שלום וברכה,

שאלה חשובה, את לא היחידה שעומדת בפני הקושי להתאבל, את רק מבטאת את השאלה בחדות וללא כפפות, את גם מתארת מצב לא נעים שבו את מנסה להעביר את תשעה באב בבילוי שכל כך נוגד את מהות היום, את לא שלימה עם זה ולכן פנית אלינו, זה מראה שיש בך נקודה של תפיסה של אבלות החורבן אלא שאת לא מצליחה לגלות אותה מספיק, זה מעורר הערכה ובסוף דברי אתייחס אל התיאור שאת מתארת כי יש בו נקודה חזקה שממנה תוכלי לשאוב כח לגלות את אבלות החורבן.

ובכן אני מאמין שכמעט כל אחד מתחבר לשאלה הזו – לקושי הזה. הדבר נובע לדעתי משתי סיבות, הסיבה הראשונה היא המרחק שיש לנו מזמן הגלות, אך לא רק המרחק מבית המקדש, המציאות מאד שונה כיום ממה שהיא הייתה בדורות עברו, ב”ה הבורא יתברך משפיע עלינו רוב טוב, אנו חיים בארץ ישראל ומקיימים תורה ומצוות ללא מפריע. ילדים וילדות משחקים ברחובותיה של ירושלים, עם ישראל יושב בארצו כאשר כל טוב בידו.

אך מעבר לקושי הזה ישנו עוד קושי, דומני שבכל הדורות, גם בימים בהם המציאות המרה של הגלות טפחה על הפנים ולא היה שייך להתעלם ממנה, ימים בהם הסבל הייתה מנת חלקו של כל יהודי, עדיין היה קושי בקיום יום של בכי, איך אדם יכול לקבוע יום שבו על פי צו הוא אמור להיות עצוב. גם אדם שמשכיל להבין איך לקיים אבלות על החורבן בימינו, עדיין איך הוא יגרום לעצמו שבדיוק בימים אלו הוא יבכה על כך יותר מכל השנה, איך בכלל אפשר כל שנה מחדש לחזור ולבכות, כאשר כולנו יודעים שיום אחרי תשעה באב אנו חוזרים לימי השיגרה, אבלות החורבן תישכח ממנו וגם איננו מצווים לשבת ולבכות על חורבן הבית כשמסתיימים ימי אבלות החורבן [מצווים אמנם לזכור את החורבן אך לא לקיים ימי בכי]. איך אם כן אפשר לשוב ולקונן כל שנה מחדש, זה נותן תחושה מלאכותית, מאולצת. משהו שלא מגיע מתוכיותו של האדם, אלא מצו חיצוני. אני חושב שהקושי הזה היה בכל הדורות. זה קושי מובן ומוטל עלינו לחפש את הדרך להתחבר לאבילות הזו, ולדעת איך לקיים אותה כל שנה מחדש, ולהתחבר למציאות הזו.

חשוב לציין, בכדי להתאבל על החורבן, בכדי להגיע למצב של אבלות על החורבן יש צורך להתבונן ולהעמיק, זה זוקק עבודה מוקדמת, אם תשימי לב יש הבדל מאד יסודי בין אבלות החורבן לבין אבלות פרטית, הסדר באבלות יחיד הוא, בתחילה אונן, אחר כך אבלות יום ראשון, אחר כך שבעה ואחר כך ושלושים, ובאבלות על אב ואם, גם שנה אחר כך. האבלות פוחתת והולכת בתחילה חמורה ביותר ולאחר מכן פוחתת והולכת, מן הכבד אל הקל.

לעומת זאת באבלות החורבן הסדר הוא הפוך, בתחילה שלושת השבועות, לאחר מכן ראש חודש אב, לאחר מכן שבוע שחל בו, ולאחר מכן תשעה באב. האבלות הולכת ומחמירה כל העת עד לשיא האבלות בתשעה באב, ולאחר מכן בבת אחת ומיד פוסקת האבלות לגמרי. הסיבה לכך, כי תנועת הנפש באבלות החורבן היא תנועה הפוכה מתנועת הנפש שמתקיימת באבל פרטי. אבלות אישית, היא אבלות שלא זוקקת התבוננות, להיפך היציאה ממנה והחזרה לחיים זוקקת התבוננות, ולכן ככל שעובר הזמן האבלות פגה. לעומת זאת באבלות החורבן הסדר הפוך, בכדי להגיע למצב של אבל יש צורך להתבונן עוד ועוד ורק אז אפשר להגיע למצב של בכי, של אבלות תשעה באב.

