שואל אהוב

כפי שסיימת את מכתבך, הכתיבה כשלעצמה היא אמצעי מסייע לפרוק את שעל הלב. אני שמח ומודה לה’ על ההזדמנות שעלתה בחלקנו לשמש לך ולנוספים כתובת כזו, ומקווה כי אכן הוקל לך ואתה חש יותר בטוב.

ובכל זאת, מאחר וסיפקת הצצה לנבכי נפשך בוודאי אתה מצפה גם לתגובה כלשהי, לאו דווקא כזו שתוסיף לך מידע חדש, אלא אולי כזו שפשוט יכולה להאיר לך את הדברים שכתבת באור נוסף, אחר אולי, מנקודת מבטו של מתבונן מהצד.

כאשר קראתי את פנייתך, הזדהיתי מאוד עם הדברים. קל לכל אחד שיקרא זאת אני חושב למצוא את עצמו בתוך המורכבות שאתה מציג ברהיטות ואומץ, להרגיש בתוך המלחמה התמידית, מלחמת החיים, שכל כך מעייפת ומתישה לעיתים, עד שנדמה כי קל ונח יותר פשוט להתייאש ולחדול.

במכתבך קראתי ‘מילים’ אבל שמעתי שלמילים הללו היה גם ‘לחן’, מין מנגינה מיוחדת שהתלוותה להן.

אם הייתי צריך לתת כותרת למכתב הזה, לכנות ‘שם’ לשיר של חייך כפי שגוללת אותם בפניי, אולי הייתי קורא לזה: “החיים, אבל…”

אם תתבונן ותקרא שוב בעיון את מכתבך, תראה שכל התשובות נמצאות כבר שם ושאתה כנראה היועץ הכי טוב של עצמך. לפעמים אתה עונה את התשובה עוד לפני השאלה, מנסה כביכול לשכנע אותי שיש גם צד שני למילים הקשות שאתה פורק, שאתה לא מתכוון אליהן במאה אחוז, מציג בפניי אמביוולנטיות לכל אורך המכתב:

אתה אדם אופטימי ומאמין, אבל הגעת למצב שאינך מוצא אור כעת…

אתה אוהב ללמוד והתורה ממלאת אותך בדרך כלל, אבל אתה מרגיש וחווה כעת פסימיות לגביה במישור המעשי בחיים

אתה מרגיש ויודע מהי דרך האמת ורוצה לחיות בצורה הזו, אבל מרגיש שאף אחד לא מצליח להבין אותך

אתה מודע לכך שחיי העולם הם נצחיים ויש להם תכלית רחבה ומשמעותית, אבל כעת ועכשיו אתה חווה אותם בתור סבל שקשה להכיל

אתה אדם שמח לרוב, אבל לאחרונה השמחה ממך והלאה ואינך מבין מה מצופה ממך

אתה בריא ומוקף במשפחה וחברים עליהם אתה מודה, אך מרגיש כי אין בך כוחות בשלב זה…

כל משפט כתוב כזה שלך כואב לי, בו במידה שהוא משמח אותי גם.

משמח אותי שזכית ב”ה לכל כך הרבה דברים שאינם מובנים מאליהם, וגם על כך שאתה יודע לראות ולהכיר בהם ולהודות עליהם בפה מלא, וגם מעציב אותי על החסרים שעדיין אתה זקוק להם, הן במישור של מציאת בת זוג המתאימה לך שבע”ה תוכל להשלים לך את התמונה ולהרחיב את לבך ודעתך, הן במישור הכללי והפרטי של התמלאות בכוחות, בשמחה ובחיוניות.

במכתב שכזה אתה בעיקר משקף לי את החיים עצמם, את העולם המורכב שלנו, החלק ה’בשרי’ שבו אנו בעיקר מתמודדים, ממנו אנו צומחים ונבנים. שם, מתוך הרגשת הכאוס והחידלון הכואב אנו מקבלים החלטות, עושים בחירות משנות תודעה והופכים להיות הגיבורים או הקורבנות של התמודדויות החים המורכבות שלנו.

