שלום לך איש יקר,

אתחיל בהתנצלות על האיחור הרב בתשובתי. השאלה שלך כל כך יקרה ואני מזדהה איתה מאד, והיא הציפה את כל חדרי מחשבותיי, ולא היה לי קל לצמצם את הדברים לכדי מענה מסודר וקצר. אז אני מתנצל גם כן שיצא ארוך מדי (ולא הספקתי להגיד הכל :)). אני מקווה שתמצא בתוך הדברים אי אלו סימני דרך ותמרורים למציאת דרכך האישית.

הקדמה אחרונה: הדברים נכתבים כאן מתוך נקודת מבט פרטית, אינדיבידואלית, בוערת, ולא כשיטה שלמה ומנומקת, המבוססת על מקורות בצורה מסודרת. בחר לך מכאן הטוב בעיניך.

לתחושתי, מונחת על הכף כאן שאלה כבדת משקל, שאלה קריטית ומשמעותית עבור רבים מאתנו, שאלה שנוגעת בשורשים הכי עמוקים שלנו.

זו שאלה על הקשר האישי שלנו – כיחידים – עם התורה; והיא חשובה ומשמעותית ביתר־שאת דווקא אצלנו, אנשים שחיים בעולם המעשה. דווקא כאן נשאלת השאלה הגדולה מכל: האם התורה יכולה להיות בעלת משמעות, ארוגה ושלובה במסכת חייו של האדם גם כאשר הוא מתנהל בתוך המציאות היומיומית, בתוך עולם העסקים והעבודה, בעולם הגשמי? או שמא במרחבים האלה אין לה כח לפעול, וח"ו היא נדונה לכשלון? האם התורה יכולה להתקיים רק בתנאֵי־מעבדה, רק בתוך בית מדרש או ישיבה, רק בתוך מעטפת המנותקת מן העולם? האם יש לתורה סיכוי בחוץ? ובפרט ב"חוץ" של ימינו – העולם המשוכלל, הנוצץ, עמוס הגירויים והריגושים, ובתוך עול הפרנסה, הילדים והמשפחה, שלל הטרדות והעומס הבלתי פוסק של חיינו המודרניים. האם אנחנו יכולים לקשור עם התורה קשר חזק, אמיץ, אינטימי, בוער, גם כששני רגלינו נטועות (או: מבוססות) עמוק בקרקע המציאות? האם ניתן להיות סולם מוצב ארצה שראשו מגיע השמימה?

זו שאלה כל כך קריטית. אני מוצא את עצמי שב וחושב עליה. נצטווינו ללמוד תורה, כל יום. מרבים לדבר על "קביעת עתים לתורה". האם זו אמורה להיות רק איזו רוטינה דתית? כמו מלמול של מילות התפילה שלוש פעמים ביום. איך התורה יכולה להפוך אצלי למשהו משמעותי, עמוק, להיות חלק מהד.נ.א. שלי, להכנס לי לתוך הוורידים, לעשות אותי לאדם אחר?

אני רוצה לכתוב לך כל מיני מחשבות וכיוונים שיש לי בראש, אבל קודם כל אני רוצה לציין שבעיניי בעצם הפניה שלך ובעצם השאלה שלך מונח משהו גדול. אנחנו יודעים שבמקורות רבים מתוארת התורה כמהות בפני עצמה שאפשר לקשור איתה קשר. הקשר של האדם עם התורה מתואר כקשר זוגי, וחז"ל אמרו כי על התורה מכוון הפסוק במשלי: אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד (ראה: עירובין נד, ב). אז אני חושב שמאושר הוא האדם שחש את הגעגוע ואת הכמיהה הגדולה להתחבר לתורה. זו המתנה הכי גדולה שאדם יכול לקבל. כידוע, לא לכל אחד יש את הגעגוע והרצון הזה להיות דבוקים ומחוברים בתורה (זה לא מובטח גם למי שנמצא בתוך בית המדרש כל היום). לכן כדאי לייקר ולחבב את עצם הרצון, ואפילו את הרצון לרצות. חז"ל השתמשו בביטוי "תורה מחזרת אחר אכסניה שלה", והלוואי ותמיד, לא משנה מה נעבור, יתעוררו בלבנו הדפיקות של התורה, המבקשת להכנס, קול דודי דופק פתחי לי.

אז אם הדבר אכפת לך, ואם אתה חש את הכמיהה הזו לקשר חי עם התורה – זה סימן משמח ומרגש מאד. גם אם בפועל אתה לא לומד מספיק כשאיפתך; אבל אתה מרגיש געגועים ויש בך רצון – איזו מתנה זו! (במאמר המוסגר מאד: אפשר לומר שזו בהחלט מתנה שקיבלנו בחינוך החרדי הקלאסי, שבו ישנה אינטימיות גדולה עם התורה).

לכאורה הדרך הראשונה והבסיסית היא ללבות את האש הזו של הגעגוע והתשוקה אל התורה. איך עושים את זה? ומה הדרך להתחבר? אנסה להציע כמה כיוונים בשורות הבאות:

בגדול אפשר לחלק את הדברים לשני חלקים עיקריים: חלק אחד מעשי, אולי אפילו טכני, עם אסטרטגיות ורעיונות כיצד להעמיק ולהגדיל את לימוד התורה, באיכות ובכמות; וחלק שני – רעיוני ומחשבתי, שבו נדבר על החיבור הפנימי לתורה; אבל לעתים אערב בין שני החלקים.

אני רוצה להתחיל דווקא מהמישור הכי טכני. מאחר ואנחנו מדברים קודם כל על לימוד באופן מעשי (בהמשך נדבר גם על החיבור הנפשי הפנימי, שקיים גם מעבר לפעולה הפשוטה של קליטת המידע ועיבודו), אז צריך קודם כל להתייחס ליכולת הלימודית המשתנה בין אדם לאדם. קודם כל במישור הכי פשוט, הפיזיולוגי, הנוירולוגי והנפשי: יש אדם שמסוגל להיות מרוכז יותר בתנאים של לחץ או עייפות וכדומה, ויש אדם שפחות מרוכז – שלא לדבר על מישהו שזכה בהפרעת־קשב, או מי שהימים שלו עמוסים מאד, או שפיזית הוא אדם חלש יותר וצריך יותר שעות שינה, וכן הלאה. אז הפרמטרים משתנים מאדם לאדם (וכמובן "אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו") ויש לפעמים אסטרטגיות ומענים טכניים ומעשיים שיכולים לסייע. לא אכנס למקום הזה כי באמת אלו דברים משתנים ואני לא מכיר אותך, ובכל זאת אני מזכיר את זה בראשית דבריי כדי לעורר את המודעות גם לפן הזה.

מלבד זאת, דרך הלמידה גם מושפעת מהאופי השונה של כל אחד, ולכל אחד יש את דרכו בלמידה, ועל הקשר הזה בין האופי שלנו לבין למידה (באופן כללי ובפרט בלימוד תורה) – אני רוצה להרחיב כעת.

איזה לומד אני – ללמוד את החלק שלי, לפי תכונת נפשי

אנחנו רואים כבר בחז"ל חלוקה של הלומדים לפי סוגים שונים של אישיות (לדוגמה, המשנה במסכת אבות ה, טו:

אַרְבַּע מִדּוֹת בַּיּוֹשְׁבִים לִפְנֵי חֲכָמִים:

סְפוֹג, וּמַשְׁפֵּךְ, מְשַׁמֶּרֶת, וְנָפָה.

סְפוֹג,

שֶׁהוּא סוֹפֵג אֶת הַכֹּל.

מַשְׁפֵּךְ,

שֶׁמַּכְנִיס בָּזוֹ וּמוֹצִיא בָּזוֹ.

מְשַׁמֶּרֶת,

שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַיַּיִן וְקוֹלֶטֶת אֶת הַשְּׁמָרִים.

וְנָפָה,

שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַקֶּמַח וְקוֹלֶטֶת אֶת הַסֹּלֶת.

או למשל החלוקה בין "סיני" לבין "עוקר הרים" (ברכות סד, א),

או חלוקה בין "בעל גמרא" ל"בעל משנה" (בבא בתרא קמה, ב),

או שהיו כאלה שנקראו "בעלי אגדה" (וראה סנהדרין סז, ב: אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדה? כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות")

מסיבה זו אני חושב שגם עלינו להיות מודעים תחילה לאישיות שלנו בכלל, ולאישיות הלומדת שלנו בפרט.

