שואל נכבד.

עצם העובדה שנושא כה חשוב ומהותי בעולם היהדות כנושא התפילה, טורד את מחשבותיך, מראה על יכולת חקירה וחיפוש אחר משמעותם העמוקה של מצוות היהדות. יכולת זו מצביעה על השתייכות לזן החושב והמעמיק, שאינו מסתפק בקיום המצוה כמצות אנשים מלומדה, אלא מחפש את הרובד העמוק והאישי יותר בקיום המצוה.

נושא שאלתך הינו מהנושאים העמוקים והמורכבים ביותר, מפני שאנו מנסים לפענח את הנהגות והליכות הקב”ה שכידוע שאין לנו בו תפיסה כלל. וכל ניסיון לדון בהרגשותיו ותחושותיו וכל כיוצא בזה, הינו ניסיון נואל לתפור תכונות להקב”ה המתאימות להשקפת עולמו של האדם הצופה בו.

אנסה בכל זאת להתייחס לענין הקשר שיש בתפילה בין האדם לבין הקב”ה. אחת הטעויות הנפוצות ביותר מתבטאות בתפיסה שהתפילה הינה כלי שנועד להשגת צרכים מהקב”ה, וממילא כאשר כלי זה אינו מוכיח את עצמו כיעיל מספיק, מהווה הדבר ראיה והוכחה לכך שאין לתפילה כח.

יש בתפילה גם את הכוח הזה, אך התפילה היא הרבה מעבר לכך, כך שדיון האם התפילה משנה סטטיסטית את ההצלחה, הינה שאלה מיותרת. מפני שיכולת התפילה וכוחה אינם נמדדות במישור המענה אלא במישור העמוק יותר [ובמאמר מוסגר, יתכן שגם אם מבחינה סטטיסטית התפילה לא משנה את התוצאה, הסיבה לכך היא מפני שהקב”ה מנהל את עולמו בצורה טבעית ככל הניתן, ועל כן הניסים הגלויים נדירים יותר].

אם נתבונן בתרגום המילולי של המילה ‘תפילה’ נמצא שהמילה המדויקת לתרגום היא ‘חיבור’. מהות ומטרת התפילה הינה קשר בין האדם לבין הקב”ה. קשר הגורם להכרה שכל המתחולל סביבי מגיע רק מהקב”ה, והוא ורק הוא, יכול לקבוע ולשנות ולהיטיב עם העולם ועם האדם באופן אישי.

ניתן להיווכח בנכונותו של הסבר זה, לאחר התבוננות בצורת תקנת התפילה. תקנת התפילה ביסודה התייחסה לתפילה אחת ביום [לפי הרמב”ם] או לתפילה בעת צרה [לפי הרמב”ן], ורק אח”כ ראו חכמים צורך ליצוק תוכן אחיד לנוסח התפילה. מטרת נוסח זה היתה לנסות לכלול בו את כל ההיבטים הציבוריים והאישיים. אע”פ שלא כל הבקשות מטרידות אותנו כל יום שלשה פעמים, כמו הבקשה על קבלת שכל. אך מכיון שמטרת התפילה היתה שמספר פעמים ביום נתקשר להקב”ה במחשבותינו ובדיבורינו, ועל ידי כך נחזק לעצמנו את האמונה [וזו הסיבה שאחד מהראשונים לא מנה את מצוות התפילה כמצווה בפני עצמה אלא כלל אותה במצוות האמונה], על כן נתקנה התפילה בצורה כזו.

כבר בגמרא במספר מקומות מבואר ש’המעיין בתפילתו סוף בא לידי כאב לב’, ופירשו שם המפרשים שמי שמצפה שתפילתו תתקבל בוודאות, צפוי להתאכזב. הסיבה לכך היא בכדי לשרש את התפיסה שכביכול התפילה משמשת ככספומט שמצד אחד לוחצים ומהצד השני מגיע הישועה. הקב”ה לא ‘עובד אצלנו’ והוא בעצם מנהל את העולם כפי שמתאים לתכנית שהוא מתכנן.

אך כיון שבהרבה מקרים הצרה מגיעה בכדי שהאדם ירגיש את אפסיותו, ועל ידי כך הוא יתקרב לה’, כאשר האדם מתפלל להקב”ה ומבקש ממנו שיעזור לו, בעצם מטרת הצרה הושגה, ולכן היא יכולה להסתלק.

ואין זה קשור ליכולת החרטה והרגש אצל הקב”ה. [ובדרך אגב אציין, שלא הבנתי כל כך מנין הוודאות שלך שאין לה’ שום חרטה ושום רגש. בתורה כתוב אחרי חטא העגל ‘וינחם ה”, וכן בעוד מקומות רבים. אמנם אני לא אאריך בנקודה זו, כיון שזהו נושא מורכב מידי לבמה זו].

הייתי ממליץ לך לעיין בספר העיקרים של רבי יוסף אלבו, שמקדיש לענין התפילה שני פרקים שלמים, ובתוך דבריו הוא דן בשאלה שהזכרת על השינוי שהתפילה מחוללת אצל הקב”ה.

אקווה שהדברים הובנו כל צורכם, למרות שכתבתי בקיצור. ואם יש שאלות נוספות אשמח לענות.

בהצלחה רבה.

בניהו.

akshiva1234@gmail.com