אברך יקר שלום רב,
אני נפעם מרצונך הכנה “להחזיר את היראת שמים”. הלוואי שכל מי שהיה מגיע למצב שלך – ולמרבית הצער יש לא מעט – שהיו מרגישים את התסכול שאתה מרגיש, ומבקשים בכל ליבם לחזור אל קיום המצוות, להחדיר בחזרה את יראת השמיים האבודה.
ומנגד, אותו הרצון, ובפרט המשפט המגדיר את ה”בריחה” של יראת שמיים ואת הרצון “להחזיר” אותה – הם כנראה גם חלק מהבעיה עצמה.
יראת שמיים אינה דבר ש”בורח” לנו בין-רגע; כן, היא אינה דבר שניתן פשוט “להחזיר”. לגבי השאלה “מה זה יראת שמיים?” – יראת שמיים היא מידה ממידות האדם. אדם ירא שמיים הוא אדם שחי עם נוכחות הקב”ה. הוא מרגיש את קרבת ה’ ואת הקשר שלו עם הקב”ה, והתנהגתו היא בהתאם לכך – התנהגות של יראה, כמו שהיינו מתנהגים בנוכחות של דמות הוד אנושית. לעתים, גם אדם שאין בו יראת שמים יקיים את מצוות התורה, מפני שכך הורגל או כתוצאה של לחץ חברתי. אבל בהעדר הקשר עם הקב”ה הוא עלול לקום יום אחד ולהרגיש תחושה של ריקנות ושקר: למה בעצם אני מקיים את המצוות? למה אני בעצם שומר שבת? האם מעשיי תואמים אמונה ורגש פנימיים, או שהם דווקא סותרים אותם?
אינני מכיר אותך מקרוב, ואין לי אלא את שאלתך הקצרה. אך אני משער שמה שקרה לפני שנתיים אינו שהיראה “ברחה”. אין דרכה של מידה בכלל, ושל יראת שמיים בפרט, “לברוח”. אלא, עם הזמן נהיית יותר מודע ורגיש לעצמך, ולסתירה, לכאורה, בין הפנים לבין החוץ. לאור מודעות זו, אט אט המצב “הידרדר”, עד שהפסקת לקיים מצוות לגמרי. “הידרדרות” זו היא בסך הכל שיקוף של עמידה על כנות פנימית – מידה שלא כל אחד חי לפיה – הגוזרת שאין טעם במעשים שאינם נגזרים מתוך קשר ויחס עם הקב”ה. מידת האמת שבך גזרה שאם אינך מאמין בערך של שבת, אינך חש שהשבת משקפת קשר בינך לבין הקב”ה, אזי לקיים את המצווה היא עשיית שקר בנפשך. והפסקת לקיים.
מה אפוא הדרך חזור?
קודם כל, להבין שמדובר בדרך. האדם הוא לא צמיג שניתן לנפח בו יראת שמיים. יראת שמיים היא שריר בנפש האדם, והיא דורשת לא מעט תרגול. מדובר בתרגול של חשיבה, של התבוננות, כמו שהרמב”ם מדגים בפרק שני מהלכות יסודי התורה. להכיר בנוכחות של הקב”ה אתנו אינה דבר של מה-בכך. היכן הוא מופיע עבורי? בסיפור האישי שלי? דרך בני משפחה, ילדים והורים? דרך מסורת של הלכה? ברגעים קטנים של היומיום? דרך היסטוריה של עם ישראל והישרדותו המופלאה? דרך חכמי ישראל? יראת שמיים משמעה שהקב”ה קרוב אלי. שאכפת לו ממני. שאני מקיים קשר אתו. היכן אני חווה את הקשר הזה? באיזו נסיבות הקב”ה נמצא אתי?
יש הרבה מאד הזדמנויות ביום להחדיר ולהכניס את הקב”ה לחיים שלנו. לכן תיקנו חז”ל ברכות על חוויות אנושיות פשוטות – כדי שהוא יהיה נוכח אתנו בתוך היומיום. אבל זה דורש מודעות, חשיבה, התבוננות. לומר קצת פחות מילים בתפילה, וקצת יותר לחשוב על מה שבכלל קורה כאן: היכן אני והיכן הקב”ה? איך אני מגדיר לעצמי את הקשר, ואיך אני מיישם אותו ביומיום?
לאט, לאט, יום אחר יום וחודש אחר חודש, מתוך תשומת לב ומתוך חשיבה ממושכת, יכול אדם להתחיל לחיות עם תודעת של נוכחות הקב”ה בחייו. כאשר הוא מגיע לשם, קיום המצוות הופכת טבעית, כי המצוות הן חלק מהקשר, חלק מהברית בינינו לבינו.
בנוסף לכך, הייתי מזכיר את דברי המשנה בפרקי אבות (פרק ג): “כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת”. אם המעשים שלי מרובים מחכמתי, האם אין פירוש הדבר שאני חי בשקר? התשובה היא שכן – יש כאן שקר מסוים, אבל הוא שקר נחוץ, שקר מועיל. אנחנו בני אדם. אם נקפיד לקיים רק מעשים שנובעים מתוך מחויבות והזדהות פנימית, אז לעתים קרובות נפסיק לחייך לילדינו, לקום לעבודה, ולהתפלל אל קונינו. כל משברון שניפול אליו יגזור שינוי סדרי עולם. האדם זקוק ליציבות, והוא זקוק לכך שסדר יומו הכללי ייקבע לפי אמת-מידה אובייקטיבית, ולאו דווקא לפי “חכמתו”.
נכון, זה לא תמיד מרגיש לנו “אמתי”. לעתים התפילה מכבידה עלינו, כמו כן שמירת שבת, איסורים ומצוות כאלה ואחרים, ועוד. אבל בסופו של יום אנחנו בני אדם, והרעיון של ההלכה הוא להציב סביבנו גדרות כדי שלא ייפול בשעות משבר, וכדי שיוכל להגשים עקרונות וערכי יסוד גם כאשר מצב הרוח אינו בהכרח תואם אותם. כך, גם כאשר אתה לא מגיע לאותה אמת פנימית של “יראת שמיים” – ולכל אחד מאתנו יש עתות משבר, עליות וירידות – קיום המצווה, לפחות בדרגה המינימלית, אינו תלוי בה.
אני מקווה מאד שהדברים יעזרו, ולו במקצת בהתמודדות עם השאלה “מה זה יראת שמיים ואיך מחזירים אותה?”.
יהושע
[email protected]>
תגובה אחת
אני רוצה להודות על התשובה הנפלאה הזאת, שפגשה אותי במצב שאני כרגע של חיפוש ותהייה… חוויתי ירידה קוחנית קשה מאד והחלטתי לנסות ולחזור למצב הקודם, מהשמים הזדמנה לי התשובה הזאת וכל מילה נגעה בליבי.
יישר כח:)