שואלת יקרה וחכמה,

השאלה שהנך שואלת מטרידה את מנוחתך בצדק רב, ובירורה נחוץ עד מאד.

אנו חיות בעולם מודרני שבו, לפי החוק, מגיל 12 אנו נושאות באחריות פלילית (אם חלילה נגרום נזק לאדם או לרכוש, נעמוד לדין ואף יתכן שנושלך לכלא) ומגיל 18 אנו נחשבות לבגירות ויכולות לקבל כל החלטה עבור עצמינו, לשנות את שמינו במשרד הפנים, לבחור ולהבחר לכנסת,. ומגיל צעיר אף יותר, אנו יכולות להחזיק רכוש על שמינו, חשבון בנק, רשיון נהיגה ועוד דברים שבצד העצמאות שהם מעניקים לנו, הם גם מטילים עלינו אחריות רבה, וחובה מוגברת לנהוג בזהירות לבל נזיק לאחר, או נינזק בעצמינו, ונעשה רק טוב עם הכוח הטמון בידינו לפעול בעולם ולהפעילו.

מכאן גם ההבנה שלא רק כאישה מודרנית איני חפצה שיתייחסו אלי כאל חפץ הנמצא ברשות אחר, אלא דווקא כאישה מאמינה ושומרת מצוות. אם אינני אחראית לעצמי, אז אולי גם איני אחראית למעשי? אז אולי אני רשאית לקחת משל אחר מבלי לשלם על כך? אז אולי איני צריכה לשאת בעונש אם גרמתי עוול?

מכאן החשיבות להבנת אחריותה של אישה, והמשמעות של היותה בחזקת עצמה או בחזקת אחר וזאת משום שהאחריות 'מחייבת' ושלילת האחריות גם פוטרת ומשחררת.

אני מניחה שדברי אימך יושבים באופן מסויים על שביבי מידע שקלטנו (ושחלקו גם התערבב או נשכח בצוק השנים והעיסוקים) אודות האפשרות לאב למכור את ביתו לאמה עבריה, היכולת שלו להפר את נדריה, או אפילו לקדש אותה לבעל, מה שמעניק לנו תחושה שהאישה תלויה באביה ואין היא אחראית לעצמה.

תקצר היריעה מלהכנס לכל אחד מהנושאים הללו במסגרת מוגבלת זו אך פטור בלא כלום אי אפשר, בפרט שיש בכך כדי לשפוך אור על הסוגיה המעסיקה אותך.

פרשת נדרים (במדבר ל ב-יז) עוסקת בנדרים של אישה באחת משלוש האפשרויות:

1. כאשר האישה בבית אביה

2. כאשר היא בבית בעלה

3. כאשר היא אלמנה או גרושה

מהפסוקים עולה שכל עוד היא בבית אביה (אפשרות 1) , אביה יכול להפר את נדרה אם שמע אותה נודרת ומחה מיד כשנודע לו על כך.

אותו דבר באישה נשואה (אפשרות 2) – בעלה יכול להפר את נדרה מיד כששמע על נדרה. נדר של אישה אלמנה או גרושה אינו תלוי באיש, ואינו תלוי בהסכמתו של גבר (אפשרות 3).

השאלה שעולה היא האם כל אישה ובכל גיל הנמצאת בבית אביה, כלומר, שעדין לא נשאה, בעלה יכול להפר את נדריה?

הגם שלכאורה מכלליות הפסוקים היה ניתן לטעון שאכן כך, ולכאורה האישה נמצאת או באפשרות הראשונה או עוברת לאפשרות השניה, (כפי שציינת בשם אימך בשאלתך, שהאישה בחזקת אביה, ולא משנה מה גילה, או שהיא עוברת לחזקת בעלה ואין מצב בינים) הרי שחז"ל, קובעים מפורשות אחרת.

חז"ל מבארים את דברי התורה בפסוק ד' "ואישה כי תדור נדר לה' ואסרה אסר בבית אביה בנעוריה", כי דרישת הנעורים, איננה רק תאור מצב מצוי, שבו בד"כ אישה בבית אביה היא עדין נערה וצעירה, אלא זהו מצב משפטי, לפיו, רק כל עוד היא 'נערה' , אביה יכול להפר את נדריה כשהיא בביתו.

כלומר: אם היא ממש פעוטה, הרי שאין לה הבנה משפטית ונדריה כלל אינם חלים. אם היא בוגרת (מגיל שתים עשרה ויום אחד), הרי שהיא ברשות עצמה (למרות שהיא בבית אביה) ועל כן הוא אינו יכול להפר את נדריה כלל.

