלו, להתבונן בהם ולצמוח מבחינה אמונית. וכך הורו הלכה למעשה, ואדרבה הם ראו את האמונה התמימה כפחותה לעומת אמונה המתבוננת בצדדי הספק.

אולם עם השנים ראו חכמי ישראל בספרד את המורכבות בדרך זו, והורו שלא ילמדו פילוסופיה יוונית שהיתה אז מוקד הבעיה עד גיל ארבעים. אך מגיל ארבעים ואילך יש טעם לשבח בהתמודדות מעמיקה בספק. אך עם מרוצת הדורות רוב חכמי ישראל טענו כנגד דרך זו, ואמרו שנזקה רב על התועלת, והמצב שבו אדם נמצא תוך כדי התהליך הוא מצב מעורער ובעייתי, ויש בדרך זו פתח לקרירות גדולה בעבודת השם, ופתח לזלזול במצוות. הדעה הזו קיבלה חיזוק גדול בגירוש ספרד, שבו רבים מהיהודים המתפלספים נשברו והמירו את דתם, ורק החכמים הגדולים והמון העם מסרו את נפשם.

הדרך שרבותינו המאוחרים לימדו אותנו אל האמונה, היא לא על ידי ויכוח עם הספקות, אלא על ידי התבוננות בתורה או על ידי אימוץ המחשבה הישרה והראשונית [מה שמכונה אמונה תמימה] היסוד שעומד מאחורי דרך זו הוא. שלמעשה, הדיון השכלי הוא אינסופי, וספק גמור הוא אם בכוח השכל האנושי על מורכבויותיו להגיע אל הכרעה. [פילוסופים מודרניים רבים השקיעו את כל מרצם כדי להוכיח את הדבר הזה עצמו, שאין בכוח השכל להכריע ברוב השאלות הגדולות של החיים, מהי אהבה? והאם להיות מוסרי? והאם אנושיות זה טוב? וכדו’] ולכן ההכרעה על דרך חיים היא מה שאנחנו מכנים – תפיסת עולם, דרך, אמונה.

האם חייל שהולך להלחם בעזה בטוח במאה אחוז שמדינת ישראל צודקת? כן! האם אין דרך לערער את העמדה השכלית שלו על ידי ספק, בוודאי שכן, לולי זה לא היתה העמדה השלטת בכל העולם גם בין כאלו המחבבים את מדינת ישראל בדרך כלל, שהמלחמה צריכה להיפסק. הספק הוא חומר נפץ מרסק, והוא כוח שיכול לערער כל אדם בכל מצב. ובכל זאת חיילים מוסרים את נפשם בגבורה עילאית בביטחון גמור, כיצד זה? משום שזו האמונה שלהם. ברור להם שהיהודים הם טובים, ושישראל לא נהנית מהמלחמה, ושהיא שוחרת שלום, ושהחמאס הוא שחותר להשמדת מדינת ישראל, ושהוא אויב מר ואכזר, שאין לו זכות קיום. כל זה היא אמונה.

אמונה זו על מה היא מבוססת? לפני הכל על היכרות עם הישראלים. על היכרות עם חיי היומיום ועל הדרך חיים היהודית והישראלית, ועל השאיפות היהודיות והשאיפות הפלסטיניות. על אינספור חוויות יומיומיות, ועל הכירות מעמיקה, לא על ויכוחים ודיונים שכלתניים ספקניים ומערערים, אלא על אמונה פשוטה, ועל היכרות מעמיקה. במקביל לכך, גם התבוננות פשוטה בעולם מביאה לאמונה בבורא, ולכן עד למאות האחרונות, כל האומות לאורך ההיסטוריה הכתובה האמינו באלוקות, והעולם החדש המודרני שבחלקו [הלא גדול] אינו מאמין, מתמודד עם בעיות גדולות בתחומי המשמעות והמוסר, במובן הזה, אנחנו יכולים לומר שהאמונה הפשוטה והתבוננות הפשוטה בעולם מביאה לאמונה.

