שואלת יקרה שלום לך,

אני קוראת את השאלה שלך ופשוט עולה בי תחושת התפעלות והערכה. אני רוצה לספר לך מה אני קוראת, ורוצה שתקשיבי ביחד איתי למה שאני קוראת נטו מהמילים שלך, ממה שאת תיארת.

אני קוראת על אישה צעירה, נשואה עם ילדים, שמחזיקה בית והתחילה עבודה חדשה. יש המון נשים שכל זה מספיק כדי למלא את היום שלהן עד תום. אבל האישה הזו לא הסתפקה בזה אלא התחילה תוך כדי העבודה תואר. האישה הזו עשתה לעצמה סדר עדיפויות, והבינה שהנכון עבורה הוא להשקיע כרגע בתואר מתוך חשיבה על העתיד. היא השקיעה בלמידה, חזרה על החומר, כתבה את העבודות, הגישה את המטלות וניגשה למבחנים, והגיעה לממוצע מדהים של 94!

האישה הזו, כשהיא מפספסת כמה דקות מהשיעור, היא לא אומרת לעצמה ”נו אני יודעת 90% מהשיעור”, היא משקיעה אחרי הלימודים זמן כדי לחזור על השיעור ולהשלים את מה שהחסירה. היא מגישה את כל העבודות שלה בזמן ואפילו יום לפני. היא מסוגלת לשבת שעות ארוכות ולהשקיע כדי להגיע לתוצרים מעולים.

מה את אומרת על האישה הזו? בעיניי היא ראויה להמון המון הערכה. ובגלל שהאישה הזו היא את, אני אחזור לדבר בגוף שני. את מספרת לי שאת אישה חכמה, כשרונית, משקיעה, יודעת להבחין בין עיקר לטפל, לא נרתעת מקשיים, שואפת לשלמות, עקבית, שקדנית.

אלו תכונות נהדרות, ותכונות מבורכות בלימודים אקדמאיים.

אז לפני שאני עוברת לענות על מה שאת שואלת, אני באמת רוצה ומקווה שתשמעי את מה שאני שומעת, שתראי מה שאני ראיתי מהמכתב הקצר שלך. שתתבונני על עצמך ותגידי ”וואו, עשיתי המון בשנה הזו. איזו אלופה אני”.

את כותבת – תואר הוא דבר גדול ומאיים ומי אמר שאני יודעת מה לעשות?

את שואלת – אולי אני בכלל לא בתואר המתאים לי?

את מתארת תחושה שאת לא יודעת כמו אחרות, לא יודעת במה תעבדי.

ולבסוף את שואלת – איך פרקטית כדאי לי לחלק את הלמידה בין ביצוע המטלות, חזרה על השיעורים, הכנת ש”ב וכו’.

אז אחלק את תשובתי לשתיים, תחילה אתייחס לתחושה שלך, שאת ניצבת בפני דבר גדול, מאיים, שכביכול את חשה קטנה מולו, ואחר כך אדבר על החלק הפרקטי.

אני שומעת ממך שהלכת לאבחון תעסוקתי לפני שבחרת בתואר. אני לא שומעת במהלך השאלה שלך שאת מתלוננת על עצם התוכן שבתואר. אשמח לשמוע ממך עוד על הלימודים שלך, כדי להבין יותר איפה את נמצאת, אבל ממה שאני מתרשמת- זו הייתה בחירה מושכלת שלך, שלא נבעה משיקול טכני אלא מבחירה שתואמת את הכישורים שלך.

אני חושבת שיש בחיים ‘שתי נקודות תצפית’. יש נקודת תצפית ממני החוצה, זו הנקודה שבה אנחנו חווים ומתנהלים בדרך כלל- כשאני עם חברות אני חווה את ההנאה מהחוויה החברתית, כשאני בבית אני חווה את תחושת הבית, וכשאני בלימודים אני מרוכזת בלימודים. כל דבר בזמנו, וכל דבר כפי גודלו.

נקודת התצפית השניה היא כביכול ”ממעוף הציפור” – אני יוצאת מעצמי ומהמקום הספציפי שאני נמצאת בו, ושואלת שאלות ‘גדולות’ – איפה אני ביחס לעולם? איפה אני ביחס לאיפה שרציתי להיות? האם אני מתאימה למקום בו אני נמצאת? וכו’ וכו’. אנשים שונים זה מזה בזמן שהם מקדישים לכל נקודת תצפית, יש ששוהים בעיקר בנקודה הראשונה ויש שנותנים יותר משקל לנקודה השניה.