האפשרות היחידה והזמנית של האב להפר את נדרי ביתו כאשר הוא שומע אודותם, קצרה מאד, והיא רק בנעוריה, קרי, תקופת זמן קצרה שבין היותה קטנה לבוגרת, תקופת בינים שנמשכת לא יותר מחצי שנה, כאשר מצד אחד יש לה כבר דעת וסמכות המאפשרת לה לקבל התחייבות ואחריות משפטית באמצעות נדר, ומצד שני, היא עדין לא בגרה לגמרי ולכן היא עדיין ברשות אביה.

וכך כותב המדרש בספרי במדבר פיסקא קנג:

"'ואשה', שומע אני משתבגור? ת"ל (תלמוד לאמר) 'בנעוריה'. אי בנעוריה, שומע אני אפילו קטנה? תלמוד לומר 'ואשה'. הא כיצד? יצתה מכלל קטנה ולכלל בגרות לא באת. מיכן אמרו חכמים בת שתים עשרה שנה ויום אחד, נדריה קיימים."

חז"ל אומרים מפורשות "אין בין קטנה ובוגרת אלא שישה חודשים בלבד" (כתובות לט עב), כך שבכל מקרה, האפשרות המעשית של אב להפר את נדרי ביתו מוגבלת לתקופת בינים קצרה זו, המתחילה מאז שהחלה לפתח סימני בגרות, ולא יותר מגיל שתיים עשרה ויום, שאז נעשית לבוגרת. החל מגיל שתים עשרה ויום אחד, אע"פ שהיא ברשות אביה, הרי שנדריה קיימים ואביה לא יכול להפר אותם!!!.

הנה רואים אנו תשובה לשאלתך. הבת יכולה להמצא עדין בבית אביה, אך אינה ברשותו במובן המשפטי, והוא לא יכול להפר את נדריה או לשלוט בהתחיבויות שהיא נוטלת על עצמה.

הקטגוריה הזו של 'נערה' שכפי שראינו חלה לזמן קצר מאד, מאפשרת לאב גם לזכות בזכויות נוספות בביתו. המשנה בכתובות ד ד, מורה לנו "האב זכאי בבתו בקידושיה, בכסף בשטר ובביאה. וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ומקבל את גיטה…

אך גם אפשרויות אלו פוקעות כאשר הבת הגיע לבגרות "כיון שבגרה שוב אין לאביה רשות בה. באופן דומה מפרשים חז"ל את הפסוקים העוסקים במכירת הבת לאמה עבריה, כאפשרות הקיימת רק כל עוד הבת היא קטנה, אך היא משתחררת מיד כשהביאה סימני נערות או בגרות. יוצא איפה שבניגוד לבת בבית אביה שיוצאת מרשות אביה בבגרותה (כשהפכה מנערה לבוגרת), אפילו שעדין לא נישאה, אך כבר אז היא איננה ברשותו, ואין הוא שולט בה, ואף לא יכול להפר את נדריה, הרי שמהאדון לו היא נמכרה לשפחה, היא יוצאת מיד כשהביאה סימני נערות, כלומר, בשלב מוקדם אף יותר.

הלכה זו נלמדת ומהפסוק " ואם שלש אלה לא יעשה לה ויצאה חנם אין כסף" המופיע בפרשת אמה עבריה (שמות כא יא).

כפילות הלשון המיותרת לכאורה (חינם-אין כסף) נדרשת במכילתא דר"י נזיקין ג:

'ויצאה חינם', בבגר, 'אין כסף, בנעורים. שהיה בדין הואיל ותצא בימי הנעורים לא תצא בימי בגרות. שאילו לא נאמר אלא אחת, הייתי אומר, הן הן ימי בגרות, והדין נותן, הואיל ויוצא מרשות אב, יוצא מרשות אדון, שנשתנת ממה שהיית, ואימתי נשתנה ממה שהיית, בשעה שהיית נערה ובגרה, לכך נאמר שניהם, שלא ליתן לבעל דין לחלוק- 'ויצאה חנם' – בבגר, 'אין כסף' – בנעורים.

דומני שדי בדוגמאות אלו כדי לקבוע שהטענה ש'האישה ברשות אביה' עד שהיא עוברת לרשות 'בעלה' איננה נכונה כלל, וחז"ל שללו אותה מפורשות!!!.

