שלום לך בחור יקר

ראשית כל, אני מבין שאתה מאלו שזכו לעזוב את הבלי העולם כדי לאחוז בעץ החיים, אשרייך וירבו כמותך בישראל! התרגלנו לראות תופעה ברוכה זו של מתחזקים ושבים, אבל אין זה דבר פשוט ומובן מאליו, וכל אחד שחוצה את הים הזה הוא בבחינת חידוש ופלא גדול, וראוי להערכה עצומה!

ולענין לבטיך- קודם כל ידוע לך מאמר חז”ל שאין אדם למד אלא במקום שלבו חפץ, וממילא את התשובה האמיתית לשאלה אתה צריך למצוא בתוך לבך, תוך כדי ניסוי וטעייה. יתכן והדברים שאכתוב פה יתיישבו על לבך, ויתכן שלא, אבל בכל אופן מה שקובע לגביך הוא מה שלבך חפץ.

אתה מתלבט אם ללמוד עניני הלכה, ולתחום את לימודך לזמן והספק, תוך ויתור על הבנה, או ללמוד בהבנה והעמקה, דבר שאתה חושש שיביא אותך להתשה כיון שאין דרבון וסיפוק.

ראשית אני רוצה לומר שלדעתי אתה צודק שאין באמת אפשרות לוותר על ההבנה. אין זה רק בגלל נטיתך האישית להבנה, אלא משהו יסודי ביותר. יסוד זה טמון במילה “לימוד”. לימוד הוא קשר בין הלומד לנלמד. הבנה והזדהות. וידוע מרבותינו שלימוד ללא הבנה לא נכנס כלל לגדר לימוד (כך מביאים משם רבי חיים מבריסק, ולכאורה הוא פשוט מתוכן הדברים).

אפשר להאיר את הענין מזוית אחרת, על ידי המעשה מהקוצקער, שבא לפניו תלמידו שסיים את הש”ס. אמר לו הקוצקער, ניחא שאתה למדת את הש”ס, אבל מה לימד אותך הש”ס?

התכלית בלימוד הוא מה שלוקחים מהלימוד, בידיעת תורת ה’, ידיעת דרכי ה’, והלקח טוב שלוקחים מהתורה. ללא הבנה הלקח הוא לא מהותי, אין חיבור בין הלומד לתוכן.

מסיבות אלו ואחרות, פשוט שיש לחתור להבנה של הדבר. ובאמת לכאורה יש כאן סתירה לקביעת הספק, משום שאין דף אחד דומה למשנהו, וזה שאתמול הספקתי דף ליום, אין זה אומר שאת הדף של היום אני אספיק תוך יום אחד.

מאידך, יש תפיסה שגויה שלימוד בעיון הוא משהו מרחף באוויר וחסר גבולות.

ולדעתי יש שורש עמוק לשגיאה זו.

אם תכלית הלימוד היא להיות ב”מצב” של לימוד, הרי שאין צורך בהספק וכו’, אלא העיקר הוא לשבת וללמוד.

מצד שני, המציאות היא שהתופעה האנושית המכונה “לימוד” היא תופעה המונעת מסקרנות. מרצון להקיף דבר מכל צדדיו.

אם נקח תחושה זו ללימוד התורה, הרי שהלומד “טרוד לדעת סודה” של התורה (לשון רש”י). הלומד משתוקק להכיר ולהבין ולדעת את התורה, ולכן הוא רוצה להתקדם בלימודו, כדי להקיף את הלימוד.

די בדברים אלו כדי להבין שאין הלימוד העיוני דבר מרחף, חסר צורה תכלית וגבולות, אלא בצורה הבריאה שלו היא כאשר הוא חותר להתקדמות. אמנם ההתקדמות האמיתית היא רק בהבנה ו”לימוד” כמו שהוקדם.

הלימוד הראוי הוא כאשר הוא מונע מסקרנות, רצון ללמוד את הדבר, להכיר אותו, והוא הנקרא בפי חכמים “למד מאהבה”. בלימוד כזה ההבנה היא חלק בסיסי מהענין, שכן אחרת מה קנה זה. איך באה האהבה וההשתוקקות לסיפוקה.

מה שזה אומר בפועל לענ”ד, שאפשר להחליט שלומדים מסכת, או נושא בהלכה, ומקיפים אותו [אגב- יש דרך ללמוד מסכת עד ההלכה, ויש דרך ללמוד סימנים בשו”ע מהגמרא להלכה, ונהרא נהרא ופשטיה. בשתי הדרכים ההבנה כרוכה בהלכה למעשה, וכל אחד למד במקום שליבו חפץ. כל דרך ויתרונותיה וחסרונותיה].

לא פותחים מראי מקומות ישיבתי ופותחים כל “רייד”, אלא מתבססים על לימוד איכותי של חומר מצומצם, כל אחד והנוסחא שמוצא לעצמו ושמדריכים אותו רבותיו. יש לומדים ראשון אחד או שנים. יש לומדים רא”ש ורי”ף. יש שרואים בית יוסף ומעיינים בראשונים החשובים המובאים בו בפנים. והלימוד עצמו חותר להבנה, ולא לכתיבת מערכות ושיעורים כלליים.

אני חושב שעל ידי כך, על ידי קביעת מטרה ומסגרת כללית – כגון הלכות שבת תוך כך וכך זמן (לפי הנסיון של כמה לוקחת יחידה קטנה יותר, או התיעצות עם ת”ח שכבר למדו את ההלכות הללו היטב), אמנם בלי הספק ספציפי של סימן לשבוע וכדו’, שכן לא דומים סימני הטמנה ושהיה לסימני קידוש. ועל ידי לימוד של הבית יוסף והראשונים בעיון בהיר, וסיכום השיטות, תוכל לקבל שילוב ראוי של הדברים- גם התמקדות במטרה ברת השגה, וגם לימוד עיוני בהבנה.

צורת הלימוד הזו מתקיימת למעשה בכוללי הלכה רבים, ותוכל למצוא את המסגרת שתמצא חן בעיניך. אולי בחלק מהמקומות אכן העיון הוא מפורט מדי ולא ממוקד, אבל לדעתי אפשר לנטות ימין ושמאל ועדיין להנות מכוחה של המסגרת.

ברצוני לאחל לך שאכן לימודך יגיע ממקום טהור ואמיתי של בקשת פני ה’, ושתזכה לגדול בתורה כחשקך הטהור, בהבנה ובבקיאות.

נתנאל