שלום לך,
בימים שחלפו מאז שקיבלתי את שאלתך ועד שהתחלתי לכתוב את התשובה, חשבתי עליך הרבה. חשבתי על המצוקה, על הכאב, על הבושה, על הפחד, על תחושת האובדן. חשבתי גם על הכנות שניכרת מדבריך, על המוכנות להתמודד, על האומץ לשאול את השאלה גם אם נראה שאין באופק תשובה.
חשבתי גם כיצד המילים שלי יוכלו לרפא את השבר, והן לא יוכלו באמת לעשות זאת. כשתקרא את התשובה, חשוב לי שתדע שניסיתי להעמיד אותך מול עיניי ולחשוב מה באמת תוכל לקחת מהדברים. את התשובה אינני כותב כ”יועץ”, אלא כחבר למסע, כמי שמכיר את המצב המדובר ומאמין שניתן לבנות את מה שנראה כמתמוטט.
האמת היא, שמהשאלה קשה לעמוד על הגורמים לירידה שאתה מתאר. האם ניתן בכלל להצביע על הגורמים הללו? הרי החוויות הדתיות שלנו תלויות בהרבה משתנים, החל מתובנות, דרך חוויות ומצבים פסיכולוגיים, ועד היבטים חברתיים וכלכליים. ללא ספק, יש גורמים למצב הזה, וכדי להתמודד עם המצב נחוץ להכיר את הגורמים ולטפל בהם. ולכן הדברים שלהלן לא יתייחסו לגורמים הללו, אלא אנסה באופן יותר כללי לעמוד על המצב שתיארת ועל גורם אחד אפשרי, שאני משער שהוא תקף ביחס לרבים, וייתכן שגם אתה ביניהם.
המצב הזה, שבגיל יחסית בוגר אדם מאבד את החיבור והטעם לכל מה שהיה קדוש בעיניו בגיל מוקדם יותר, ייתכן שהוא מצביע על צורך ביהדות גבוהה ועמוקה יותר. כדי להבין את כוונתי אשתמש במשל. יש לך ילדים ב”ה, אתה שומע מהם מה מלמדים אותם בגן/ת”ת/בי”ס. לכל אחד ברור, שמה שמלמדים ילד בכיתה ח’ אמור להיות שונה ממה שמלמדים ילד בכיתה א’. מדובר באותה יהדות, אך מגישים אותה לילדים ברמות שונות, ומנסים להתאים את הרמה ליכולת של הילד להבין ולחוות.
כך זה אצל כולנו. אנו מקבלים את היהדות מההורים, מהמחנכים, ובד”כ אנו מקבלים חינוך מותאם-גיל. מה שקורה לפעמים, הוא שאדם מתבגר אבל היהדות שהוא מכיר ובתוכה הוא חי, לא התבגרה יחד איתו, ואז נוצר פער בין האדם לאמונות שהוא מאמין בהן ולמעשים שהוא עושה. הפער הזה איננו אומר שאדם מפסיק להאמין או לקיים מצוות, לפעמים אדרבה, אנשים מתעקשים לאחוז בתפיסות הישנות ובמעשים שהם מורגלים אליהם, למרות שהם כבר בוגרים הרבה יותר ממה שהם מאמינים בו, או שהם חווים חוויות עמוקות יותר מהמעשים שהם מורגלים לעשות.
מה שנכון לעשות במצב הזה הוא: לעלות כיתה. כבר אין הורים שאומרים מה לעשות, כבר אין מחנכים שודאגים שלא תסטה מהדרך. כעת זה בידיים שלך – לדאוג לעצמך ליהדות מותאמת גיל ורמה אישית.
מדובר במסע לא קצר, וניתן לחלק אותו לשני חלקים מקבילים. יש את מערכת האמונות שבה אנו מאמינים, ואם היא הופכת להיות לא רלוונטית משום מה, עלינו לבחון אותה שוב, לדייק אותה, להעמיק בה, לעשות היכרות עם האמונה שלנו. כמה אנשים אתה מכיר שישבו בגיל 30 ועברו על י”ג עיקרי האמונה ושאלו את עצמם: האם אני מאמין בזה ומהי משמעות האמונה הזו עבורי? זו עשויה להיות חוויה מטלטלת, אבל זו תחילת המסע – קודם כל עלינו לראות היכן אנו אוחזים, מה מדבר אלינו ומה לא, מה טעון ליבון ומה פשוט בעינינו ואפשר להניחו בצד לעת עתה.
בחלק זה של המסע נוכל לפנות למקורות שמסוגלים לתרום לנו – ספרים, הרצאות, יש הרבה ספרי יהדות, בסגנונות שונים, מה מהם מדבר אליך? האם אתה קורא ספרים שעוסקים ביהדות? מאיזה ספר אתה מרגיש שיצאת בהתפעמות, משהו שהלהיב אותך? ובעיקר, לחפש אנשים שנוכל לשאול אותם שאלות ולקבל תשובות מתאימות. יש אנשים כאלו, לא הרבה, אבל הם קיימים ומי שמחפש אותם יכול למצוא.
מדובר בבניין שלא נבנה ביום אחד. לבנה אחר לבנה, לאט ובטוח, נוכל לבסס את האמונה ולבנות אותה באופן שמתאים לנו, ברמה שמתאימה לנו.