בשוק התעסוקה יש מודלים שמחלקים את בני האדם לפי סגנון האישיות שלהם. אני מכיר למשל את מודל האישיות של הולנד (על שם החוקר ג'ון ל. הולנד שפיתח אותו). במודל זה יש חלוקה לששה סוגים עיקריים של אישיות (בקצרה הם נקראים: ביצועי, חקרני, אמנותי, חברתי, יוזמתי ו-מנהלתי; עיין בוויקיפדיה בהרחבה יותר). כאמור, כיון שאנחנו מדברים כאן קודם כל על תנאים מאפשרים ללמידה איכותית, אז לסגנון האישיות שלנו יש השפעה משמעותית על הלמידה שלנו. וכמו שלפני שאדם נכנס לשוק התעסוקה הוא עושה מבחני התאמה, כך יהיה נכון לנו להכיר את עצמנו, ולראות מה הכי נכון לי בלימוד תורה. אני צריך להבין לאיזה סוג של מקצוע בתורה אני יותר מתאים, ובמה אצליח יותר. והדברים אמורים הן על סגנון הלמידה והן על תכני הלימוד.

לשם הדוגמה: האם להשקיע בצדדים שהם יותר פלפול, או מה שנקרא "לומדעס", או בלמידה של "הספק" (באתי לכתוב ש"לומדעס" שייך לטיפוס "חקרני", אבל פתאום חשבתי שאולי זה שייך יותר לטיפוס "אמנותי", כי יש בכך צדדים של יצירה וה"משחקיות" שיש באמנות; בעוד "חקרנות" מתאימה יותר למחקר יותר אנליטי, באוריינטציה "מדעית" יותר (וראה להלן בעניין היצירה והשעשוע שבתורה).

דוגמאות אחרות: אולי הראש שלי בנוי כך שהחלק המשפטי של התורה יותר מתאים לי, כי אני מתחבר להבנה וסידור וניתוח של "חוקים". מישהו אחר עם ראש פילוסופי יתאים יותר לענייני מחשבה עם אוריינטציה כזו, ומישהו אחר לענייני מחשבה ששואבים מעולם הקבלה. את תורת החסידות אפשר לשייך לעוד צורות מגוונות של אישיות (למשל, אישיות בעלת חשיבה קיומית יותר, או בעלת מודעות גבוהה יותר למתרחש בנפש פנימה. וזה רק גוון אחד שאפשר להזכיר בהקשר הזה). מישהו אחר ייטה לכיוון של אגדות חז"ל, ומישהו אחר למשניות, או לספרות התנאים (כמו תוספתא ומכילתא). המשניות הן חלק בתורה שבנוי (כשמן: משניות – לשון קורא ושונה) באופן של שינון, של הקשבה לקצב ולמוסיקה של הדברים, וחלחול שלהם דרך עבודת השינון, וזה מתאים למישהו שיש לו רגישות שפתית, או קצבית, או מוסיקלית. אדם בעל נטיה למתמטיקה יכול למצוא עולמות שלמים לעסוק בהם בתחום הזה (רק אזכיר פה את שני כרכי ספרו עב־הכרס של הרב פרופ' שמעון בולג, "ילקוט ברכות בחשבון", על כל הסוגיות המתמטיות בתורה). אם אתה אדם חברתי, עם אכפתיות לשינוי ותיקון החברה, או בעל נטיה ל"מדעי החברה" – גם אז ניתן למצוא את החלק בתורה שמתקשר למקומות אלה. כך אפשר גם להגיד על חושן משפט – שמתאימים לאנשים בעלי אופי מסוים (איך נקרא לו? "עסקי"?), או לאנשים שאוהבים להיות "אנשי שטח", ויכולים להתחבר מאד ללמידה מעשית בתחומים של כשרות ועוד. אז קודם כל להבין איפה אני מבחינת אישיות "מקצועית", וממילא מה המקצוע המתאים לי בתורה. כאמור, לא מדובר רק על תכני הלימוד, אלא גם על אופן הלמידה. אפשר לדבר על כל האקלים שבו אני לומד, על סוגי הרבנים שמהם אני לומד, על סוגי הגישות בלימוד; וגם על אופן הלמידה בפועל, אם זו למידה ויזואלית, למידה בשמיעה, למידה עצמאית או בחברותא, למידה על ידי כתיבה (לכל אחד הערוצים המתאימים יותר לו), וכן הלאה.

הנושא זה של למידה מותאמת לאופי שלי הוא משמעותי מאד, ולפעמים הוא זה שקובע אם אני מתחבר או לא. לכל אחד מאתנו חלק אחר בתורה ("חלקנו בתורתך"), ולפעמים אי הלימה בין הנפש שלי והחוזקות שלי לבין צורת הלימוד שלי – עומדת בבסיס הקושי שלנו.

אביא כאן בהקשר הזה את דברי הרב קוק, שמדבר על הסיכון שבלימוד שאינו מתאים לאופי האישי של האדם. לפי דבריו, לימוד כזה לא די שאינו מועיל אלא עלול אף להזיק לו עד כי יציאה לתרבות רעה (כמו שאמרו חז"ל: "לא זכה – נעשית לו סם מוות"), שכן הוא מרגיש בנפשו שהוא לא מתחבר לדברי התורה ואינו מזהה כי דווקא חלק מסוים בתורה – שבו החליט לעסוק – אינו לפי תכונות הנפש שלו:

"ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני שבדרך למודם והשלמתם הרוחנית בגדו בתכונתם האישית המיוחדת. הרי שאחד מוכשר לדברי אגדה, ועניני ההלכה אינם לפי תכונתו להיות עסוק בהם בקביעות, ומתוך שאינו מכיר להעריך את כשרונו המיוחד הוא משתקע בעניני הלכה, כפי מנהג המורגל, והוא מרגיש בנפשו נגוד לאלה הענינים שהוא עוסק בהם, מתוך שההשתקעות בהם אינה לפי טבע כשרונו העצמי. אבל אם היה מוצא את תפקידו וממלאו, לעסוק בקביעות באותו המקצוע שבתורה, המתאים לתכונת נפשו, אז היה מכיר מיד שהרגשת הנגוד שבאה לו בעסקו בעניני ההלכה לא באה מצד איזה חסרון בעצמם של הלמודים הקדושים והנחוצים הללו, אלא מפני שנפשו מבקשת מקצוע אחר לקביעותה בתורה, ואז היה נשאר נאמן באופן נעלה לקדושת התורה, ועושה חיל בתורה במקצוע השייך לו, וגם עוזר על יד אותם שידם גוברת בהלכה, להטעימם מנועם האגדה" (אורות התורה ט, ו).

ההנאה, השעשוע והיצירה בלימוד תורה

הזכרת בדבריך את דברי ה"אור החיים" שמדבר על "ערבות ומתיקות" של התורה. להבדיל מלימוד תוכן שימושי, שהוא אינסטרומנטלי במהותו, כלומר הוא משמש ככלי להשגת מטרה מסוימת (ידע מקצועי, טכני, שימושי), בלימוד התורה לעתים התכלית היא הלימוד עצמו. אנחנו מבקשים לשהות בו, להתחבר אליו, ובעצם מחפשים חוויה והנאה בעצם הלימוד. זו איננה תוצאה משנית. אדרבה, ההנאה מהלימוד עומדת במרכז העניין. אנחנו מתפללים בכל יום "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו". זו אולי המצווה היחידה שאנחנו מתפללים עליה שתהיה לנו מהנה ו"טעימה". לימוד התורה איננו יכול להיעשות בכפיה, או לפחות – כדי שהלימוד יהיה משמעותי, וכדי שנתחבר אליו באופן עמוק הוא צריך להיות בדרך של הנאה.

וכאן צריך לחשוב איך מגיעים אל הלימוד הזה, שמעמיד במרכזו את עצם החיבור ואת ההנאה.