בהחלט לא קל לעמוד בפני החלטות כאלו, זה דורש מאיתנו לקחת נשימה אחת נוספת, עמוקה וארוכה, להבין את היעד ואת ההשלכה המשמעותית של הבחירה שלנו לקום בכל בוקר מחדש ולחיות את החיים המורכבים שלנו, ולצאת לדרך.

בעודי נושא את השאלה שלך על ליבי בשבת קודש, נתקלתי בדף היומי בדברי הגמ’ במסכת שבת, שם מסופר (דף עז:) כי רבי זירא זיהה זמן טוב לשאול את רבו, רבי יהודה, שאלות כלליות בכל נושא שבעולם ובין השאר הוא שואל אותו למשל מדוע בעדר הולכים קודם העיזים השחורות ולאחר מכן הרחלות הלבנות? על כך משיב לו רבו כי זה כברייתו של עולם, שהחושך תמיד קודם לאור- “ויהי ערב ויהיה בוקר”… ‘תמיד הזמן הכי חשוך הוא רגע לפני שמגיע האור’, טוען פתגם מפורסם.

בחושך הזה כאמור, אנו מוצאים את הכוחות שלנו, את היכולות ואת ההתחזקות האמונית שלנו בבורא הכל יכול. לא בכדי ברגע החיבור הגדול של היהודי, בו הוא מכריז קבל עם ועדה “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד” הוא אותו רגע בו הוא מחשיך לעצמו את עיניו, שם את היד שחוסמת אותו מלראות את העולם. דווקא שם, במקומות החשוכים לנו, כשאנו לא רואים בדרך הטבע את המוצא והעולם נראה לנו קודר ואומלל- זה המקום שלנו להרפות ולשחרר, לסמוך מבטחינו בהקב”ה.

אנו רגילים תמיד כי יש “חצי כוס מלאה” וחצי כוס

אותו תלמיד המשיך לשאול שאלות מעניינות, כמו למשל מדוע אחורי העז בולט ומגולה יותר מאשר זה של הרחל הלבנה שמכוסה בזנב, וגם על כך נענה מרבו שבצמר הלבן של הרחלים אנו מתכסים ולכן היא מכוסה, לעומת העז השחורה.

חשבתי לעצמי שהיה אפשר להמשיך עם קו התירוץ הזה גם לחיינו אנו.

את ה’רע’ והשחור קל לנו יותר ‘לגלות’ מאשר את הטוב. את הטוב לרוב אנו מצניעים. מנסים להדחיק, להקטין, לא לשתף מחשש עין הרע או סתם ‘פולניוּת’ לשמה. כשישאלו אותנו “מה נשמע” נמצא כבר בס”ד על מה לקטר ולהתלונן גם כשלמעשה יש לנו הרבה מאוד על מה להודות ולהכיר טובה…

אם נתרגל לגלות את הטוב ולכסות את הרע, יתכן שהפעולה החיצונית הזו תייצר אצלנו גם שינו פנימי. בשפה המקצועית מכנים את זה “נרטיב”. מתוך כל החיים שלך אתה בוחר איך לכתוב את סיפור חייך, מה להדגיש ובמה להתמקד.

אתה יכול להציג את עצמך ברצף חיובי כאדם מאמין וחיובי, שהתורה ממלאת אותו ומכוון מטרה על חיים שכאלו, בריא בגופו ונפשו, שמח ומוקף בחברה טובה ומשפחה אוהבת, כשאתה מתמקד בחלקים הטובים מהם לא התעלמת במכתבך, ואתה יכול ליצור לעצמך רצף סיפורי שמאמלל אותך וגורם לך להרגיש קרבן של מציאות החיים.

התברכת ב”ה בהרבה טוב, בחצי כוס מלאה וגדושה.

