אני כה מצטערת על העיכוב בתשובתי ואם תמיד גדול צערי כמשתבש דבר מה וחל עיכוב כלשהו בתשובה, הרי שהפעם, אל מול מילותיך, אני חשה מועקה גדולה עוד הרבה יותר.

אינני קוראת את סבלך כי אם יכולה לראות אותו ולחוש בו. דומה עלי כי באופן בו את מתבטאת, נראה כי אין זה אפשרי שלא לחוש אותך. חדה, ברורה וכל כך מחוברת לתחושה הפנימית שלך.

את מתארת תחושה של גיהינום. שורף מבפנים. לא מרפה לרגע.

תחושת סבל נפשי כזו, מוות כזה שלא מרפה ביום ובלילה ואין. אין איך ולאן לברוח ממנו.

ויותר מזה. אין כל טעם או תקווה לחיים.

זו תחושה קשה מאוד.

קשה במיוחד כיוון שכפי שאת אומרת, אין לה הפוגות או משהו שישכך אותה.

אין ממתיק לטעם המר בגרון ובלב.

צר לי. כה צר לי שכך את חשה.

קראתי שוב ושוב את מילותיך ומשהו בהן, בעיקר בתחילת המכתב, קרא לי לעצור.

את כותבת שהכל התחיל כשהבחירות שלך, המעשים שלך- הכו בפניך.

יקירתי.

קצרות המילים ואינן מספרות עליך יותר מאשר הן מספרות. מגלות טפח ומכסות טפחיים ומעבר לצעקתו הגדולה והאמיתית של הלב יכולה אני ללמוד אודותיך מתוכן אך מעט.

אינני יודעת מהן אותן הבחירות ומהו המקום בו את ניצבת היום- מקום אליו הגעת, לכאורה בשל אותן בחירות. אך נראה בעיני כי המקור לתחושתך הקשה וגם ההתמודדות והפתרון נמצאים כאן.

אכן. אין זה מן הרגעים הקלים לעמוד ברגע מסוים. בנקודה מסוימת להתבונן על החיים ולהבין את סך הבחירות שלנו. בפרט אם יש פער גדול בין המקום שאנחנו עומדים למקום בה אנו חפצים להיות. פעמים שהתבוננות כזו תהיה נוקבת ויורדת תהומות רבה.

דומה עלי שאת שייכת לפעמים אלו.

איני יודעת את הפרטים אודות הפער שמצער אותך כל כך רק מבינה שקיים כזה ושהוא מכאיב-

הרבה יותר מדי.

אז אולי נכון שנעצור לרגע כאן. בנקודה בה את מתבוננת על החיים וחושבת:

טעיתי. בענק.

אולי יש שם גם מחשבות דוגמת- הרסתי את חיי או מחשבה כלשהי דומה לכך.

אולי נעצור לרגע ונסתכל על הפער הזה. המציק. המכאיב כל כך וננסה לנשום עמוק, יחד, אל הכאב.

הכאב הזה- התולדה של הפער בין המצוי לרצוי. הכאב הזה שמטרתו להצמיח ישועה ולא לייאש.

להצמיח חזון ולסלול דרך לחיים חדשים אך לא לתת להם לרסק אותך ארצה.

יתכן אהובה כי את מתאבלת.

מתאבלת על דבר בחייך שרצית בו ואיננו או שאת סבורה שבחירותיך הובילו אותך אל מקום בו החמצת הזדמנות לטוב ואושר.

תחושותיך הקשות מספרות על כך.

כך חש אדם אבל.

וזה בסדר.

זה בסדר להתאבל. לתת מקום לכאב ההחמצה למלא. להתאבל על אבדן של משהו יקר ערך וחשוב עבורנו שאיך שלא יהיה- אבד.

זהו תהליך חשוב לעיתים ואל לך להבהל מתחושותיך הקשות רק לנשום לתוכן ולהבין את מקומו של האבל.

זה בסדר גם להתבונן בבחירות שלנו. לראות את הנקודות בהן סך הבחירות הוביל ויצר קו חיים. כיוון, דרך וגם תוצאה.

גם זה חשוב. מתבקש. הכרחי. צעד גדול לאדם. צעד של חשבון נפש.

אבל,

ויש אבל גדול.

לתוך אותה התבוננות על נקודות הבחירה כמו גם לתוך האבל חשוב לשזור תובנות והעמקה של אמונה.

כי על כן אהובה,

האדם בוחר.

הבורא בחר בו להיות בעל בחירה ולשאת בטוב או ברע את בחירותיו אולם סוף כל סוף, אחרי שבחר האדם את בחירותיו הרי שגם את הטוב וגם את הרע הקב”ה יגלגל בחכמה אין סופית ובלתי נתפסת, בסופו של דבר- אל הטוב.

זהו אחד מסודותיה ויסודותיה של האמונה הקדושה שלנו.

זהו סוד כוחו של הבורא, להחזיר כל רע אל הטוב.

כשאדם הראשון הונח בגן עדן והוזהר שלא לאכול מעץ הדעת היו בפניו שתי בחירות.

הוא בחר ולא שמע בקול ציוויי של הבורא ועד היום פגמי אותו מעשה משפיעים על העולם שלנו שהתערב בו רע בטוב. מוות מול חיים.

אבל גם לזה יש עדיין תקווה.

העולם לא הפסיק להתקיים בשל הבחירה ברע. הוא לא נכנס למצב ייאוש וחוסר תקווה או תוחלת.

הוא פשוט עבר מסלול לכוון אחר. מסלול של אחרי החטא.

אז נכון.

יש לנו בחירה.

לעיתים הבחירה שלנו שגויה/ לקויה/ טועה.