אך מעבר לזה, היכרות מעמיקה ויסודית עם התורה ותכניה, הם המקור האמוני הגדול, שכן ההבנה של הדרך של התורה, היופי שבה, היסודיות המבנית שלה, הכנות, הביקורת העצמית, רוח הקדושה והשכל הישר העולים ממנה, הם המביאים יותר מכל לאמונה בכך שהמוסרות שקיבלנו מאבותינו ואבות אבותינו אמת היא. נדמה לי שזו הדרך שאתה הלכת בה בעבר, וכנראה שהיא תואמת את האופי המעמיק שלך.

הנסיון לפרש את החרדה שלך כבלתי קשורה לעצם חווית הספק שלך, או מצד שני, הנסיון לענות תשובות חדות ורציונליות ומוחלטות לשאלות שלך. שני אלו הם בעיני הימנעות מלהודות בכך שבספק יש דבר מפחיד בפני עצמו. הספק הוא לא רק “מעורר” חרדה פנימית שקיימת אצלך מסיבות אחרות, אלא הוא כוח מערער בפני עצמו, כל אדם חרד במידה כזו או אחרת מהספק. הפתרון האמיתי לספק נעוץ בהבנת התפקיד שלו, לספק יש כוח מרענן, לבחון את הדברים מחדש, להתבונן בהם מנקודת מבט עמוקה יותר, אך צריך לזכור שהספק הוא כלי שנועד לשמש את האדם ולא האדם הוא שנועד לשמש את הספק. הספק הוא כוח מערער, כל זמן שלא מתבוננים עליו עצמו ולא זוכרים את תפקידו.

דיברת על ביקורת המקרא ועל המזרח הקדום, וכתבת “האם זה לא מעלה חשד”? בוודאי שזה מעלה חשד, ולא במקרה, כי לא מעט ממי שיוצר את התכנים הללו מכוון ליצור “חשד סביר”. אפשר לומר שהמוני פילוסופים וחוקרים במאה חמישים שנה אחרונות עסוקים בעיקר בזה – להעלות חשד. תופעה זו נקראת הרמנויטיקת חשד כלומר פרשנות חשד. זו היא תופעה רעיונית רחבה מאוד במאה חמישים שנה אחרונות.

תחושת החשד שלך היא תוצאה של עבודה מכוונת של הוגים וחוקרים המנסים להטיל ספק בכל מה שנראה סביר ואנושי, באמונה באהבה במוסר. הם מכוונים להראות כיצד ניתן לפרש כל דבר שנראה לנו טוב כבעצם מגמה של רע הצבועה לטוב. הם מפרשים את האהבה כניצול הדדי, את המדינה כמערכת של ניצול החזקים את החלשים, את המוסר כהמצאה של החלשים שנכשלו וכו’ העיסוק האובססיבי שלהם בתנ”ך הוא מפני שיש המאמינים בו.

אבל למעשה, לולי הרוח הסוערת מסביב לביקורת המקרא, ולולי ההצגה של המחקר כאנטי אמוני, לא ברור אם אכן רוח הדברים היא כזאת. רש”ר הירש שחי לפני גלוי הכתובות של המזרח הקדום, כותב בפרשת בלק בפשטות גמורה, כי אמונת הייחוד היתה מוכרת באזורנו קודם לאברהם אבינו. כאשר נתגלו הכתובות הללו, חכמי ישראל שהיו מצויים בסוגיא לא הבינו על מה המהומה. שכן מובן מאיליו שרעיונות טהורים של אמונת הייחוד ומוסר היו מצויים בידי בני שם עוד קודם לאברהם אבינו ומתן תורה, שם הגענו לשלמות התורה.

הקושי העיקרי מול העולם של ביקרות המקרא הוא בעיקר מחמת הזעזוע. זעזוע זה חלקו מכוון להרוס את העולם הדתי, וחלקו תוצאה של היכרות עם עולם חדש זר ומורכב. אינני אומר שיש ערך להיכנס לסוגיא הזו שנעשתה סבוכה באמת, כי המחיר של הקרירות באמונה יכול להיות גדול, כפי שהיה בזמן הראשונים כתוצאה מהפילוסופיה היוונית, ולכן מוטב להניח לזה ולהעמיק בלימוד התורה עצמה בחומש ובגמרא ובהלכה ובמוסר ובכל העולם הענק הזה ומתוכו להבין, ולא לפנות החוצה לעולם של מאבקים בלתי נגמרים ודיונים שהתועלת מהם בעיקרה היא למי שנהנה מזה, אבל לא מביאה לידי הכרעת הספק לעולם.