אחד הדברים המשמעותיים בעיניי הוא העניין של היצירה: להיות יוצר בתורה. אני לא מדבר כאן על איזה תחבולה מלאכותית חיצונית, אלא על משהו שהוא מהותי לתורה. התורה שבעל פה נוצרה (ונוצרת) באופן של מפגש עם האדם. על ידי המפגש הזה מתרחבת ומתרבה התורה. בלמידה שלנו אנחנו שותפים ביצירת התורה. לימוד התורה צריך להיות באופן של מעורבות אמיתית של הלומד בתוך הלימוד. הוא חייב לבוא עם הראש שלו, יהיה איזה ראש שיש לו. התורה נלמדת בעיניים שלו ומקבלת פן חדש ויחידי בעולם דרך המשקפיים שלו. אף אחד עוד לא חשב כמוך על התורה – זו נקודת הבסיס. אתה מגיע עם כל מי שאתה, עם כל המחשבות שלך ועם השכל שלך (כל אחד ומידת חכמתו הוא), ואליך בדיוק התורה מדברת. התנועה איננה חד צדדית. זה איננו טקסט מת, שעליך ללמוד אותו ולקבל אותו כפי שהוא. זה איננו תוכן נתון וקבוע שאתה מקבל באופן פסיבי ואומר עליו הן. אתה הוא זה שלומד את התורה ומחיה אותה. אתה הוא זה שצריך להבין. אתה הוא זה שצריך להסכים. לא לחינם הגמרא בנויה באופן דינמי, באופן של מחלוקות ודיונים, באופן של פרוטוקול של בית מדרש שעדיין חי ותוסס. המחלוקות הן הדרך לומר שכשלא מסכימים – מתווכחים, ולא מקבלים את הדברים כדוֹגמה. הגמרא מלאה בשאלות, כי כשלא מבינים – שואלים. לפעמים גם אין תשובה, וגם זה תורה. הסיפור הוא בשתי מילים "חלקי בתורתך" – החלק שלי. הסיפור הוא (מה שהגמרא בקידושין [דף לב, ב] קוראת לו) "תורה דיליה". אין מישהו שיכול להחליף אותך בחלק של ה"תורה דיליה" הזה (במאמר המוסגר: אני יודע שיש גישות אחרות, יותר של התבטלות, שמדברים על "שכל של תורה" שצריכים להתכופף בפניו, אבל אני כותב את איך שאני תופס את הדברים; ואגב, הדברים לא בהכרח סותרים, ואמנם נכון שצריך לבוא עם כבוד גדול כלפי דברי התורה, ועם ענווה גדולה, ועדיין – אי אפשר לכבות את עצמך בלימוד התורה. התורה איננה שינון כמו תוכי של "דוגמות", אלא צריכה להיות מתוך מעורבות שלך כאדם שלם, עם כל המחשבות והתהיות והרצונות שלו. יפים ונכונים הדברים שבעתיים לדור שלנו, בו צמחה באופן בולט האינדיבידואלית – ואלו כנראה הכלים שהקב"ה רוצה שנעבוד איתם). נמצא אם כן שהתורה פרה ורבה (כלשון הגמרא בראש מסכת חגיגה), התורה דינמית ומתפתחת. לכן כתבתי קודם את המילה "יצירה". לימוד תורה הוא יצירה כי הוא מפגש חי ומחודש עם דברי התורה ועם דברי החכמים שלמדו את התורה (שאף הם הפכו לגופי תורה).

מכאן נגיע להבנה שצריך חידושים, ושחידושים אינם צ'ופר נחמד, אלא חלק מהותי מלימוד התורה. את המושג "לחדש בתורה" אנחנו מכירים משחר ילדותנו, אבל צריך לרענן את המחשבה על זה: יש כמה משמעויות למובן של ה"חידוש" כאן. ראשית, המשמעות היא לבוא עם עין חדשה אל דברי התורה (בכל יום יהיו בעיניך כחדשים), לא להסתכל עליהם כאילו זה כבר מוכר לי, ומה כבר יכול להתחדש. לא פעם יוצא לי להתפעל מאד כשאני רואה ספרים חדשים שמתפרסמים לאחרונה, בהם לפעמים יש אנשים שלקחו נושא או שיש להם צורת הסתכלות חדשה על סוגיה מסוימת, או בדרך קריאה בפסוקים, או בחידושי אגדה, או בחידושי הלכה, וזה מפתיע כמה אפשר עוד לסלול נתיבים חדשים, ופתאום אתה רואה כיצד הם דולים חכמה ענקית מתוך הדברים שלכאורה כבר מוכרים וידועים לנו, ושכבר דשו בהם רבים.

נקודה נוספת במושג החידוש הוא לייקר את מה שמתחדש לי. אולי לאחרים זה יראה כמו משהו פשוט, כמו משהו טריוויאלי, אבל אם אצלי זה התחדש, אז אני צריך ללמוד להעריך את זה. לשים לב לזה. להחשיב את זה. זה הרי המפגש האישי שלי עם התורה, ולמעשה הוא בוודאי ייחודי. כי אין עוד דבר כזה בדיוק. זה התורה שלי. ואז אני לומד עם שימת לב, ואני אומר לעצמי: תפסתי פה משהו חדש, משהו שונה. הנקודה הזו מדברת אליי, הקטע הזה נוגע בי באופן מיוחד. זה מעיר אותי. זה מחייב אותי וכו'. וכך נוצר אוסף של חלקים בתורה שמהדהדים בתוכי משהו. שמעירים בי משהו. אם זה יהיה חשוב לי, אם אעריך את זה, סיכוי גדול יותר שאזכור את זה, שזה יחקק אצלי. פעמים רבות אבוא לכתוב את זה, ומן הסתם יהיה לי פנקס או מחברת (או תיקיה במחשב) שבה אני כותב ושומר את הדברים. זו תהיה אולי ראיה לכך שאני מחשיב את זה, זה יהיה סימן לכך שהתורה מתחדשת בי.

בהקשר הזה, ובפן מעשי יותר, אפשר לנסות לחשוב על פרוייקט שאני רוצה בלימוד התורה. זה מתחבר כמובן עם הסעיף הקודם, שמזהה את המקום המיוחד לי, את ה"מקצוע" שלי בתוך התורה. אני מזהה את המקום הזה ואומר לעצמי – אני טוב בזה ולכן אני רוצה להשקיע בפרוייקט סביב העניין הזה. זה יכול להיות משהו קטן שבו אתמקצע, שבו אהיה "מרא דשמעתתא". זו יכולה להיות אפילו מסכת קטנה. או ספר בתנ"ך, או נושא הלכתי מסוים, או נושא אמוני או מחשבתי מסוים. וכשהגדרתי לעצמי שזה הפרוייקט שלי, שזה הנושא שאני הולך לעסוק בו בחודשים הקרובים, זה יגרום לי להיות קשוב יותר, אכפתי יותר ללמוד בצורה יותר מדויקת, לאסוף את החומר, לכתוב אותו, לקלוט ולזכור אותו יותר. כך נוצרת שייכות אישית פרטית שלי. אני מזהיר (בחיוך) שבמצב כזה אתה "עלול" למצוא את עצמך פותח ספרים גם בשעות שלא מוקדשות ללימוד. פתאום "גונב" איזה ספר מארון הספרים בבית הכנסת שמתעסק בנושא שלך, וכדומה. כי זה הופך להיות הפרוייקט שלך, הנושא שלך.

אגב, הפרוייקטים יכולים להיות קצרים וממוקדים. אפשר להגיד, לדוגמה: בחודש הקרוב אני הולך להכיר את ספר משלי. לקרוא אותו, להבין איך הוא בנוי. מה המסרים העיקריים וכו'. להקדיש לזה חודש בשעות הפנאי, והנה – קנית לך משהו. וזו כאמור רק דוגמה.

עוד רעיונות בכיוון מעשי

אני רוצה לכתוב עוד כמה רעיונות בכיוון מעשי. המחשבה צריכה להיות כיצד אני מפתח אסטרטגיות ללמוד באופן מקורי, חדש, איכותי, במעט הזמן שיש לי. איך לעקוף את ההרגלים והכבדות והשחיקה, ולהיות מחוברים בכל זאת. יש אמרה חסידית ידועה על הביטוי "לקבוע עתים לתורה", שהמילה "לקבוע" היא משורש גזילה, וכמו שכתוב "וקבע את קובעיהם נפש", וזה אומר שאדם צריך לחטוף ולגזול מהזמן שלו כדי ללמוד. בכל רגע שמתאפשר הוא "גונב" עוד איזה רגע או שניים עבור התורה. זו אמירה יפה, כי היא לוקחת בחשבון את האופן שבו אנחנו מתנהלים ביום יום ביחס לתחביבים שלנו, או לדברים שאנחנו אוהבים וקשורים אליהם – איתם אנחנו מנסים לחטוף כמה שיותר זמן. ולא קובעים להם זמן מוגדר ביום. מלבד זאת, יש כאן גם אמירה שצריך להתנהל פה בתחבולות (כמו לגזול את החנית מיד המצרי). צריך פה מחשבה "מחוץ לקופסה", למצוא את הדרכים להגביר את החשיפה לתורה, להגביר את המפגש עם התורה – בתוך המציאות המהירה והמעייפת של היום יום. זה יכול להיות בקהילות וירטואליות של לימוד, קבוצות ווטסאפ של דף היומי, שמיעת פודקאסטים או שיעורים מוקלטים ועוד. אנחנו רואים איך אנשים מתנהלים היום ביחס לחדשות, או לבידור, או לתכנים אחרים שהם צורכים במהלך כל שעות היום, בדרכים, על הספה בבית, תוך כדי ארוחה, וכך הלאה. פעם היו בני אדם אוכלים שתים או שלוש ארוחות בשעות קבועות, וגם עם תפריט קבוע. בימינו אדם אוכל כל היום, "מנשנש" כמו שקוראים לזה, "חטיפים" (שחוטפים ואוכלים), וגם לא בשעות קבועות, וגם יותר משלוש פעמים ביום.