ואם אישה בוגרת, שנמצאת בבית אביה, כבר אינה תחת שליטתו, על אחת כמה וכמה לאחר שנשאה, שהיא ישות משפטית בפני עצמה, יש לה זכות לרכוש קניינים על שמה ובבעלותה, וזכותה לנהוג בכסף שמרויחה באופן עצמאי לחלוטין.

דווקא בתקופה הנוכחית שבה מקובל שנשים חרדיות יקרות לוקחות על עצמן את עול הפרנסה, ומוסרות את נפשן גם לנהל את הבית ולדאוג לכל צרכיו, וגם להביא טרף לביתן, הרי שמדובר בהתנדבות בלבד, ואין זו חובה משפטית שחלה עליהן מן הדין. ובכל מקרה, כאשר הן עושות זאת, הרי שהכסף שהן מרוויחות שייך להן, ואין הוא 'שייך לבעל'.

וכך כותב הרב דיכובסקי בפסק דין בתיק מס' נא/192 (נב/143)

"אברך כולל אינו פטור מחיובי הבעל לאשתו ולילדיו. מעולם לא שמענו כי לאברכים כותבים כתובה שונה, מאשר לשאר אנשים. חיובו של הבעל למזונות אשתו מעוגן בכתובה ונקבע ע"י חז"ל, ולדעות מסויימות הוא גם דאורייתא. גם חיובו לילדיו הוא מעיקר הדין, ובפרט שאחד הילדים הוא למטה משש שנים. נכונותן של נשים צדקניות ליטול את עול הפרנסה על כתפיהן בכדי לאפשר לבעל לעסוק בתורה לאחר הנישואין. היא "התנדבות" בלבד, ואינו חיוב. על כן, משהודיעה האשה שאין היא חפצה יותר בהתנדבות זו, זכותה לקבל מזונות כדת וכדין."

שו"ת מהרי"ט חלק ב – חושן משפט סימן סז , מסביר שאישה שמפרנסת את הבית מעמלה, מעשה ידיה שייכים לה, אפילו מבלי שהתנתה וציינה במפורש 'איני ניזונת ואיני עושה'. כלומר, גם אם לא אמרה מפורשות לבעלה, איני רוצה שתזון אותי, אני אדאג לעצמי, אך גם איני חייבת להעביר לך את שכר עמלי.

וכך הוא כותב:

"ומה שמספקא עלי בנשים האלו שהנה גבירות ונכנסות בחצרות שרי מלכים וטירותם והמה כאניות סוחר להביא טרף לביתה ומכלכלים את בעליהם זה כמה שנים ומפרי ידיהם עשו גם גברו חיל עושר ונכסי' אם נאמר שאשה כזאת אין לבעלה זכות בכל אשר עשתה חיל כי מאחר שהוא אינו מעלה לה מזונות אדרבא היא מכלכלת את בעלה ואת בניה ואת כל אשר אתה בבית אין הבעל זוכה במעשה ידיה בסתם ואינה צריכה לפרש ולומר איני ניזונית ואיני עושה דכל שאין הבעל זנה במאי זכי במעשה ידיה…

פסיקה זו אף הורחבה ע"י הבן איש חי בתשובתו שהתבססה על המהרי"ט והרחיב את המסקנה בשו"ת רב פעלים חלק ב – אבן העזר סימן טו , כשהוא מסביר שהנשים שמשתכרות מתוך עבודה קשה בשל היותן משועבדות לאחרים (כמקובל היום שאישה אף יוצאת מן הבית כדי לעבוד קשה ועובדת ולהביא משכורת הביתה), הרי שעבודה זו נקראת 'העדפה על ידי הדחק', ואם בעלה אינו נותן לה מעה כסף, אפילו אם לא אמרה בפרוש "איני ניזונה ואיני עושה", רווחיה שייכים לה.

אין זה סותר כמובן את העובדה שכדי לבנות זוגיות טובה וליצור נווה של שלווה ושלום, שומא על הבעל וגם על האישה, לנהוג זה עם זה מתוך שיתוף פעולה, להגיע להסכמות, ולפעול בכספם ובנכסיהם מתוך שקיפות ושותפות אמת, ומתוך דאגה כנה לצרכים המשותפים המתפתחים של היחידה המשפחתית. אך הדברים נכונים הן כלפי האישה והן כלפי הבעל במידה שווה. הטענה כאילו האישה משועבדת לאביה ועוברת מחזקתו לחזקת בעלה, עם כל המשמעויות המשפטיות הנלוות להגדרות אלו, רחוקה, איפא, מלהיות נכונה.

מקווה שיש בדברים כדי להניח את דעתך ולהביא שלווה לסערת רוחך.

ורדית