אתה יכול לבחור בדרך המורכבת של כניסה לתוך הספקות המורכבים והתמודדות עם כל שטחי הדיון בהם, שזו דרך ארוכה מעייפת וספק אם מתגמלת.

אך במקביל זאת הזדמנות להתפתחות רוחנית. אתה יכול לפנות לכיוון של אמונה פשוטה כזו שמבוססת על מחשבה ישרה והתבוננות ראשונית בדגש על המקום הרגשי. בהתבודדות קבועה ביער ושיחה עם השם על כאב הספקנות עצמה, אתה יכול לשתף אותו בכל מה שאתה מרגיש או לא מרגיש כלפיו. אך הדרך העיקרית היא לימוד תורה בעומק וברצינות, מתוך התבוננות מחודשת ומתוך סבלנות לספוג ולחפש תורה ש”תיגע” בך מחדש, ושתעיר ותאיר את כל התכנים והידע שהיה לך בעבר. קח את הזמן לחפש את הדרך בתורה שתדבר אל המקום החדש שאתה נמצא בו, אולי כתבי הרמח”ל, אולי קבלה, אולי גמרא בעיון, אולי רמב”ן על התורה, אולי בכלל אתה צריך רב חדש, שיגלה צדדים חדשים בתורה שעוד לא הכרת.