הדבר נכון בכלל למהלך החיים המודרני. יומו של האדם מלא בגירויים, בחוויות, ברגעי פנאי. כמו שאנחנו לא אוכלים כל הזמן את אותו אוכל, אנחנו גם לא חווים כל הזמן את אותם חוויות (לפחות כך רוצים שיהיה). הכל יותר דינמי. האדם "גוזל" מזמן העבודה שלו לתחביבים, לשיחות עם חברים, לשמיעה וקריאה על פוליטיקה, ועוד ועוד. לעתים צריך לשנות את הראש ולהתנהג ככה גם ברוחניות. במקום להכניס את הדברים לרובריקה קבועה מראש, למסגר אותם כמטלה דתית, רוחנית, ולנסות לעמוד ברוטינה שקבענו לעצמנו (כי צריך…). גם בלימוד התורה אפשר להפיח חיים בעזרת יצירתיות, גמישות ודינמיות.

הלמידה יכולה להיות במגוון אמצעים, באקלימים שונים, בטלפון או בזום, בבית קפה או בגינה. בחבורה שמתכנסת קרוב למקום העבודה, בקהילת לומדים שכונתית. וזה יכול להיות "בנשנוש" (עד כמה שהמילה הזו זרה ללימוד תורה, אבל אני משתמש בה כאילוסטרציה), כלומר: בתפיסה של דברים פה ושם. חוטפים מה שאפשר (האי עלמא כבי הילולא דמיא – חטוף ואכול), בגיוון ה"ארוחה" – לימוד של נושאים משתנים, בצורות משתנות. גם האופן שבו מסתכלים על רצף הזמן יכול להיות יצירתי יותר. אנחנו יכולים להחליט שאנחנו מקדישים זמן אחד, חד-שבועי, ללימוד נושא או ספר מסוים. אפשר להחליט שאנחנו נותנים מקום ללימוד ספונטני. כך הדבר גם לגבי משך הזמן, הלימוד לא חייב להיות דווקא בשעה עגולה. גם חמש דקות זה מצוין. בהפסקת תה, בספר שמונח ליד המחשב, ומציצים בו מספר שניות. בדיוק כמו שאדם אוכל בכל מיני צורות, כך גם הוא לומד בצורות משתנות ודינמיות. זה יכול להיות משולב בתוך חיי היום יום באופן יותר טבעי. ארוג בתוך סדר היום, בלי שנרגיש שאנחנו צריכים לשים את כל העולם על "Pause" כדי שנוכל ללמוד משהו. זה צריך להיות טבעי כמו הצצה בעיתון, או בטלפון. נחטוף הצצה ונטעם חמש דקות מתוך איזה ספר לימוד זמין (משנה אחת או שתיים, פרק תנ"ך, פרק ברמב"ם וכו' וכו' כל אחד בטעמו ובמה שמושך אותו). כך לדוגמה יכול להיות שיהיה ספר קטן שאני סוחב אותו לכל מקום ופותח כשיש אפשרות, בתחנת האוטובוס, בהמתנה לרופא וכדומה. יכול להיות לי ספר בתיק הטלית והתפילין שאני פותח חמש דקות אחרי התפילה, וכן על זה הדרך.

אני חושב שהחשיבה "מחוץ לקופסה" חיונית כאן בפרט אצל מי שנמצא מחוץ לבית המדרש רוב הזמן. הבעיה היא שבעוד כל האקלים שבו הוא חי וכל צורת החיים שלו שונה, הוא עדיין מחזיק בראש תמונה אחת ויחידה איך לימוד "באמת" צריך להיראות, והיא התמונה ששייכת לאדם שנמצא בבית המדרש. זה לא נכון ולא צודק. המציאות הוא שקיבלנו תנאי חיים אחרים ותפקיד אחר. ולימוד התורה צריך להיות מותאם לצורת החיים שלנו.

אני יכול להביא דוגמאות רבות (מהיכרות אישית) ל"ריבוע" הזה שאנחנו לעתים נמצאים בו, שלפעמים יכול לתקוע אותנו לשנים רבות. לשם ההמחשה, יבוא אדם שהיה רגיל בישיבה ללמוד גמרא באופן עצמאי, בלי ספרי עזר, ויגיד לעצמו: ללמוד עם "שוטנשטיין" – זה לא רציני, זה ל"בעלעבתים", ובגלל המחשבה הזו יעברו שנים בלי שהוא יפתח גמרא, או בלי שיסיים מסכת, כי הוא הרי לא רוצה ללמוד באופן "לא רציני"…

לסיום חלק זה אכתוב בקצרה עוד כמה כיוונים מעשיים:

* לימוד עצמאי/חברותא/לימוד לאחרים – יש אנשים שאוהבים ללמוד לבד. כך קל ונעים להם יותר, ולימוד בחבורה או בחברותא מעיק עליהם ומשעמם אותם. יש כאלה שלא יכולים ללמוד לבד וצריכים חברותא. לעתים מציאת חברותא נכונה ומתאימה לי יכולה לגרום לשינוי משמעותי. צריך למצוא את האדם שיתאים לי, שאיתו אצליח להתקדם משמעותית (נזכיר שאחד מקנייני התורה הוא: דיבוק חברים).

יש כאלה שהדרך שלהם ללמוד הוא באופן של ללמד אחרים (אולי לא לחינם מצוות תלמוד תורה נכתב בתורה באופן של "ולמדתם אותם את בניכם…" – כי יש משהו חי בלימוד שאני אחראי לתווך אותו לאחרים, ולהסביר להם במילים שלי את הדברים. כך התורה עוברת דרך אדם חי, והופכת ל"תורת חיים" אישית). אז לפעמים צריך לחפש הזדמנויות להיות בעמדה של לימוד לאחרים. לא פעם זה נותן סיפוק ומשמעות וגורם ללימוד משמעותי יותר.

בכל הקשור לחבורות לימוד אזכיר כאן את הפרוייקטים היפים והמצליחים של "אחוות תורה" (רשת מרשימה בכל רחבי הארץ של "כוללים" לאנשים עובדים), ושל "חלקי בקהילתי" (רשת קהילות תורניות ברחבי הארץ).

בכל הקשור ללימוד לאחרים – אני יכול לציין פרוייקט נפלא שנקרא "אחים לנפש" (השייך לארגון "נפש יהודי"), שבמסגרתו אתה יכול להתנדב וללמוד עם סטודנט שמעוניין ללמוד יהדות, פעם בשבוע, בפלטפורמת זום.

* ישנם פורומים וירטואליים שעסוקים בדברי תורה, ישנם רבבות שיעורים מוקלטים והרצאות מצולמות מרבנים שונים ומגוונים שזמינים לשמיעה ברשת. אפשר ללמוד הרבה תורה באופן כזה. יש בתי מדרש מגוונים שבהם נשמע קול תורה שמחובר גם לנפש ולרוח הדור (אפשר להזכיר כאן את 'בית מדרש הגר"א', את בית המדרש 'פתחי עולם' בראשות הרב אליהו מאיר פייבלזון), וכך הלאה – צריך לחפש ולמצוא את הדברים הקרובים אל הלב ואל שורש הנשמה הפרטית של כל אחד.

* להידבק בתלמידי חכמים – יש היום תלמידי חכמים רבים וטובים ומיוחדים, צעירים ומבוגרים, הדוברים את שפת הדור, שמאירים פנים ומעניקים מתורתם באהבה. "אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו" – צריך למצוא את המלאכים האלה.