אני חושבת שהרבה טמון באיזון. בצמתים ובנקודות החלטה בחיים, נקודת התצפית השניה היא מבורכת, היא מאפשרת לשקול דברים, ליצור סולם עדיפויות, לקבל החלטות מתוך חשיבה מערכתית.

אבל אחרי שההחלטה התקבלה, אחרי שנמצאים במסלול מסוים, העיניים שלנו צריכות להיות על המסלול, להתבונן על הצעד הבא שלנו, להיזהר מאבנים שמונחות על הדרך, ולהתפעל מיופי הנוף שסביבנו.

אני חושבת עכשיו על משל כזה, אדם רוצה לצאת לטיול. הוא מתלבט בין כמה מסלולים, בין מסלול מעיינות, מסלול אתגרי של טיפוס, ומסלול רגוע בחיק הטבע. אחרי הרבה מחשבה מה הוא יותר אוהב, מה יתן לו יותר תחושת שחרור וכיף, הוא בוחר במסלול האתגרי. אבל כל זמן המסלול הוא ממשיך לחשוב – האם זה טוב שבחרתי במסלול הזה? אולי במעיין הייתי נהנה יותר? ברור לנו שהאדם הזה יהנה הרבה פחות מהמסלול שבחר, ואולי גם יקבל החלטות לא נכונות בגלל שהראש שלו נמצא במקום אחר. אבל אם הוא יגיד לעצמו- זה מה שבחרתי מתוך מחשבה, עכשיו נותר לי להנות מהבחירה שלי עד כמה שאפשר – הוא כנראה יגיע להנאה הרבה יותר גדולה, ייטען באנרגיה, וגם אם בפעם הבאה הוא יעדיף מסלול אחר, זה לא יגרע מההנאה שהייתה לו במסלול ההוא.

זה לא פשוט להניח לנקודת התצפית של ‘מעוף הציפור’, הרבה פעמים דרוש בשביל זה מבט חיצוני, התייעצות עם מישהו קרוב או מקצועי שיעזור לנו לקבל בשלמות את ההחלטה שלנו. אני חושבת שהיכולת להניח לה, לא לנטוש לגמרי, אלא להניח לזמן מה – טומנת בחובה הרבה שחרור ותחושת חירות לפעול בתוך המסלול שבחרת, מתוך אמונה שבחרת בדבר הנכון עבורך מתוך מכלול השיקולים שראית לנגדך ברגע הבחירה.

בקשר לשאלה שלך לגבי חלוקת הזמן, אני חושבת שאפשר להכניס בשאלה הזו שיקולים ‘אובייקטיביים’ ו’סובייקטיביים’. השיקולים האובייקטיבים הם לדוגמא- כמה זמן יש לך בשבוע עבור הלמידה? מה חיוני יותר – לעשות שיעורי בית, לבצע מטלה, או לחזור על חלק מהשיעור שהפסדת? מהם לוחות הזמנים עבור כל מטלה? מה ה’משקל’ של כל מטלה? (אני זוכרת את עצמי בלימודי התואר שלי מקדישה שעות ארוכות למטלה, עד שפתאום הבנתי שהיא שווה ל10% מהציון של הקורס, והקורס שווה אחוז נמוך מאד מהתואר, כך שהיה נכון יותר להקדיש את הזמן הזה ללימוד למבחן בקורס כבד יותר)

והשיקולים הסובייקטייבים הם כאלה שאין בהם נכון או לא נכון, אלא מה נכון עבורך, מה יאפשר לך למקסם את הלמידה שלך בצורה מיטבית ולא יתיש אותך. יש אנשים שיותר קל להם לשבת יום שלם מרוכז ולסיים בבת אחת, יש אנשים שמעדיפים לחלק לפרק זמן ארוך. יש אנשים שלוחות זמנים ולחץ ממריץ אותם לעשייה, ויש כאלה שלהפך- לחץ משתק אותם ומאט את קצב הלמידה שלהם. יש שאוהבים ללמוד לבד ויש שביחד, בבית או בחוץ, זה עניין של ניסוי ולמידה מתמשכת, ויכול להיות שתגלי שעדיף לך לגוון ולהתגמש כל פעם בהתאם לנסיבות….

לבסוף, כתבת שאת לא יכולה כלכלית לפנות לייעוץ מקצועי, אני חושבת שכדאי לבדוק, פעמים רבות יש במוסד הלימודים יועצת לענייני לימודים, לעיתים מתקיימות מטעם המוסד סדנאות הקשורות לניהול זמן וכו’, ואולי אפילו יש סדנאות כאלו עבור סטודנטים חרדיים, לאו דווקא ממוסד לימודים מסוים.

אם תרצי להמשיך לשוחח אני כאן,

esti05484@gmail.com

בהצלחה לך, ובהערכה גדולה

אסתי.