מקווה שהועלתי לך, הייתה לי שמחה גדולה

אשמח להיות בקשר

יוסף

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

תגובה אחת

  1. שלום רב
    אני יוצא מגדרי לכתוב לך יהודי יקר.
    דבר ראשון אל תאשים עצמיך,
    אני בטוח שלא רק שאתה לא אשם,
    לא היה לך מחשבות כפירה אמיתיים ,
    הכל היה מעגל האובססיה, כמו שאני יבאר בהמשך
    לעולם לא תדע כמה נחת רוח נתת להקב”ה כשעמדת חזק להיות איתן באמונה, נתת לה’ משהו שמזכיר את אותה נח”ר שיהודי ספרד נתנו כשאנקוויזיציה הארורה רצה לכפות עליהם את דת הנצרות ועמדו בכוח נגד כל המענים אותם, גם אתה עמדת בתוקף נגד כל המפריעים,
    אם תסמוך עלי אני יכול לחתום לך שהכל אובססיה נקיה!!
    אבל אני יכול להוכיח לך את זה קצת,
    עצם הדבר שאתה כותב בדמעות,
    אומר שאתה מאמין ויודע שצריך להאמין ורוצה להאמין אבל יש לך קושיא חזקה, אם היית באמת מסופק אתה לא היית בוכה, זה כבר מספיק שתאמין שאתה מאמין,
    יותר מזה,
    אני מאמין אם היית יכול לבקש ממישהו שיקח ממך את מחשבות המסופקות ותהיה כמו פעם אם אמונה תמימה, או הוכחה פילוזופי שהכל אמת, אני מאמין שהיית בוחר מישהו שיסלק את השיבושים מהראש,
    זה לא עצם הדבר שמפריע כמו המחשבות מפריעות, ואפי’ שהיום אתה כבר מבולבל אתה לא תבחר בפילוזפיה רק תבחר במישהו שיסלק את השיבוש מהראש
    בכל מקרה, בא נברר את עצם העניין
    כמה נקודות.
    א’
    אמונה היא בחירה,
    אמונה פי’ אני מאמין, לא שראיתי במו עיני,
    רק שאני מאמין לאבותיי לרבותיי ולכל עם ישראל-כולל את רוב החילונים שצועקים שמע ישראל ברגע הפרידה מן בעולם,
    אני מאמין לעם שאמונה הוא חלק מדם התמצית שלהם,
    וזה נכון בכל דבר,
    אני יכול לבחור להאמין,
    וכמובן אין למוח את הכוח להאמין במשהו שהוא נגד השכל,
    אבל כשיכול להיות הגיון בדבר הגם שזה לא מוכרח מצד השכל,
    המוח יכול לבחור להאמין, זה אך ורק תלוי בבחירה,
    ואתה יכול להעיד על זה, כי כשתשים לב שאתה כיום מסתובב במאות(!) תפיסות שמובססים רק על אמונה, לא על ראייה ולא על חשבון שאי אפשר להפריך,זה יוכיח לך שאמונה היא בחירה בידינו,
    ובקיצור,
    אמונה היה בחירה, כי בחרת להאמין שזה אמת.
    ב’
    אם נרצה לחפש ראיות,
    יש לנו ראיות אין סופיות למי שנפל מאמונתו וכיום מסופק שיאמין גם בלי וויכוחים פילוזופים,
    בא נלך עם דרך המלך,
    של ויאמינו בה’ ובמשה עבדו-סיפורי צדיקים
    מסיפורים של רבותינו זיע”א ועד בימינו אנו של מרנן גדולי הדור שהיה להם רוח הקודש גלוי וביטלו גזירות,
    וכולנו יכולים למצא מישהו שעדיין חי ובדידיה הווה עובדא שראה רוח קודש בגלוי אצל רבו ומורו,
    וכמובן מי שלומד תורה ורואה בה אור אין סוף שהכל כמו פאזע”ל אלוקי בהכרח יבין שהתורה היא שמימי,
    ג’
    אבל פה מגיע הפיצוץ!
    כל זה לא יעזור מי שיש לו אובססיה מחשבתי!
    אפרש שיחתי,
    אנחנו כבני אדם רגילים להתייחס אל המחשבות שלנו,
    מחשבות שלנו הם המנווט של חיינו וראיים לכבוד ולהתיחסות,
    למי אנחנו נשמע אם לא אל השכל שלנו,
    הבעיה באובססיה הוא שאנחנו מפרשים את המחשבה האובססיבי כמו כל שאר מחשבות שכליות שראיים ליחס,
    בו בזמן שמחשבות האובססיביות אינם הגיוניים,
    ואנחנו נותנים לו יחס כאל מחשבה רגילה-שכלי, עקב הימצאו בראשינו
    בשעה שהיחס הנכון היה אמור להיות,
    אתה לא הגיוני ואני אתייחס אליך כאל משהו לא הגינוי שהסתנן במוח,
    ולדבר לא הגינו כמובן לא נתייחס אליו,
    אי אפשר לנו לקחת עצה וניווט מדבר שנוגד השכל,
    אסביר יותר מבחינה מקצועית,
    יש לנו אין ספור אפשריות בכל פרט בחיינו , כולל שמי שכותב עכשיו הוא שד….
    אבל יש לנו מערכת הסינון במוח
    (דבר זה נזכר כבר בספר בני מחשבה טובה של הרבי מפיאסעצנא הי”ד)
    שלא נותן למחשבות של הבל להיכנס למודע,
    ובמקרה רגיל מה שקורה אצלינו במוח, אם נכנס לנו במוח מחשבה,
    (המחשבה הזאת צריך שיהיה לו גרעין הגיוני שנהיה מסופקים בה, אחרת מערכת הסינון היה עוצר אותו מליכנס אל המודע)
    אנחנו, או אומרים זה הגיוני או שזה לא הגיוני