* לימוד תנ"ך ולימוד משנה – רבים מאתנו לא למדו מעולם את כל ספרי התנ"ך. לא נדרש הרבה מאמץ בכדי ללמוד בצורה סדירה את ספרי הנביאים ואחר כך ספרי הכתובים. יחד עם חמשה חומשי תורה אלו "כ"ד קישוטי כלה", שבהם אנחנו יכולים לקשט את נפשנו ורוחנו. לימוד המשנה אף הוא קל יחסית – יכול להיות ב"מנות קטנות" ועם הזמן להקנות רוחב בכל חלקי התורה. משנה אחת ביום אחרי התפילה או לפני השינה, ואחרי כמה שנים יש לך ראיה ממעוף הציפור על כל הנושאים של התורה שבעל פה.

* לימוד מדרש – יש מדרשים נפלאים שאפשר ללמוד אותם "כסדר". אם זה מדרשי האגדה השונים (יש מהדורות מצוינות, מבוארות ומאירות עיניים), ואם זה מדרשי ההלכה (למשל המכילתא – יש מהדורה מאירת עיניים של המכילתא ללומדים בהוצאת קורן), וכן חיבורים אחרים שאפשר לגמוע אותם ולטבול בהם כבתוך מים זכים.

על לימוד האגדה נאמר (בספרי דברים, מט): "דורשי רשומות אומרים: רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם? – למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו".

* אזכיר כאן במילה את המחשבה על לימוד בצורה של 'גרסא', לקרוא הרבה דפים במרוצה ובלא עיון, או להתמקד בכמה דפי גמרא וללמוד אותם בהבנה טובה ובעיון. זה משתנה מאדם לאדם. אבל לעתים יש משהו מאד חזק בללמוד כמה עשרות דפי גמרא במהירות גבוהה, בהבנה מינימלית, אפשר ככה ללמוד מסכת אחת במשך זמן קצר. לעשות איתה היכרות 'מלמעלה', ואז בפעם נוספת ללמוד שוב באיטיות יותר (אפשר גם לקרוא כמה פעמים במהירות, ואז להתחיל ללמוד לאט). זה נותן פרספקטיבה אחרת, עוזר לזכרון וגם להבנה (בדומה למה שכתבתי לעיל על המשניות). נזכיר כאן את דברי רבא במסכת עבודה זרה (יט, א): "ואמר רבא לעולם ליגריס איניש ואף על גב דמשכח ואף על גב דלא ידע מאי קאמר, שנאמר (תהלים קיט, כ) גרסה נפשי לתאבה…".

בעניין הזה, אני שוב מזכיר שיש לא רק את הצד השכלי, של להבין ולזכור ולדעת, אלא שדברי התורה עוברים בך, ונספגים בך, גם אם לא תזכור הכל וגם אם לא תדע. הנשמה מקבלת את המזון שלה. חבר אמר לי: אני לומד משניות באופן קבוע ומרגיש שזה מטהר לי את הנפש. אני טובל בזה כמו במקווה.

* שבת כזמן תורה – שבת היא זמן מצוין להקדיש לחיבור ללימוד, ולגדילה בתורה. בפרט נכון הדבר לגבי אנשים עובדים. אנחנו שומרים שבת פעמים רבות בצורה של "שב ואל תעשה", מקפידים על הלאווים, וגם מענגים את השבת במטעמים וזמירות, אבל צריך לחשוב על שבת כעל יום שמוקדש לרוחניות. זהו יום של פנאי ושל נינוחות. הרוגע של שבת מאפשר גם להיות בקשב גדול יותר, ולעבוד על האהבה לתורה, על הקשר האינטימי. אפשר להחליט ששבת הוא זמן של "הספק", אבל אפשר גם לשבת בנחת ולהתענג על איזו שורה. על איזה רמב"ן, או אבן עזרא, או אור החיים. על איזה קטע ברמב"ם, או מנחת חינוך וכו' וכו' (אפשר להביא עוד דוגמאות רבות).

ההנגדה לימי החול יכולה להיות כפולה, והיא תלויה באופי של האנשים. אצל מישהו אחד יכולים להיות ימי החול זמנים ללמידה רוטינית (כמו קביעות בדף היומי או במשהו אחר מתוך רצף של הספק). במקרה כזה אנחנו לומדים באופן עקבי "מנות" קבועות מראש, בזמנים קבועים, ואז השבת היא אולי תהיה זמן קצת להעמיק, לספוג את התורה בצורה יותר חווייתית או יותר מעמיקה. אפשרות אחרת היא שבמהלך השבוע אין זמן, ורק "חוטפים" מה שמצליחים, אבל בשבת מקדישים זמן ניכר ללמידה יותר מסודרת. כלומר קובעים הספק לכל שבת, כך וכך פרקים בתנ"ך, במשנה, כך וכך דפים בגמרא, במשנה ברורה, בספר מחשבה וכו'. ככלל, הלימוד בשבת יש לו טעם אחר, לימוד עם נשמה יתירה.

הישגיות מול השתהות

כעת אני רוצה לכתוב משהו מזווית אחרת: בעולם שאנחנו חיים יש משקל גדול לתודעה של הישגיות. אנחנו רוצים להספיק, אנחנו רוצים להצליח. אפשר לומר שזה סוג של "קפיטליזם" – שיכול להיות גם רוחני. אנחנו רוצים "לאסוף" כמה שיותר "רכוש", להצליח כמה שיותר, "לכבוש יעדים" וכן הלאה, מתוך מבט שמונה את ההישגים שהצלחנו להגיע אליהם. פעמים רבות שזה נעשה גם תוך כדי השוואה להישגים של אחרים שנמצאים בסביבתנו. יש לזה צד חיובי ונצרך – "קנאת סופרים" תרבה חכמה. יש תועלת בשאיפה להשיג יעדים, להתקדם, להיות יותר טוב. התודעה של הישגיות היא מנוע טוב להתקדמות. אני יכול למצוא גם במכתבים שלך רמזים לתודעה כזו (לכולנו יש), שהרי אתה אומר: אני רוצה להספיק, אני רוצה לדעת, וכן הלאה. זה בהחלט חשוב, וכדאי לנצל ולהשתמש ברצון "להצליח" כמקור מוטיבציה שיקדם אותנו.

אבל – אני רוצה להעמיד כאן תנועה הפוכה, שלפעמים היא חשובה לא פחות, ולעתים היא נכונה יותר. הגישה של ההישגיות מחבלת לעתים ביכולת שלנו להעמיק את הקשר האינטימי והעמוק עם התורה. אני מדבר על קשר שאינו תלוי בדבר, אינו תלוי בכמות הידע שנצבור, בכמה הספקנו, או בהצלחה מדידה כזו או אחרת. כשאני כל הזמן מנסה "להספיק" דברים, כשאני כל הזמן במין מרוץ מול עצמי, כמה למדתי וכמה הצלחתי להביא את עצמי ללמוד וכדומה, במקום כזה לפעמים אין פניוּת ליצירת מערכת יחסים עמוקה יותר עם התורה, ובעיקר לספיגה עמוקה של דברי התורה לתוך הלב. אני חושב שמילת המפתח (שארצה לחזור עליה פה כמה פעמים) היא: ספיגה.

ספיגה היא תהליך יותר איטי, היא איננה ריצה אחרי תכלית מוגדרת, אלא היא יצירת קשב, והיפתחות לכך שהדברים יחלחלו בי לאט לאט. זה אולי יהיה איטי יותר, זה אולי יהיה משהו שאי אפשר לנפנף בו, אבל כמו הטיפות על האבן אצל רבי עקיבא, זה יפתח פתח ויחלחל למקום עמוק.

זו תנועה הפוכה מריצה, מניסיון להספיק ולחטוף (אולי על כך אפשר להמליץ את הפסוק במשלי "ואץ ברגלים חוטא"). כאן אנחנו מדברים על תודעה נפשית אחרת, שבה אני בא כמו "לוח חלק", מפנה קצת זמן, מפנה קצת מקום בנפש, ונותן לדברי התורה להירשם על לוח לבי. זה משפיע כמובן על הצורה שבה אני אלמד. אפילו ברמה הכי פשוטה: הלמידה כאן איננה ממהרת, היא קשובה ונינוחה יותר; אני סופג את המילים כשאני אומר אותם, שכן הדרך שבה אני קולט את דברי התורה אינו רק הערוץ השכלי, אלא בכל רבדי של הווייתי, אני שומע אותן באוזניי, נותן להם להתגלגל לי על הלשון, אני מקשיב להם, אני מנסה להרגיש אותם ולחוות אותם. לא לחינם אמרו חז"ל שצריך ללמוד דברי תורה בנעימה ובניגון, זהו השתתפות של רובד גופני-נפשי בלימוד התורה. האדם איננו רק מכונה שכלית אלא הוא רב שכבתי, הוא בעל רבדים שונים, הוא מורכב מגוף ומנפש ומהיבטים שונים של תודעה, ויש לו ערוצי קליטה שונים. הספיגה של דברי התורה צריכה להיות בכל הערוצים שלו.

