בס”ד

שלום לך

השאלה המעסיקה אותך רחבה מיני ים ומקיפה כמעט את כל בני האנוש החיים עלי אדמות. תרבויות שונות מתמודדות איתה בדרך שונה, וישנם אף רבים הבוחרים פשוט לא להתמודד. הקניית המידע הקשור בפעילות המינית של האדם, מהווה בעייה חינוכית ודידקטית. רגישותו של הנושא גורמת למבוכה אצל ההורים והמחנכים, הנפגשים במהלך הלימוד עם עניינים שהצניעות יפה להם ומתקשים להסבירם. רבים מעדיפים שלא להתייחס לעניין ושהילדים יידעו על כך מעצמם בבוא הזמן, וזה מה שקורה לרוב במוקדם או במאוחר, אך חשוב לזכור כי לעיתוי ולדרך בה יוודע לצעיר על נושא המיניות, השלכות רבות על תפישתו ופעולותיו בעתיד, הן בנושא זה והן בנושאים אחרים.

ככלל מדובר בנושא שהצניעות יפה לו. לא מעט נכתב בחז”ל על ההשתדלות להסתיר את יחסי האישות ולהפכם לדבר פרטי הקיים בין בני הזוג בלבד. הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופה אך אין לדבר על כך, הכל יודעים לשם מה אישה הולכת לטבול אך עליה להצניע ליל טבילתה, כל המעשים הקשורים ליחסים או אהבה הינם תדירים ויומיומיים, אך עליהם להיעשות “בהסתרה שבתוך ההסתרה”. מאידך גיסא, הן במקורות חז”ל, הן בתלמוד הבבלי והירושלמי ואף במקומות שונים בתנ”ך, מוזכרים עניינים הקשורים למיניות בצורה מפורשת וגלויה וללא כחל וסרק. מצד אחד אנו מצווים להסתיר, אך מצד שני הנושא גלוי לעין ומפורש במקורותנו. נוסיף לכך את העובדה כי אנו נמצאים כיום בעידן שבו הטכנולוגיה והמדיה מצויים תחת כל עץ רענן, ונבין כי נערים צעירים נחשפים לנושאים אלו בגיל מוקדם משחשבנו.

במצב האידיאלי מבחינתנו המבוגרים, ניתן היה לדבר על כך עם הצעיר והצעירה רק בהגיעם לפרקם וכאשר הדברים יהיו חשובים להם למעשה, אך בפועל מתעוררות שתי בעיות:

1. צורת קבלת המידע ונסיבותיה – הצעיר הנחשף מעצמו לנושאים מיניים, מקבל את המידע הן מטכנולוגיה ומדיה המציגות איכות עובדתית וערכית ירודה ומסולפת, והן מפירוש שגוי לדברים המוזכרים במקורות, שהוא נחשף אליהם תוך כדי תלמודו.
2. יצירת סטנדרטים של בושה, אשמה ורתיעה – הימנעות מלדבר על נושא זה עם ילד המתעניין בכך, הופכת אותו לעניין טעון בושה. הילד מתרשם כי דרך הבאת הילדים לעולם אינו עניין חיובי, ובכך נוצר אצלו סטנדרט כפול. יש לכך השלכות הרסניות לא רק על יחס הילד אל הנושא עצמו, ולא רק על יכולתו להמשיך לדבר ולהיות פתוח עם המבוגר, אלא גם על אופי חיי המוסר של החניך בכללותם, עכשיו ולהבא.

בניגוד להשקפה הנוצרית הרואה ביחסי אישות חטא, היהדות מתייחסת אליהם כאל דבר חיובי, ואף כאל דבר טוב וקדוש כשהם מתנהלים בהיתר ובהתאם לטבע ולמוסר. ההלכה היהודית תופסת את תורתנו כ”תורת חיים” ועל כן אינה נרתעת מלהדריך את האדם גם בתחומי חייו האינטימיים ביותר, תוך אמירות מפורשות וברורות. הנצרות הנחילה לעולם תפיסה של המיניות כפיתוי, השפעה הרסנית של יצרים, הרס חיי משפחה תקינים ועוד. על כן אך טבעי שהיא מעודדת את האדם להסתיר טפח וטפחיים. בעוד בנצרות אדם השרוי בלא אישה נחשב ל”קדוש”, ביהדות אדם השרוי בלא אישה נחשב חסר תורה ודעה.