כעת קמה וגם ניצבה שאלתך במלוא תוקפה, במה יש להתבונן, מה היא ההתבוננות שתגרור אותי לבכי, שתגרור אותי להתאבל על חורבן הבית?

ובכן הצגתי בפתח דבריי שתי בעיות שנראות לא קשורות בקושי להתאבל על החורבן, אך לענ”ד שתי הבעיות קשורות זו לזו, ואסביר את דברי. אך לשם כך הייתי רוצה לבאר דברי חז”ל המובאים בסוף מסכת מכות שם מסופר על התגובה של רבי עקיבא וחביריו בראותם את חורבן בית המקדש, וכך מסופר שם:

“כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק, אמרו לו מפני מה אתה מצחק, אמר להם מפני מה אתם בוכים, אמרו לו מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה, אמר להן לכך אני מצחק דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו, וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני, אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש וגו’, בזכריה כתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת, בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו”.

הסיפור הזה דורש הסבר, רבי עקיבא וחביריו רואים את אותה מציאות, ותגובתם שונה, הם בוכים כשרואים שועל יוצא מבית המקדש, ורבי עקיבא מצחק. הסברו של רבי עקיבא תמוה לכאורה, הוא מסביר כי השועל היוצא בית קודשי הקדשים מלמד כי גם הנבואה של ‘ילדים וילדות משחקים’ תתקיים. הדבר תמוה, כל דברי הנביאים אמת וצדק, רבי עקיבא ודאי האמין בכך, מדוע הוא צריך אישור לנבואתו של זכריה על ידי קיום נבואתו של אוריה, איך יתכן שדווקא מצב עגום כל כך העלה ברבי עקיבא את התקוה לגאולה.

בכדי לבאר את דברי רבי עקיבא יש ללמוד יסוד אחד מאד חשוב שמייסד המהר”ל. הוא מבאר כי הגלות והגאולה, הם לא שתי תכניות נפרדות, הם תכנית אחת. הגאולה יכולה להתרחש רק על ידי הגלות, כלומר, העתיד הטוב שצופנת הגאולה לא יכול להתרחש לולי הצרות של הגלות. הגלות היא האדמה הפורייה שבה צומחת הגאולה. הגלות איננה אלא כלי המכשיר ומוליד את הגאולה. רבי לוי יצחק מברדיצ’וב מסביר בזה את דברי הפסוק באיכה ‘דב אורב הוא לי ארי במסתרים’, על פי תורת הנסתר הדב מסמל את הרוע. האריה לעמת זאת מסמל את מידת החסד, כך הגלות נראית לנו כדב, אך באמת – במסתרים, היא כארי.

אבל בכדי שהגלות תצמיח גאולה, צריך שהאדם יתבונן בחסר שיש בגלות, הוא צריך להבין מה חסר לו, לאן הוא צריך לשאוף. כאשר אדם נמצא בגלות ולא חש בחסר, הוא לא יוביל את עצמו לשום מקום, בכדי להגיע אל היעד צריך קודם לדעת שהיעד קיים, שצריך אותו, שיש לאן להגיע. רבי עקיבא הסביר לחבריו, שדווקא הבכי שלהם גרם לו לצחוק, דווקא המציאות שיש מי שמבין את החסר, דווקא השועל המבטא ומראה לכולם כמה חסר, כמה הכל לא תקין, דווקא הוא מנחם אותו ונוסך בו תקווה שהגלות תעשה את תפקידה שהיא תצמיח גאולה.