אז אני לוקח פרק משנה וחוזר עליו, ומנגן אותו, ומנסה לספוג אותו. אני לא מבקש רק "לדעת" בחלק השכלי בלבד (כן "לדעת" במובן של חיבור, כמו "והאדם ידע את חוה אשתו"). אני מבקש להיות עם הדבר, לשהות איתו. כאמור, חז"ל דיברו על התורה כעל מהות שאפשר להתקשר איתה, כמו בת זוג (ומן הסתם אתה מכיר את הסיפור על אותו תלמיד שלמד כל הזמן מסכת חגיגה, ולבסוף היא באה בדמות אשה להספידו). עם בת זוג אהובה אנחנו שוהים ונהנים מעצם השהות. הקשר איתה עומד בבסיס החוויה ולא מטרות מוגדרות שאנחנו רוצים "להשיג" ממנו.

כמובן, התוצאה של הספיגה של התורה תהיה שאהיה בן אדם אחר. להבדיל מלמידה רק בערוץ השכלי, שאולי תעשה אותי "חכם" יותר. "יודע" יותר. כאן אנחנו מדברים על טרנספורמציה בכל הווייתי.

אפשר לנסות להגדיר את העצמי הזה, שמשתנה בעקבות הקשר עם התורה, בכל מיני דרכים. רבים מאתנו חוו פעם את ההשפעה של התורה על כל חווית הקיום, ויש מן הסתם חוויות סובייקטיביות שונות. אפשר לומר שהתורה מכוננת בנו מבט אחר על העולם, ואופן התנהגות אחר, רך יותר, עדין יותר, אחראי יותר. זה מכונן תודעה של נוכחות הקב"ה בעולם, זה מכונן תפיסה של רצינות כלפי החיים, תפיסה של גבולות, ועוד. כל אלה אינם דברים שאפשר לכמת אותם ולמדוד אותם; הם לא נמדדים בכמות דפי גמרא או במספר שעות לימוד, או ברמת ידע. זהו תהליך, זוהי מערכת יחסים, שיש בהם גם דינמיות והם לעתים במצב טוב יותר ולפעמים פחות.

כאן בעצם מתבררת נקודה חשובה: בתודעה של הישגיות יש עניין של זמנים של לימוד, של הספקים, של כמה שעות למדתי, כמה דפים הספקתי וכו', אבל בתודעה השניה שהצגתי הדברים פנימיים יותר ואישיים יותר. ולצורך הדוגמה, יכול להיות אדם שיושב ולומד יום שלם, ואחד שלומד רק זמן קצר ביום, ודווקא השני חי בעולם פנימי מחובר יותר – על אף שהוא מבלה את רוב שעותיו בעולם המעשה. האמת, תוך כדי שאני כותב אני מבין שאפילו הניסוח הזה לא טוב, כי הוא שוב מניח דברים על ציר ההשוואה, ששייך מלכתחילה לתודעת ההישגיות. אנחנו מדברים על קשר אישי אינטימי חד-פעמי, שאין שני לו. זה כמו קשר זוגי שאין להשוות אותו מאחד לשני. על כל פנים, אם ישנו תהליך כזה של קשר, ואם הוא מתרחש, הרי שהאדם ספוג בתודעה שמכוננת התורה גם בשעות החול שלו, גם בזמנים שהוא בעולם המעשה. הוא אדם של תורה. משהו אחר חופף עליו. בעניין הזה אפשר להזכיר את מה שנאמר בגמרא (סוטה כא, א) על הפסוק "כי נר מצוה ותורה אור", שהנר מגן לפי שעה (כמו נר, שהוא זמני), אבל התורה (כמו האור) מגינה לעולם.

כמובן שיש עניין וחשיבות בידיעת התורה, בידיעה רחבה של חלקים שונים בתורה, וכמובן שיש עניין להבין את התורה, אבל אני מדבר כאן על כך תהליך פחות הישגי, פחות מכוון מטרה כמותית, ויותר הבנה של תהליך, של רצון לספוג את התורה אל תוכי. יש דימוי של התורה כמטר, יערוף כמטר לקחי. המטר נספג באדמה ואז מצמיח. אני לא יודע מה הוא יצמיח, אני פנוי כעת רק לקליטה וספיגה, ונותן לעצמי להיות כלי מקבל, ולא בעמדה שמנסה לשלוט בדברים ולכוון אותם בכח.

מתוך התפיסה הזו אני לא בא אל הלימוד באופן מטרתי, אלא באופן של מערכת יחסים. אפשר לדמות זאת למערכת יחסים זוגית (וכאמור התורה נמשלה לאיילת אהבים ובת זוג). אנחנו שוהים במציאות הלימוד. אנחנו שוהים בבית המדרש, או ליד הספר בבית. אנחנו מנשקים את הספר. אנחנו מחבבים אותו. אנחנו מייקרים את השעה הזו. אנחנו קוראים את המילים ומגלגלים אותן על הלשון. אנחנו סופגים את המוסיקה שלהם. אנחנו מנסים לקלוט את התורה בכל החושים שלנו. מנסים להקשיב לדברי התורה. יש כאן דיבור ברבדים שונים ומגוונים. והדיבור הזה הוא דיאלוגי. הוא חי. אנחנו בדו־שיח. אנחנו לא פסיביים ביחס ל"חומר הלימודי", אנחנו לא משננים כעת חומר למבחן. עם הזמן יבואו (ולדעתי באופן יותר שלום ועמוק) גם ההבנה המדויקת והשכלית יותר.

אתן דוגמה קטנה ממשהו שעשיתי לאחרונה, החלטתי לקחת מסכת שלא למדתי מעולם – מסכת ידיים – וללמוד אותה. היתרונות היו: נושא חדש, מסכת קצרה. לקחתי את המשניות והתחלתי לקרוא. בתחילה קראתי את הפרק הראשון בלי להבין מעבר למה שתפסתי בקריאה ראשונה. ואז הקלטתי את עצמי מקריא את הפרק הזה. והקשבתי לעצמי כמה פעמים מקריא את זה (באוטו, בדרכים). אחר כך פרק שני, ואחר כך שלישי ורביעי. אחרי כמה פעמים כאלה של קריאה ושינון והקשבה – בלי הבנה, התחלתי להרגיש היכרות. התחלתי להכיר את המבנה של המסכת. את המוסיקה שלה. מושגים שונים. את הסיפורים שבה (יש שם כמה מעניינים בפרק הרביעי), וכן הלאה. בדרך כזו יש איזו ספיגה איטית, נעימה (אולי זה קצת מזכיר את האופן שבו אנחנו "מתרגלים" לשיר מוסיקלי, אחרי כמה שמיעות ראשונות, ואז מתחילים לאהוב אותו). בשלב הבא כבר התחלתי להסתכל על המפרשים ולהבין יותר את המילים שאני כבר מכיר.

אם כבר הגענו לצדדים מעשיים יותר, אז הדברים אמורים על צדדים חיצוניים ביותר, שנותנים מקום להיפתחות הזו שלנו לספוג את הדברים בהנאה, בקשב, בנינוחות. כיון שהזכרתי את מה שעשיתי עם המשניות, אני רוצה להזכיר כאן את מהדורת "משנה סדורה" שמאירה את העיניים ובנויה באופן שמנכיח את המבנה של המשנה, את המבנה הקצבי והמוסיקלי שלה. רק ממבט על המשניות במהדורה הזו, כבר קולטים אותן באופן אינטואיטיבי, לפחות את המסגרת הכללית שלהן. באותה צורה נעשה פרוייקט של "גמרא סדורה". אני מציע לך לחפש ולהכיר את זה. זה מאיר את העיניים, כפשוטו וכמדרשו.

זה קשור אולי לסעיף הקודם – של תנאים חיצוניים ללמידה, אבל זה גם קשור למה שאנחנו מדברים כאן, לשימת לב להשתהות בקשב ובשמחה עם דברי התורה. גם ספרים במהדורות טובות, חדשות ויפות, מאירים את העיניים (הגאון רבי עקיבא איגר ביקש מבניו שידפיסו את ספר השו"ת שלו "על נייר יפה דיו שחור ואותיות נאותות", ומנמק זאת כך: "כי לדעתי הנפש מתפעל והדעת מתעוררת והכוונה מתעוררת מתוך הלימוד בספר נאה ומהודר"). זה גם חלק מאפשרות הספיגה. איננו מכונות קרות, איננו פועלים רק בערוץ השכלי, ויש בנו ערוצים שונים של קליטה, וגם להם צריך לדאוג. קיצורו של דבר, זו תנועה שכדאי לאמץ אותה, תנועת ההשתהות בדברי התורה, כדי שיספגו בנו ויהיו חקוקים בעצמותינו.