לעיתים היא שמה אותנו במקום בו אנו לא יכולים לקחת צעד אחורה ולחזור אל המקום בו עמדנו לפניה.

בנקודה הזו אנו יכולים לחוש באבל.

אבל האמת היא שאחרי שאנו כבר שם-

גם מכאן הקב”ה יכול להוביל אותנו את מקסימום טוב. כי אחרי שבחרנו- המקום שלנו מושגח ודווקא כאן ומכאן נצליח לצמוח אל הטוב האמיתי המוכן לנו.

אנו יכולים וצריכים להתבונן אחורה מתוך מקום של חשבון נפש אך לא ממקום של מחשבה מייאשת כי או אז, מן הסתם נהפוך לנציב מלח.

חשבון נפש אמיתי אינו מייאש. הוא מתבונן ובודק את המעשים אך גם חדור באמונה שהקב”ה הוא כל יכול, שסוף כל סוף- גם זה יתהפך לטובה ושאפשר לצמוח לטוב ביותר- בדיוק מכאן.

אולי במסלול שונה- אבל עדיין להגיע.

מתוך האמונה הזו הוא בונה לעצמו דרך עקבית. סלולה. אל מטרות ברורות. אפילו קטנות. בדרך שלו לבניין אישיותו.

שמעתי לאחרונה סיפור מרגש מאוד, אודות אדם, קיבוצניק, לא מאמין שראה יד מנופפת לו באופן נואש על החוף.

האדם, שחיין אולימפי בעברו, היה אחרי התקפת לב קשה אך בכל זאת נחלץ לחלץ ילדה קטנה מן הים.

הוא מסר את נפשו אבל לא שם לב כשכמשה את הילד מן הים ראשה היה עמוק בתוך המים.

דקות ארוכות לא הגיע חמצן למוחה והרופאים לא נתנו תקווה.

הוא הגיע לביתו בוכה. “אני הרגתי את הילדה הזו”, בכה. זו לא היתה העובדה אבל מבחינתו הטעות שלו היתה בלתי נסלחת.

לא היה דבר שהצליח להרגיע אותו עד שעלה על ראש ההר במקום בו פגש את האם ולראשונה בחייו נשא תפילה מעומק הלב.

מעולם לא התפללתי אליך, אמר, לא אוכל לחיות עם מותה של הילדה הזו, אנא קבל זאת כאילו התפללתי כל ימי.

מוחה של הילדה התעורר לחיים.

הסיפור הוא רק לא אודות הנס העצום.

הסיפור הוא אודות המקום אליו לקח אותו האדם את הטעות הגדולה ביותר שאולי עשה בחייו- להשאיר את ראשה של הילדה במים.

הוא הפך את הכאב לתפילה.

נקודה נוספת שחשובה אף היא, בעיני.

בעולם הפסיכולוגיה היא נקראת ייחוס עצמי.

ייחוס עצמי הכוונה לדרך התבוננות על המציאות שמשייכת את הכשלונות או ההצלחות שלי לדברים שקשורים בי.

לדוגמא, אדם בעל הסתכלות כזו שנכשל במבחן יהיה בכל נטיה לומר-

“אני לא חכם מספיק” בעוד אדם אחר יתכן ויאמר- “המבחן היה מבחן קשה ומכשיל”.

אז אמנם ההסתכלות הזו היא הסתכלות שלוקחת אחריות של האדם על עצמו אך גם עלולה להביא אותו לתעוקה ולאחריות יתר שאינה מוצדקת. וגם כאן, כמו בכל מידה ונקודה, אנו מחפשים את המיצוע בין לקיחת אחריות לאמונה ותקווה.

את ההתבוננות לעומק וראיית פני המציאות עם נשימה עמוקה לכאב- על מנת לסלול עבורנו את המקום להגיע אליו, עם האמונה שזה אפשרי. גם מכאן.

זהו אולי סיפורם של הימים הקדושים והנוראים האלו שזה עתה נוקשים על דלתנו, מביאים אלינו את שיאה של האהבה ביננו לבין הבורא יחד עם דקדוקה של נפש אך מלאים באמונה ובצמיחה לעתיד כשם שמביא הרב פינקוס בספרו-

מדוע מזלו של אלול בתולה?

מכיוון שיש בכוחו להביא את האדם אפילו למצב של לפני חטא. עמ”י בחטאו נדמה לאשה שחטאה לבעלה? בחודש אלול אפשר לחזור למצב של אשה שלא נשאה מעולם. ככלה מתחת לחופתה.

יקרה לי מאוד.

הגם שאיני מכירתך דיי ליבי אומר לי שליבך זקוק לו, לאור האמונה והתקווה ולאור הבנייה הפנימית. זו הנסתרת מעין רואים. אשר כמו לכולנו, שמירתה בדמות שמירתם של ערכים, גם קטנים, מביאה לתחושה של סיפוק פנימי עצום וערך עצמי אמיתי. האור האמיתי היחיד שאדם עשוי לחוש בחייו. אור ערכי התורה שהופכים לקנייניו. הדבר היחיד שהופך להיות שלו והוא עצמו באמת.

מתפללת עליך יקירה.

מתפללת שבקרוב יפציע האור לתוך ליבך. אור של שמחה של אמת. של אמונה בצמיחה מכל נקודה בה את נמצאת- כי יד השם לא קצה מלהושיע.

אור אותו תמצאי בחיים אלו מתוך נדבך אחרי נדבך של בחירות ערכיות עקביות ומושכלות.

ואור פשוט של טוב פשוט, תוצאה של שני הדברים גם יחד.

אתך ובשבילך,

כאן לכל שאלה,

באהבה,

דקלה

<bar.dikla.g@gmail.com>