ועם זאת, דווקא בגלל כוחו הרב של היצר המיני, גדרו חז”ל גדרים כדי שלא יתפרץ מעבר למותר. הלכות רבות והרחקות אין ספור נחקקו ותוקנו כדי להמעיט את הפוטנציאל לגירוי המיני מחוץ למקומו, בחיי הנישואין. כך הלכות צניעות, הלכות צניעות הדיבור, איסור ייחוד, ריבוי שיחה עם האשה, והתנהגויות נוספות העלולות להביא את האדם לידי עבירה. הצניעות אצל חז”ל הינה ערך של קדושה, שאין לו קשר עם המבוכה והבושה שנושא המין מעורר בחברה המערבית.

לעולמנו מאפיינים שונים מאלו שהיו בימי חז”ל. אנו חיים בחברה שטופה בהעדר צניעות ובגירויים מיניים מתמידים ומתוחכמים, המיוצרים לצורך פירסום מצרכים. הפילוסופיה השלטת בעולם המערבי הינה מתירנית ומעודדת חיפוש גלוי אחרי הנאות חומריות, ביניהן ההנאה המינית התופסת מקום מרכזי. האידיאל הדתי של קדושה וצניעות של חיי המשפחה, הקשור בריסון יצרים ובטיפוח חיי הרוח, נמצא כל העת במצב של התגוננות מפני הלחץ של ההשקפה השלטת.

הסיבה ההיסטורית להשתלטות המתירנות והחשפנות הזאת בציבור היא המרד נגד הדיכוי של כל שמחת חיים טבעית על ידי הכנסיה הנוצרית במשך אלף וחמש מאות שנה של שלטונה במערב. הרב קוק מדבר על כך בחיבורו ‘אדר היקר’[1]. ביהדות לא היה מקום למרד זה, היות והיא רואה בחיוב את האושר והעונג, ובמיוחד רואה בחיי הזוג והמשפחה ערך עליון של קדושה. אך ברור שאנו מושפעים על ידי תהליכים עולמיים, והיחלשות הדת בעולם המערבי דבקה גם ביהדות וגררה גם בחברה הישראלית את התופעת המתירנות.

מול מציאות סבוכה זו, אסור לנו לטמון את ראשנו בחול. אם לא נעשה כלום, ילדינו ילמדו על “עובדות החיים” מהסתכלות בערוצי מדיה שונים, מחברים מבוגרים מהם אך במעט, מפי אלמונים שישתעשעו בפקיחת עיניהם התמימות, או סתם כך מעיון במקורותנו ומתן פירוש שגוי לנאמר שם. ה’גילוי’ עלול לזעזע את הנער ולרוב הוא ייעשה בהקשר של צחוק, גסות וקלות ראש. פתאום ייראה העולם המבוגר בעיני הילד כצבוע, מלוכלך, ובלתי אמין בגלל עצם ההסתרה. העובדות הפיזיולוגיות יימסרו באופן לקוי ושגוי, בלי הסבר מתאים על קדושתם של חיי האישות ועל האסור והמותר. שפע התמונות הנמצאות ברשות הרבים יקבלו פתאום משמעות חדשה, ויאשרו את המידע שנתקבל במחתרת. קשר השתיקה יאומץ על ידי הילד שלא יגלה להוריו את ידיעותיו החדשות, וממילא הם ימשיכו לחשוב אותו ל’תם’. השתיקה הרשמית הופכת את הנושא למסקרן ומגרה דווקא בגלל הטאבו שעליו, בבחינת “מים גנובים ימתקו”. היא גם מונעת מן המחנכים אפשרות לסייע לנערים ולנערות בגיל ההתבגרות, כאשר הם זקוקים ביותר לאוזן קשבת של אדם אמין.

כהורים ומחנכים עלינו לדאוג למנוע את הדרמה שב’גילוי’. עלינו לוודא כי הצעירים ייפגשו עם המקורות של התורה ויבינו אותם הבנה ישרה, ללא סילוף, הבנה שתלך ותשתכלל עם התבגרותם, כמו בשאר התחומים האחרים. באופן כזה, החשיפה למדיה רווית סמלים ותכנים מיניים, לא תהיה טראומתית, ונוכל להסביר ללא מבוכה את הסיבות לדחייתנו המוחלטת של תרבות זו. נקיים קשר של דיבור ואמון בעניינים אשר בגיל הנעורים נעשים רגישים וכבדי משקל, קשר שיאפשר לנו להעביר את המסרים הערכיים של התורה הקשורים לנושא.