תורה ותפילה

כעת אני מגיע לחלק נוסף. אני חושב שיש כאן נגיעה באיזה שורש חשוב. דיברנו הרבה על התורה אבל לא דיברנו על הקב"ה. אפשר לדבר על התכלית שאליה נועדה התורה. אפשר לדבר על כך שהיא אמורה לתת לנו דרך לחיות, לתקן אותנו וליישר את דרכינו, ובאמת חז"ל דיברו על התורה כמשהו שיש לו ערך בפני עצמו, אפילו כביכול בלי הקב"ה: "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה, המאור שבה היה מחזירן למוטב" (מדרש איכה). אבל תורה היא למעשה גילוי של הקב"ה בעולם, "כל התורה שמותיו של הקב"ה", והיא גם דרך לדבקות ולקשר עם הקב"ה. זו סוגיה שהאריכו בה גדולים, ואני חייב להקדים ולומר שאני לא כותב פה אלא את מחשבותי הקטנות בעניין הזה, ואיני בא להציג איזו שיטה סדורה וקל וחומר לא מתיימר להכניס ראשי בין ההרים (כמו המחלוקת הידועה בין החסידים למתנגדים בדבר היחס לתורה לעומת תפילה וכו').

יש קשר מורכב ופלאי בין תורה לתפילה, ואני רוצה קצת לכתוב עליו, כי הוא חשוב מאד, ואולי יש בו יסודות הכרחיים.

ראשית כל, כמו שהתורה אמורה להוביל להיכרות עם הקב"ה ולדבקות בו, כך התפילה והקשר עם הקב"ה יכולים להביא לזכיה בתורה. אז קודם כל ברמה הכי מעשית, כעצה שאפשר לתת – והלא אתה מבקש להיות קשור לתורה ולהרגיש מחובר אליה – אז העצה הפשוטה והטובה ביותר היא לעמוד ולהתפלל על זה. להתפלל מעומק הלב, בבכי ובתחנונים לפני ה', שתזכה לחלקך בתורה. "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה". נוסח התפילה הרי מלא בבקשות מן הסוג הזה, אנחנו מתפללים בכל יום "השיבנו אבינו לתורתך", "פתח לבי בתורתך" ועוד ועוד, ובהחלט יש מימד שבו "מקבלים את התורה" – מקבלים אותה כמתנה מה'. זהו מימד שבה התורה מגיעה מלמעלה, כהערה וכהארה, כמשהו שזוכים בו, בחסד ולא בזכות.

בעומק הדברים התפילה היא העיסוק ברצון שלנו. היא בעצם ההתעכבות והתבוננות במה שאנחנו בעצם רוצים בתוך לבנו. התפילה מעוררת את השאלה: מה הרצון הפנימי שלנו, והוא תורמת לחיזוק הרצון הפנימי, הרחבתו וחיזוקו, על ידי כך שאנחנו מבטאים אותו בפינו, בתחנון ובבכי, כשאנחנו מתפללים לקבל את בקשתנו.

אפשר להרחיב בעניין הזה רבות, אבל יש פה נקודה אחת מעניינת: התפילה איננה רק כלי לביטוי הרצון, אלא בו בזמן מעצבת את הרצון שלנו לכיוון נכון וראוי. לעתים היא כמו רוח על אש, היא מגבירה את הקולות הפנימיים, הדקים, הטהורים שבאנו, שקצת חלשים ואינם נשמעים.

אדם מגיע אל התפילה, מסתכל עליהם וחושב לעצמו שהמילים בסידור התפילה אינן מבטאות את רצונו, אינן משקפות את הלך הרוח שלו. הוא כרגע מרגיש פחות מאמין, פחות בוטח, והמילים כל כך חד משמעיות. אבל האמת היא שמילות התפילה הן האידיאל, ואנחנו לומדים מתוכן את הכיוון. למרות שאנחנו לא שם. למרות שאנחנו לא במקום הגדול הזה – אבל המילים מעצבות בנו לאט לאט את התודעה הרצויה, מי יותר ומי פחות.

כאן אני מגיע לפלא הגדול – והוא ההבחנה המעניינת בין "תורה" ל"תפילה".

כידוע, חז"ל עסקו במתח בין תורה לתפילה, או ביחס ביניהם. בגמרא בשבת (דף י, א) מובאת ההבחנה בין "חיי עולם" ל"חיי שעה": "רָבָא חַזְיֵיהּ לְרַב הַמְנוּנָא דְּקָא מַאֲרֵיךְ בִּצְלוֹתֵיהּ. אֲמַר: מַנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם, וְעוֹסְקִים בְּחַיֵּי שָׁעָה. וְהוּא סָבַר זְמַן תְּפִלָּה לְחוּד וּזְמַן תּוֹרָה לְחוּד". הגמרא בברכות (דף ל, א) מספרת על רבי ורבי אסי שלא היו מתפללים אלא במקום הלימוד שלהם, ושם מדובר גם על חסידים הראשונים שהיו משקיעים הרבה זמן בתפילה, והגמרא אומרת שעל אף שזה היה על חשבון לימוד התורה, תורתם היתה משתמרת, או בלשון הירושלמי: "תורתם מתברכת".

אז זו סוגיה רחבה שאפשר ללמוד, אבל אני רוצה לדבר דווקא על המקומות בהם מטשטשים הגבולות בין תורה לתפילה. כפי שכתבתי מקודם, התפילה עצמה היא לא רק כלי ביטוי, אלא גם כלי בירור ועיצוב התודעה. במובן הזה, התפילה הופכת להיות תורה. היא מלמדת אותנו משהו על רצון ה', על הרצונות הנכונים, על האופן הנכון להסתכל על העולם. זו תפילה שלא "מתפללים" אותה, אלא "לומדים" אותה.

יש אמרה ידועה של רבי נחמן מברסלב. הוא אמר שצריך לעשות מהתורות – תפילות, ושצריך לעשות מהתפילות – תורות. רבי נחמן מסביר שיש כאן תנועה כפולה מן התורה אל התפילה, וכן להיפך. לימוד התורה מציב בפני האדם אידיאלים וצורת חיים רצויה, ומשם הדרך אל התפילה סלולה: ללכת ולבקש להגיע אל האידיאל הזה. התורה שהיא "חיי עולם", הופכת ל"חיי שעה" – אני מוריד את הדברים מרמת האידיאה אל עולם המעשה, ומעורר את הרצון שלי להגיע אל אותה צורת חיים רצויה. אני מתפלל על כך ורוצה בזה.

ובכיוון ההפוך – התפילה מעוררת בי רצונות לחיים נכונים יותר, מתוקנים יותר, ומשם הדרך סלולה אל התורה – לחפש בבארה את השיטות והדרכים והצורות של אותם חיים נכונים ומתוקנים.

במילים אחרות: תפילה יכולה להיות הדרך הכי נכונה אל התורה. כי בקשה ותחינה עליה ורצון לקשר עם התורה הן סימן וגם סיבה לקיומו של קשר עמוק וגדול איתה. מאידך גיסא, תורה מתוך חיבור, מתוך אהבה ודבקות, תוביל בהכרח לתפילה שהיא כולה דבקות.

התורה היא שמותיו של הקב"ה והתפילה היא קריאה בשמותיו של הקב"ה, ופתאום הגבולות הברורים בין "תורה" ל"תפילה" מיטשטשים, והא בהא תליא.

בהקשר הזה אני רוצה להוסיף דבר מעניין ש"תפס" אותי מאד. אנחנו יודעים שקריאת שמע שאנחנו קוראים בכל יום היא מצוות תלמוד תורה המינימלית המוטלת עלינו. הגמרא (במנחות צט, ב) בהקשר לפסוק (יהושע א, ח) "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" – שאם אדם קורא פרק אחד בלילה ופרק אחד ביום קיים בזה את מצוות "לא ימוש", ואחר כך מביאה את דברי רבי יוחנן בשם רבי שמעון בר יוחאי: "אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש" (הגמרא מוסיפה: "ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ ורבא אמר מצוה לאומרו בפני עמי הארץ"). למעשה, כדברי רבי שמעון בר יוחאי נפסק להלכה בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רמו): "ובשעת הדחק, אפילו לא קרא רק קריאת שמע שחרית וערבית, לא ימושו מפיך (ישעיהו נט, כא) קרינן ביה".