    ברגע שאנו מחליטים בשכלנו שזה לא הגיוני,
    מה שאמור לקרות הוא שהמחשבה ייעלם בהמשך,
    והמחשבה הזאת לא יכנס יותר למודע,
    כי השכל הבין זה לא הגיוני (כמו המחשבה שאני שד)
    ומערכת הסינון יעצור מחשבות כאלו מליכנס אל המודע,
    אבל,
    אם יש חרדה שאומר,
    אמנם נכון שזה לא הגיוני הרי בכל זאת ישנן אפשרות כזאת,
    זה לא הגיוני אבל הכל יכול להיות,
    החרדה הזאת גורם שהמחשבה תימשך להיכנס במודע,
    כי הוא נתן לו אימון ומאמין לו כאל מחשבה שכלי,
    ( וזה לא נותן למערכת הסינון לסנן אפילו שבדרך כלל הוא עוצר מחשבות לא הגיוניות ליכנס אל המודע, כי מערכת הגנה במוח גורם שיכנס במודע)
    ומה שקורה אצלינו במוח הוא,
    שאנחנו רואים את המחשבה במודע, ואנחנו מתפתים שזה מחשבה שראוי ליחס-מחשבה שכלי
    וזה נהיה למעגל
    1.מחשבה נכנס למודע, ואפי’ שאני מפרש אותה כלא הגיוני
    2.חרדה שאומר,אמנם נכון שזה לא שכלי אבל עדיין ישנן אפשרות, אני עדיין לא בטוח, החרדה נותן ייחס למחשבה
    3.מערכת הסינון לא מסנן ונותן למחשבה ליכנס,
    4. אנחנו רואים מחשבה אנו מתפתים הרי בטוח זה שכלי וראוי ליחס, כי הוא מחשבה,
    וחוזר חלילה,
    ועכשו בא נעשה סדר,
    עולם האפשריות כשהוא נגד השכל הוא מחשבה שקרי,
    כל מה שאתה עושה במשך היום יעיד על זה,
    כל ביקור אצל ההורים שלך מעידים שאתה לא חושש לאפשריות בלתי הגינויים
    (ודלמא לאו אביו הוא)
    אי אפשר למוח הבריא להתייחס אל משהו לא הגיוני,
    רק החרדה משבש את המערכת,
    (אני לא יכנס להסביר למה המוח יכול לקלוט חרדה בעת שהוא לא הגינוי)
    החרדה-מערכת הגנה נותן ייחס למחשבות של עולם האפשריות שהם נוגדי הגיון ליכנס אל המודע, ואז אנו מאמינים אל המחשבה כמו שמאמינים למחשבה הגיוני,
    מה שצריך לעשות זה,
    להבין,
    שבאופן עקרוני,
    הסיבה שאנחנו מתייחסים למחשבה זה לא בגלל שהוא נמצא בראש, הוא בגלל ההגיון והאמת שבו!
    וברגע שנבין שהמחשבה שנמצא אצליך הוא לא מחשבה שכלי,
    הוא נגד השכל,
    אנו נתיחס אליו כאל אמיתתו-כמשהו בלתי הגינוי,
    וזה לא יוכל להשפיע עלינו יותר,
    משהו לא הגיוני לא יוכל לתת לנו עצה ודרך חיים,
    אי אפשר למוח שלנו לעשות את זה-להבין שהמחשבה הוא לא שכלי ולקחת עצה מהחשבה הזאת
    העבודה היחידה הוא להבין,
    שעובדא שיש בראשי מחשבה שהוא נגד ההגיון (- רק הוא מעולם האפשריות,)
    זה לא אומר שהוא אמת ושכלי,
    זה רק אומר שזה הסתנן אצלי מחשבה בלתי הגיוני
    (כי מערכת הסינון נכנע ללחץ החרדה)
    ומחשבה לא הגיוני אני בכלל לא צריך לענות עליו, ולא יכול לענות,
    וכשהמחשבה מופיע פשוט נותנים לו מקום,
    לא עונים-לא מתווכחים, גם לא צריך להתעלם נותנים לו מקום
    כי כדאי שהמוח יבין שהוא לא מחשבה אנחנו צריכים לתת לו ייחס של מחשבה אפסי,
    רק צריך להיות זמין שחלק מהשקר של המחשבה האובססיבי הוא לשכנע אותנו שהוא כן הגיוני, אם נדע את זה קודם לא נתפעל בכלל
    זאת לא טכניקה, זאת האמת הברור.
    אז בקיצור,
    אנחנו מתייחסים רק אל מחשבות של שכל,
    ישנן מחשבות שהסתננו בראשינו מבלי שיהיו הגיוניים,
    ברגע שאנו מכירים בהם כאל משהו לא שכלי אי אפשר שישפיעו עלינו,
    אני בטוח(אני אומר את זה מבין השורות של השאלה) שהמחשבה הזאת אצליך הוא, מחשבה שהוא מעולם האפשריות, נוגד השכל והגיון, שהסתנן,
    ואתה נכנעת מהופעת המחשבה ומתייחס אליו כאל משהו שכלי,
    בזמן שהוא מחשבה בלי הגיון שלא ראוי לשום יחס,
    אם תבין את זה ותפסיק להתייחס אליו,
    ותיתן לו מקום כי הוא ממילא לא מחשבה וכבר לא מפריע,
    אתה כבר משוחרר,
    אתה אפי’ לא תצטרך שהוא ייעלם כי הוא לא מדבר בשפיות,
    אבל למען האמת שתדע הוא נעלם
    ואל תתפתה מהערמימיות שלו שהוא ישכנע אותך שאתה מתעלם מהשכל,
    עלי ועל צווארי, ובפנים אתה גם יודע שזה לא נכון
    רק אל תעשה את זה בתור טכניקה,
    כי אז אתה תבין שמישהו עבד פה עליך,
    תבין את זה במוח שאי אפשר לנו להתייחס למשהו לא הגיוני
    ידידך אברהם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