לאור זאת עולה השאלה, כיצד ומתי עושים זאת בפועל? מה לומר לצעיר כאשר הוא שואל את השאלה בנושא?

קשה לתת “מירשם” מפורט לדיבור עם ילדים על נושאים אלו, אך בהחלט ניתן להצביע על כמה דברים שכדאי להורים לאמץ:

1. לא לטייח ולהסתיר – יש לדבר עם הצעיר/ה ברגע שהם מעלים את הנושא. אם הזמן המקום מתאים וראוי, ניתן לעשות זאת מיד. אם התזמון או הסביבה אינם מתאימים לשיחה מסוג זה, ראוי לקבוע זמן לדבר על כך, ולדבוק בהבטחה לעשות זאת.
2. הסבר מינימלי – יש להסביר לצעיר/ה כל מה ששאלו, אך להתמקד רק במה שרוצה לדעת מבלי להיכנס לפרטים מעבר לכך. טיבו הצנוע והמוסתר של הנושא, גורם למחנכים להימנע מלדבר עליו מצד אחד, אך לפתוח אותו יתר על המידה כאשר כבר מדברים עליו, מצד שני. תשובה ממוקדת לשאלה תאפשר ליצור כנות ופתיחות אך בה בעת “להסתיר טפחיים” בהם עדיין אינם מתעניינים וכדאי שישארו מכוסות לעת עתה.
3. שיחה כנה ופתוחה – בהקשר זה, השיחה אמורה להיות במתכונת של דו-שיח ולא נאום ארוך ומשעמם. לעיתים בעקבות המבוכה, נוטים מבוגרים לפצוח בנאום ארוך ההולך סחור סחור ואינו נוגע במטרה. השיחה אמורה להיות פתוחה והדדית, בה אמור הצעיר לקבל תשובה על סקרנותו ולהשתכנע בכנותו של המבוגר המשוחח עמו.
4. הסבר רציונלי – יש לקחת את השאלה ברצינות, גם אם היא עוסקת בנושאים שהצנעה יפה להם. אין לגחך, אין להראות סימני בושה ואף לא “להרחיק עדות” ולדבר במשלים. בתשובה יש להשתמש במונחים הנכונים, תוך הסבר רציונלי וענייני. יש להסביר את ההבדל בין “צניעות” לבין “הכחשה” ו”הסתרה”, ולדבר על המבוכה בצורה אנושית ועניינית.
5. הזמנה לשיחה בעתיד – יש להזמין את הילד בסיום השיחה להמשיך ולשאול את כל השאלות שיש לו בנושא. הזמנה זו תתן לו את התחושה ש”אין כאן מה להסתיר” ואכן המבוגר כנה אתו, ומצד שני גם תאפשר לו להמשיך ולהשתמש במבוגר כמקור מידע לסקרנות כזו או אחרת המתעוררת בקרבו, מבלי הצורך “לרעות בשדות זרים”.
6. שאלת גם לגבי איך למנוע פגיעות בילדים. גם על זה חשוב מאד לשוחח בגילוי עם כל ילד בנפרד, וגם שהשיח בבית יהיה “אף אחד לא יכול לעשות לך משהו שלא יהיה נעים לך”, “אסור לאחרים לגעת בך”, “על כל מה שקורה לך בחיים גם הדבר הכי לא נעים תמיד תספר לנו ואנחנו נקבל ונכיל את הכל”. באופן השיחה האישית עם הילד תוכל להעזר בספר חרדי מעולה של ניתאי מלמד “מוטב להיזהר ולא להצטער” שמסביר באופן מותאם לילד חרדי, מה מותר ומה לא בסדר.

ולבסוף, כמו בכל עניין חינוכי, יש לזכור כי עוסקים אנו בדיני נפשות. ההתנהגויות היומיומיות שלנו הנראות בעינינו זוטות ושוליות, נקבעות בנפש הצעירים ומשפיעות עליהם לכל חייהם. יש להתפלל ולהתחנן לסיעתא דשמיא, שנוכל להיות גורם חינוכי חיובי המהווה צוק איתן בעבור הצעיר בהכשרתו להמשך חייו ולא ח”ו לגורם מערער ודוחה.

מאחל שהקב”ה יאיר את עיניכם בעשיית הישר והטוב, והובלת הצעירים בנתיב האמוני לדרך שכולה קידוש חיי הרוח והערכים.

דניאל

akshiva1976@gmail.com