היו דורות בהם שועלים הלכו בו, בהם אנשים חוו את החסר באופן ברור, הגויים הסבירו להם באופן חד וברור כמה הגלות קשה, שועלים הלכו בו, כולם היו בוכים. אנחנו נמצאים בדור אחר שונה, בו הגלות עצמה מוסתרת, כעת שועלים לא הלכו בו, נכון אמנם שמקום המקדש עצמו כבוש בידי זרים ובית טומאה נמצא בו, אך לצערנו זה מה שאנחנו מכירים, לא זכינו לראות משהו אחר, בכדי שזה יצער אותנו כראוי.

מעבר למקום המקדש ששם באמת החורבן ניכר, בכל מקום אחר נראה הדבר כאילו ירושלים בבניינה. אך ממש לא, ירושלים הקדושה עם כל קדושתה, יהודים נמצאים בה ומחללים אותה. אך זו גלות נסתרת יותר, זו גלות יותר כואבת גלות שאפילו לא מספיק ניכר כמה צריך לבכות עליה.

נראה שבדור כמו שלנו חובה עלינו להעמיק ולהבין את הגלות הפרטית שיש לנו, להבין מה החיסרון שיש בגלות הפרטית של כל אחד ואחד, רק התבוננות כזו תוכל לתת לנו מקום של כאב אמתי.

צריך להבין כי המציאות של הגלות של חורבנה של ירושלים, היא המציאות הגורמת לכל חיסרון שיש. כל החסרונות שאנחנו מכירים, כל אחד לפי חוש הביקורת שלו, אם מבית ואם מחוץ, בין אם זה חסרונות שאנחנו רואים בחברה שונה מן החברה שבה אנחנו חיים, ובין אם מדובר על לקויות הקיימות בחברה אליה אנחנו משתייכים, כל אלו הם המציאות של הגלות.

המציאות של עם ישראל, צריכה להיות מציאות של עם ללא שחיתות, עם מוסרי, עם שכולו עשיית חסד צדקה ומשפט. המציאות של כל יהודי הייתה צריכה להיות מציאות מושלמת של חיים שיש יכולת לקיים את רצון ה’ באופן מלא.

אנחנו רחוקים מכך מאד, גם במובן הפרטי וגם במובן הכללי, אנחנו רחוקים משלימות.

הגלות ארוכה, לכל דור יש תפקיד אחר בגילוי של החיסרון של הגלות, יש דורות שהחיסרון התבטא באופן של חיים בין גויים עם רדיפות ושמד, ויש דור בו הבירור שהגלות צריכה לברר הוא באופן של חיים בארץ ישראל, עם חסרונות שונים מהחסרונות שהיו כאשר גרו בניכר. ההבדל הוא לא רק הבדל דורות, ההבדל הוא גם הבדל של שנים, כל שנה מתברר חסר אחר, השינוי בגילוי החיסרון משתנה מאדם לאדם ומשנה לשנה, כל אחד לפי תפקידו, כל שנה ותפקידה. אך כולנו ממש כולנו נמצאים באותה מציאות בה כל אחד ואחת, אם הוא רק מתבונן בנעשה סביבו הוא רואה את החסר, את חוסר היכולת לקיים חיים שלמים. ולקיים את תפקידו נאמנה עלי אדמות.

ולכן כל יהודי ויהודי, מחויב לקחת פרק זמן של שלשוה שבועות בו הוא אמור לעשות בדק הבית, הוא צריך להתבונן ולראות מה הם הדברים המעכבים אותו מלקיים את תפקידו נאמנה. בדיוק כמו שכל עסק צרי לעשות ספירת מלאי בסוף השנה, כך כל יהודי צריך לקיים זמן בו הוא מתבונן מה הוא חסר, מה היא המציאות של הגלות המעכבת בעדו מלקיים רצון ה’ כראוי.