הדרך שבה תבחר לספר לאחרים ובעיקר לעצמך את סיפור חייך, תעזור לך מאוד להתמלא בכוחות ובמוטיבציה לנקוט פעולה, או להפך תחליש ח”ו ותרפה ידיים.

גם חצי הכוס השנייה במטאפורה הידועה, זו ה’ריקה’, איננה ריקה למעשה, היא פשוט ‘שקופה’, אנו לא רואים מה יש בה אך היא מלאה באוויר שאנו פשוט יודעים ששם.

חצי הכוס הריקה היא למעשה חצי כוס האמונה שלנו. החמצן שלנו שממלא אותנו באמונה ובביטחון בהקב”ה. שם זה המקום שלנו להתחזק, להתגבר ולהתמודד, גם בחושך, גם כשאנו לא רואים וזה נראה לנו כחלל ריק קיומי שנכפה עלינו.

ננסה להתייחס לכוס החיים בשלמותה, לחצי המבורך והמלא שבה, כמו גם לשתות לגימה גדולה, מלוא הכוס, גם מהחצי המלא באמונה שבה ובע”ה מאחל לך לרוות מחייך אושר ושמחה בכל המישורים.

ואסיים במשהו נוסף שאולי ימלא אותך בקצת כח.

מסופר על מלך אחד שחיפש פתרון שיעזור לו ברגעים הקשים בחייו, משהו שיוכל להביא אותו לאיזון גם ברגעי עצב עמוק או שמחה גדולה. לשם כך הוא הזמין אליו צורף זהב גדול וציווה עליו לייצר לו כזה דבר. הצורף לא ידע מה יעשה, עד שפגש בבנו החכם של המלך שייעץ לו לייצר טבעת ולחרוט עליה את האותיות ג.ז.י. שהן ראשי התיבות של המשפט “גם זה יעבור” וכך עשה.

המלך התפעל מהחכמה ואימץ את הטבעת העגולה והמתגלגלת על אצבעו כ’תזכורת’ מוחשית עבורו בכל עת.

גם כשהשעה משחקת וההצלחה מסחררת, צריך לזכור ש’זה יעבור’, שלא לעולם חוסן וש’גלגל חוזר בעולם’. וגם להיפך, חשוב לזכור כי גם כשהכל נראה שחור וקודר, ‘זה יעבור’, עוד מעט יגיע ה’אור שבקצה המנהרה’.

אדם ששרוי בעצב, בכעס, או ח”ו בעת צרה יזכיר לעצמו כי ‘גם זה יעבור’, ויוכל לשאוב מכך עידוד ותעצומות נפש. ולחילופין בעת שמחה ורגעי עילוי גדולים, זה העת להישיר מבט מפוכח לחיים ולנקוט משנה זהירות שלא לבוא חלילה לזחיחות הדעת.

(המעשה מובא בספה”ק בכמה גרסאות: בבן איש חי מובא הסיפור ללא אזכור שם המלך כלל, במדרש נעלם אחר מתייחס הסיפור לדוד המלך ובעצת בנו שלמה ובגרסאות אחרות שהביא החיד”א מדובר במלך שלמה ובעצת בנו רחבעם).

לפי זה גם ניתן לפרש את הפסוק “לא ימיש עמוד הענן יומם, ועמוד האש לילה, לפני העם”.

במדבר החיים שלנו, גם ביום, ברגעים מוארים של הצלחה ושמחה, צריך לזכור את קיומו של ה’ענן’ שמלווה אותנו ומחשיך מעט ביום. וגם בלילה, ברגעים של נפילה, צריך לזכור את האור התמידי הקיים בכל מצב חשוך וממתין להזריח אורו עלינו לטובה. ואיך אפשר לזכור זאת? על ידי ש”לא ימיש מתוך האהל”, שהאדם יזכור וידמה עליו את העולם הזה לאוהל ארעי במדבר, שאינו קבוע אלא עובר…”

פרופורציות.

“גם זה יעבור”!…

בידידות, אבי

[email protected]