אמונה, חוסר ביטחון וסוף העולם
אני אישה בשנות הארבעים נשואה ואמא. תמיד הייתי דתיה וב- 3 שנים האחרונות התחזקתי יותר יחד עם בעלי. לפני כשנתיים הייתי צריכה לעבור ניתוח גדול, ובעלי לקח על עצמו כיפה. ואני בהחלטה פזיזה של הרגע, לקחתי על עצמי כיסוי ראש! זה משהו שבחיים לא חשבתי שאקפיד כי המראה החיצוני והטיפוח...
ההתחזקות שלי היא אמיתית או שהיא רק בשביל למצוא אישה?
אני בן 27 חילוני, אני מגיע מרקע מסורתי בבית ושנות חיי המוקדמות קצת דתי אפילו. אמא שלי הגיעה מבית דתי ומאוחר יותר בחייה שחררה מעט מהקשר לדת, הכוונה שהיום אינה שומרת שבת אך עדיין אוכלת כשר צמה בכיפור מכשירה בפסח וכרגיל. לפני כחצי שנה טסתי להודו, ופגשתי שם המון אנשים...
מאז שהתאזנתי אני פחות צדיק
לפני שלש שנים כשהתחלתי ישיבה גדולה הייתי בתקופה מאד לא מאוזנת בחיים שלי לילות בלי שנה סטרס גדול לחץ בעבודת השם בתפילה ובלימוד. היה נורא קשה המון לחץ ובילבול, מאז התאזנתי עשיתי תהליך עם עצמי ונרגעתי אבל מה שאני מרגיש שעבודת השם שלי כבר פחות טובה מאז שנרגעתי התפילות פחות...
חייבים לבחור זרם מסויים?
שלום לכם ותודה רבה על ההיענות העמוקה והרחבה, לפני פחות משנה זכיתי תודה להשם, לחזור בתשובה כשאני לוחם בצבא. כיום עדיין משרת ובעזרת השם כשאסיים השנה אני רוצה להיכנס לישיבה וללמוד תורה באופן מסודר וביישוב הדעת ולהקים בית יהודי כשר ולעסוק וללמוד תורה כמה שרק אפשר. מרגיש לי שאם אני...
מותר לי לכעוס על הקב"ה?
כבר זמן מה אני מטופלת הכדורים פסיכיאטריים . כשאני לא לוקחת אותם. לעיתים אני כועסת על החיים ועל בורא עולם. האם מותר לי להגיד את מה שאני מרגישה ולהוציא כעס. או שזה נקרא להתלונן ואסור. אני בד”כ מאוד מעריכה מודה לה’ על כל הטוב . אבל יש לי גם קשיים...
בשביל מה הסבל בעולם הזה?
יש לי כמה שאלות באמונה שמתעוררות לי בתקופה האחרונה והחלטתי להעלות אותם כאן. תודה מראש על האפשרות לשאול ולקבל מענה, זו באמת זכות אדירה! אני אישה חרדית שחונכה בבית מאמין מאד, במוסדות מהשורה הראשונה ואני בהחלט מרגישה שהאמונה הבסיסית מושרשת בי כמו שצריך. אבל משהו בה התערער לי לאחרונה ב-2...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
דילוג לתוכן