תתפני קצת, ותיזכרי, מתי הרגשת שיש חוסר צדק משווע, שיש משהו לא תקין, שיש סבל שלא אמור להיות, תיזכרי בכל אלו ובכיוצא בהם, ותביני שכל אלו נובעים מחורבנה של ירושלים. התלמוד בסוף מסכת סוטה מביא רשימה של דברים, של חסרונות שיש לנו בעקבות חורבן הבית. כל חסר שיש הוא בעקבות חורבן בית המקדש. ועל זה אנחנו צריכים להצטער ולבכות. על אותה בת נפלאה שלא התקבלה למקום הלימודים שרצתה מחמת סיבות לא ראויות, על החולים שנאנקים במחלקות קשות, על אנשים מקסימים שמחמת העוני הם לא מסוגלים לתת לעולם את אשר יש בידם לתת, על כל הסבל על כל הצרות, על כל אלו יש לנו לקונן, כי כולם כולם הם חלק מן הגלות.

כמו שכתבתי בהתחלה יש כאן שתי בעיות שמונעות ממנו להתאבל כראוי. האחת שאנחנו לא מרגישים מספיק את החסרון של הגלות. והבעיה השנייה היא שיש קושי לקבוע זמן מסוים לבכות על כך, ולעשות זאת שוב כל שנה. אך אם נבין כי כל הלקויות שאנחנו מכירים, כולם נובעים מן החורבן, נמצא את עצמנו מסוגלים לקיים יום אבל על החורבן כל שנה, על הלקות אותה גילינו בשנה זו, את החוויה של החסר שגילינו בשנה זו.

לקבוע זמן למודעות עצמית. חז”ל הקדושים לא רצו שנסתובב עם האבל הזה כל הזמן, לא טוב שאדם יהיה שקוע כל חייו בחסר ובביקורת, צריך לקבוע לכך זמן מוגדר, בו עוזבים את הכל ושקועים בבכי על החסר. מייד אחר כך קמים מן הבכי, ומחפשים איך אפשר להתעלות על הקושי ולעשות את שליחותינו כאן בעולם חרף הקשיים. לכן מיד אחרי שלושת השבועות יש את ימי ‘שבעה דנחמתא’ שבעה שבועות שמתסיימים בימי הדין, בהם האדם צריך לשקוע בצמיחה ולא באבל.

הנה את למשל קיימת את זה התפנית למודעות האבל שבך ופנית אלינו. שימי לב מה גרם לך לכך, יתכן ודווקא הבילוי שאת מבלה בו את יום האבל, בילוי סותר כל כך לאבלות, הצמיח בך את המודעות למצבך, דווקא פעילות סותרת כל כל לאבלות הציבה לך תמרור עצור, ‘האם יתכן שאעביר את יום האבל הזה בבילוי כל כך סותר לאבלות?’ תחשבי רגע, מה היה קורה אילו היית מעבירה את זמנך במשהו אחר קצת פחות סותר לאבלות החורבן… האם גם אז היית מתעוררת? לא בטוח. זה לא דומה לשועל שראה רבי עקיבא? האם כעת לא מובן למה רבי עקיבא צחק כשראה את חבריו בוכים לנוכח השועל היוצא מבית קדשי הקדשים? הנה דוגמה של גלות שמצמיחה גאולה, של מצב ביש שמצמיח משהו טוב. כך ממש הגלות בעז”ה תצמיח גאולה, תצמיח מצב של שלימות בו יהיה אך טוב וחסד צדקה.

זה אגב הסיבה שבשונה מאבל באבלות יחיד, האבל יוצא מאבילותו אט אט, באבלות החורבן אנחנו קמים משיא האבלות במוצאי תשעה באב, וכבר בחצות יום של עשירי באב אנחנו נכנסים לימי ‘שבעה דנחמתא’, כי הנחמה של הגלות מתקיימת כאשר מצליחים לתפוס תפיסה של אבלות, האבלות הזו היא התקווה שתצמח במהרה הישועה. תשעה באב זה ההתבוננות בשועל היוצא מבית קודשי הקדשים, שהתגובה הראושנית לראייתו היא בכי, אך אחר הבכי מגיע הצחוק של רבי עקיבא המתקיים מיד בימי הנחמה הסמוכים לימי האבלות.

יתן ה’ ונזכה לקיים את שליחותנו כאן בעולם ולזכות לקרב מהר מהר את ביאת הגואל בבנין ירושלים במהרה.

בברכה מרובה

שלמה

sh4101199@gmail.com