שלום לך יקרה,
כמה שאת נוגעת ללב… וכמו שכתבת, לא בגלל שאת בודדה ומסכנה אלא בגלל שהמצב שלך באמת מורכב וצריך הרבה כוחות נפש כדי לדעת התמודד איתו וגם – בסיעתא דשמיא – לצאת ממנו.
אז ברשותך, אתחיל להרחיב ונראה איך הדברים מובילים אותנו לבירור:
אנחנו רגילים לחשוב שמצב של מצוקה וקושי הוא טרגדיה שצריך לצלוח. ולכן – אם יש לנו בעיה, אנחנו פותרים ואם יש לנו אסון, אנחנו מתגברים. וזה בסדר.
אבל ניתן להסתכל על הדברים בראיה יותר מעמיקה – שבעצם מכוונת אותנו לדייק את העולם הפנימי שלנו, וזה נותן הרבה כוחות ומביא אותנו לטוב….
למה אני מתכוונת?
בשאלה שלך את מתארת פחד גדול מלהישאר לבד או פחד מהאפשרות הגרועה יותר: "לחיות עם סתם מישהו כדי שזה לא יקרה". ואז את ממשיכה ושואלת איך לשמח את הסביבה ואת עצמך.
ואני רוצה להציע לך אפשרות שבעצם 2 השאלות מאוד קשורות. והתשובה היא אחת.
כי אמנם, את צודקת, אנחנו לא יכולה למצוא לך בן זוג.
אבל מציאת בן זוג היא לפעמים תהליך, ששאלות ובירור מעמיק – מקדמים ומקרבים את סופו….
מה שקרה לך עד עכשיו עם הורייך ומשפחתך, זה שאת לקחת אחריות לאושרם. את זאת שהיית צריכה להשכיח מהם את הדאגה לעתידך, את זו שהיית צריכה ליצור מצב רוח טוב בבית ובאופן כללי: את היית המרגיעה הבלעדית והכל-יכולה.
והנה, אחרי תקופה לא קלה וארוכה מאוד, את מגיעה לחוסר אונים, ייאוש, עומס וסוג של חנק פנימי…
וזה טוב מאוד. זה אפילו ממש משמח!
כי….
התרגלנו לחשוב במושגים של "חזק" ו"חלש", התרגלנו לחשוב שלתת זו עליונות ולקבל זו נחיתות. התרגלנו לחשוב שעשיה נותנת קרדיט ומנוחה לוקחת אותו. התרגלנו לחשוב שמי שמבין, ודואג, ואחראי, ומטפל, ובודק ו… ו… הוא נמצא למעלה.
ולמעלה זה הכי חשוב.
אבל באמת זה לא כך!
כי מי שכל כך הרבה פועל ולא מניח לחלק מהדברים להיות מנוהלים ע"י מישהו אחר, מוצא את עצמו בסופו של יום עם עצב / פחד / חרדות / חוסר שקט / דיכאון וכמובן – איך לא – בדידות.
הרצון הזה לשמח את הסביבה ולהעלות את המצב רוח לכולם הוא חלק בלתי נפרד מהתמונה – כי חונכנו לכך שמי שבאמת מצליח וחזק, יכול גם להיות אחראי על האושר של האחר.
זו חשיבה שגויה בנוגע לכל אחד, ובמיוחד לבחורה.
כי האומנות הנשית זה לדעת "לפנות מקום".
לפנות מקום פירושו להסכים להיות חסרים, לדעת לקבל עזרה ולהכיל את אי המושלמות שלנו וממילא גם לא לדאוג אם מישהו לא מאושר בגללנו או בגלל משהו שעשינו.
אז ההורים / האמא / הסביבה – שמאתגרים אותך בכך שאת רוצה להשלים את החסר ולדאוג להם, בעצם מאמנים אותך לקראת נישואין בהם האומנות של האשה היא לדעת לקבל ולהיות בעמדה שדואגים לה….
זו לא דאגה חלילה מרחמים, זו דאגה כנה לצרכים, לרצונות, ואפילו לחלומות.
בנישואין, הגבר אחראי לפרוש על אשתו חסות. להגן עליה. לפרנס אותה. להנות אותה ועוד ועוד ועוד.
וכדי שגבר אכן יצליח בכל המשימות הגורליות האלו, צריכה להיות מולו אישה שמאפשרת ומסכימה לקבל, גם אם הדברים לא בדיוק מושלמים…
ואת, שכל-כך הרבה פועלת, ויודעת, ומנהלת, גם כן מחכה בסופו של דבר שיגיע מישהו טוב באמת לחיות איתו ביחד. אבל כדי שנוכל לראות במישהו "טוב באמת" – עלינו לדעת גם להרפות ולקבל.
והיות ומדובר בעבודה רצינית, ד' ברחמיו, זימן לך סביבה שמאפשרת לך להתחיל בצעדים הראשונים:
שזה אומר, בשלב הראשון, להסכים בענווה גדולה, לראות את צערם של ההורים ולא לנסות לפתור אותו. כשאמא שלך נאנחת על ידך, אל תאמרי לה: "אמא תראי שיהיה טוב, הוא רק נהיה מושלם יותר בינתיים!" – אלא פשוט שתקי.
ואז, בשתיקה המרוממת הזו, מצב רוחך לא יתרומם – משהו עדין יותר יקרה:
את תחושי את השלמות של מי שפינה פיסה מחייו לאלוקים ואפשר לו להיכנס אל ליבו פנימה.
כי בשקט וב"אין" – נמצא האלוקים…
וכשיש אלוקים יש אהבה.
בתחילה אהבה עצמית, ואחר כך גם תגיע האהבה הזוגית – והמיועד לך יוכל להיכנס לחייך.
כי שכשתפגשי אותו, תוכלי לראות גם את המיוחדות שלו ואת מה שיש לו לתרום לך.
וכשהוא יראה שיש לו מה לתרום לך – יש סיכוי טוב שייווצר קשר נישואין.
כי קשר נישואין מושתת על המבט הזה של האישה שרואה שיש לה מה לקבל.
ולקבל – לומדים כל החיים. אבל הורים – בהרבה מקרים – הם ההזדמנות הטובה והמאתגרת ביותר להתחיל איתם…
אז אני מאחלת לך הרבה יותר מפורים שמח ומצב רוח טוב – אני מאחלת לך שלמות פנימית וקשר עם ריבונו של עולם. אני מאחלת לך שתדעי שיש לך על מי להישען ושהקב"ה ימציא לך בקרוב בן זוג שיוכל להעניק לך מעצמו ויחד תבנו חיים מאושרים שישמחו אותך עד בלי די!
כמובן שאשמח מאוד לשמוע ממך איך את עוברת את הכל, ואם גם תרצי להרחיב – תמיד תוכלי לפנות אלי למייל.
בהצלחה ואהבה,
וגם – פורים שמח :)
חן.
[email protected]
דלג לתוכן