החלק השני של המסע הוא חלק חוויתי, והוא לא פחות חשוב. אתה מתאר איבוד עניין במצוות מסוימות. האם אתה מאמין שהמצוות הללו יכולות להיות מקור עניין ומשמעות לאנשים נבונים ועמוקים? אני מאמין שכן, כי אני מכיר אנשים כאלו. כלומר, יש טעם לחפש, ויש אור בקצה המנהרה גם אם אנחנו עדיין לא רואים אותו.
גם לחלק הזה של המסע, עשוי לעזור אם תמצא מי שתוכל לשמוע ממנו על משמעות המצוות, על העומק הטמון בהן, על התרומה שהן תורמות לאדם. זו יכולה להיות משמעות מסגנונות שונים, אבל המשמעות קיימת. אבל יתרה מכך, החלק הזה של המסע מורכב מהרבה התנסות. לדוגמא, נגעת בנושא התפילה – אפשר להתפלל בסגנונות שונים, בצורות שונות, וכדאי לנסות כל דרך אפשרית שעשויה להעניק לך טעם וחיבור לתפילה. אל תהיה כבול להרגלים של: להתפלל במקום מסוים, בשעה מסוימת, בצורה ספציפית. שחרר את ההרגלים ונסה לטעום דרכים מגוונות של קיום המצוות.
“עלית כיתה” וכעת דרושה לך יהדות גבוהה יותר ממה שקיבלת עד עתה. מכיון שהמצב הנוכחי מקשה עליך ואינך מרוצה ממנו, עליך לצאת למסע של חיפוש ולמידה, ניסוי ותעיה – אין מי שיעשה את זה במקומך.
שתי תכונות נדרשות למסע הזה, ושתיהם קיימות בתוכך: כנות ואומץ. כנות פנימית לברר עם עצמך את מערכת האמונות שבה אתה מחזיק, ואומץ לשאול שאלות ולשנות הרגלים מעשיים.
השאלה “ממה להתחיל?” מעידה שאתה מאמין שהדרך הזו אפשרית, אלא שאינך יודע כיצד להתחיל לפסוע בה. קשה להשיב על כך תשובה ספציפית, זה תלוי בהרבה משתנים, אבל ככל שהמצוקה שלך גדולה והאמונה שלך שמענה לה קיים באיזה מקום – זה ידחוף אותך לעשות את הצעד הזה באופן שמתאים לך.
נקודה נוספת שכדאי לשים לב אליה. באופן טבעי, כל אדם צריך “תדלוק” רוחני שישמר ויפתח אצלו את הטעם בעבודת ה’. התדלוק הזה הוא דו-סטרי, לצד אחד קוראים “תפילה” [פנייה שלנו אל ה’] ולצד השני קוראים “תורה” [האזנה לדבר ה’]. גם אם כעת אנו מרגישים חוסר טעם בתפילה או בלימוד תורה – האחיזה בשני אלו “מתדלקת” ועשויה להביא אותנו למקום שנרגיש יותר סיפוק וטעם בעבודת ה’.
איך זה עובד? אני לא יודע ממש להסביר. זה יותר עניין של חוויה. אבל זו עובדה די בדוקה, שזמן קבוע של לימוד, ומאמץ להתפלל בכוונה – גם אם לא שלוש תפילות ביום, יוצרים אצלנו חוויה מחודשת של חיבור וטעם לעבודת ה’.
זה חלק מהמסע, ומאוד יכול להיות שזה יתרום בדרך.
צא למסע. צא לחפש את אבידתך, ובעז”ה תמצא אותה.
בברכת הצלחה רבה
ובתפילה שה’ הטוב יאיר עיני כולנו,
שלך,
חנוך
Gcr521@gmail.com
דלג לתוכן
תגובה אחת
שלום וברכה,
אהבה ויראה הם שני דברים שחיוניים בעבודת ה’ והם שניהם צריכים להיות בייחד כך אומר בעל התניא.
לעניות דעתי אם אתה מרגיש שאתה מאבד מאחד מהם, זה אומר שאיבדת גם מהשני ומבלי לשים לב.
יש אנשים שיש להם נטיה טבעית וקל להם יותר מצד העבודה ביראה ויש כאלה שקל וטבעי להם יותר מצד העבודה באהבת ה’ בגדול כולנו כך.
אם אתה מרגיש שיש לך ירידה כמו שאתה מתאר ביראת שמיים דווקא להלחם בזה ולנסות בכוח ולהחזיר לאותו המצב שהיית ובאופן של קבלת עול בלבד (וגם אם תעשה את זה באיטיות) זה מסלול שיוביל לכישלון וזה רק עניין של זמן. אתה צריך להוסיף באהבת ה’ כלומר להתחיל להכניס חיות ורגש לכל עבודת ה’ שלך וזה אומר גם לנסות דברים שמעולם לא ניסית מצד עבודת ה’ שלך ללכת לשיעורים חדשים, לעורר את הלב בהתבודדות לדבר עם ה’ גם על זה, להכיר אנשים חדשים, ליצור קשרים חדשים והתלהבות חדשה. תהיה פתוח ודבר על כך עם האישה היא מאד תעריך את זה ובמקביל קח על עצמך את אותם הדברים שעשית בעבר ובאופן של קבלת עול אבל הפעם תנסה להכניס קצת יותר חיות ורגש.