אז קריאת שמע שחרית וערבית – זהו בעצם ה"לימוד תורה" הבסיסי שלנו. איפה זה ממוקם? בתוך התפילה. כחלק מהמארג של התפילה. ישאל השואל? האם זו קריאת פרשת שמע היא "תפילה". וודאי שלא. תפילה בהגדרתה היא שבח והודאה או בקשה ותחינה. כאן אין משני הדברים האלה. אבל את לימוד התורה הבסיסי הזה שילבו בתוך התפילה באופן מאד מעניין (אם ניקח כרגע את תפילת שחרית): אנחנו מתחילים בברכה על האור בעולם (ברכת יוצר אור), כנראה כהכנה לאור הרוחני שמאיר את התודעה – התורה ("כי נר מצוה ותורה אור"), אחר כך ברכה שניה שמעירה את האהבה: אהבה רבה (או: אהבת עולם), אהבה לה' דרך התורה, ואחר כך – במרכז – לימוד התורה: קריאת פרשיות שמע, והיה אם שמוע, ציצית – שבעצם בו אנחנו מקשיבים ולומדים את התוכן: קבלת עול מלכות שמים, קבלת עול מצוות, יציאת מצרים. מעניין לחשוב על ברכת "אמת ויציב", שאפשר להגדיר אותה כחזרה במילים אחרות והרחבה על יציאת מצרים, וגם חיזוק והפנמה של הדבר: "וְיַצִּיב וְנָכון וְקַיָּם וְיָשָׁר וְנֶאֱמָן וְאָהוּב וְחָבִיב וְנֶחְמָד וְנָעִים וְנורָא וְאַדִּיר וּמְתֻקָּן וּמְקֻבָּל וְטוֹב וְיָפֶה הַדָּבָר הַזֶּה עָלֵינוּ…" (ועוד כך בהמשך, חיזוקים ואימותים של הדבר. בנוסח ספרד יש חזרה שוב ושוב על המילה 'אמת': "אמת, אלוהי עולם מלכנו… ונאמנים ונחמדים לעד… על אבותינו ועלינו… על הראשונים ועל האחרונים… אמת ואמונה… אמת שאתה הוא ה'… אמת אשרי איש שישמע למצוותיך… אמת שאתה הוא אדון לעמך… אמת אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון… אמת ממצרים גאלתנו…" וכו').

אני רואה כאן דוגמה מרתקת לשילוב בין תורה לתפילה. קודם כל התורה כאן היא תורה שמכוננת אמונה וקבלת עול מצוות. כלומר, זוהי תורה שהתוכן שלה הוא מלכתחילה תוכן של דבקות בה' ובעבודת ה', ובנוסף – היא משולבת בתוך מהלך התפילה. כשמצד אחד – לפניה – הקדמות שמכינות את הקשב ואת הספיגה של דברי התורה, ומן הצד השני – אחריה – חזרה והפנמה וחלחול של הדברים.

אני מרגיש שיש כאן מפתח מיוחד מאד ליחס שלנו אל התורה, במיוחד אלו מאתנו שנמצאים ופועלים בתוך עולם המעשה, בתוך העולם של "חיי שעה" – איך בתוך כל זה צריכה להתקיים התורה. כמו פרשת "שמע" – שהיא פרשה של תורה, שהיא קטנה אולי בכמות, אבל תלויים בה יסודות הדת והאמונה והדבקות בה', ואנחנו אומרים אותה – בעצם כמעט מדקלמים, בשינון קבוע (וכאן אני מזכיר את מה שכתבתי קודם על עצם הקריאה או האמירה בפה של דברי התורה), וזה – שאולי נראה בעינינו כדבר קטן ולא מרשים במיוחד (לפחות מבחינת ה"הספק" וההישגיות), הופך למרכז של אור. אור תורה. תורה שנובעת מן התפילה ומשפיעה על התפילה. אלו חיי עולם שנכנסים אל תוך חיי השעה וצובעים את הכל בצבעים אחרים. חיי עולם נטע בתוכנו, בתוך עולמנו.

שירת האהבה לתורה

הזכרנו קודם את האהבה. אהבת עולם. אהבה רבה. התורה מעוררת את האהבה, ומגיעה מתוך אהבה. והאהבה הזה נמצאת בלב האדם. בלעדיה האותיות מתות, והספרים שוכבים גלמודים.

הגמרא במסכת מכות (כב, ב) מביאה את דברי רבא: "כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה…". התורה איננה אותיות כתובות בספרים המונחים בארון, אלא המפגש שנוצר כשהיא חיה בלב של אדם אנושי, על כל חולשותיו ומגבלותיו. חיי עולם נטע בתוכנו. האדם עצמו הוא ספר תורה. התורה כתובה עליו, על גופו, על נפשו, והיא מתבטאת בחייו גם כשהוא לא ליד הספר. התורה איננה רק לימוד אינטלקטואלי, מופשט, שכלי. "נר מצוה" – לשעתו, אבל "תורה אור" – גם כשסוגרים את הגמרא. אדם יכול להיות בן-תורה, בנה של התורה, ואהבתו קשורה בלבו. האהבה הזו מתבטאת בקשירת התורה על גופנו בכל בוקר. אנחנו לא רק לומדים את התורה, אלא לוקחים אותה באופן פיזי ושמים אותה על זרוענו ועל ראשנו – על התפילין נאמר: "למען תהיה תורת ה' בפיך". אנחנו שמים את התורה באופן פיזי על הגוף שלנו. התורה יורדת מן המישור המופשט, והופכת להיות תורת חיים, כשהיא מתגלמת בחיי האדם, זוהי תורה הבלולה בחיי המעשה, זוהי תורה של "על מנת לעשות", שהיא עולה על הכל (במשנה באבות ד, ה: "…והלומד על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות"). זהו חותם אהבה, שאנחנו קושרים על עצמנו, בעולם הזה, את הטקסטים שמלמדים אותנו ומחברים אותנו אל הקב"ה, והקב"ה קושר כנגדנו את התפילין שלו, בהן נכתב "מי כעמך ישראל".

ועוד בעניין האהבה, כדאי לשורר על התורה, לשורר על האהבה המופלאה הזו אל התורה. זר לא יבין אותה. למצוא את השירים שנכתבו על התורה ולהבעיר את האהבה אליה. אפשר להזכיר פה את פרק קיט בתהלים שכולו שיר אהבה וגעגועים לתורה. אפשר להזכיר כאן את הפרקים הראשונים בספר משלי, שבהם יש מוסר רך ונעים המזמין אותנו להתרפק על הרעיה הנכונה, ולהתרחק מן האשה הזרה, ועוד.

אפשר גם למצוא שירים מאוחרים בני זמננו. בימינו נכתבו כמה שירים מאד יפים על התורה; ניסיתי לאסוף פה רשימה קצרה. כדאי להוסיף לפלייליסט:

שירים של אהרן רזאל [שהוא באמת המנצח בכמות השירים על התורה שכתב והלחין]: "דעתי עליה" (המבוסס על דברי האור החיים המפורסמים, שהזכרת במכתבך), "זה העסק שלנו", "כבן המתגעגע", "חגיגה".

"אור החיים" – ישי ריבו; "אורייתא" – אביתר בנאי; "כמלאך" – נפתלי קמפה (על פי מילותיו של "החזון איש"). בטח יש עוד – אתה מוזמן להוסיף לרשימה.

בגמרא במנחות (שם) מובא:" תנא דבי ר' ישמעאל דברי תורה לא יהו עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן". יש כאן שתי אמירות סותרות לכאורה: אם דברי תורה אינם חובה עליי – מדוע אין אני רשאי לפטור את עצמי מהם? אחד הפירושים בתוספות שם הוא שהדברים תואמים את דברי המשנה באבות: "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה". וזה חשוב לדעת – אנחנו צריכים לעשות את מה שביכולתנו, ואני מוסיף: ובלבד שנדע להעריך ולייקר את זה.

ואולי אפשר להוסיף, לא לקחת את זה כחובה, כמטלה, מתוך תודעת הישגיות, אלא כאוויר לנשימה, כמשהו שאני רוצה ואוהב, כמשהו לשהות ולחיות בו, כי הם חיינו.

לא עלינו המלאכה לגמור, רק להשתעשע באהבים בדברי התורה, לכתוב אותה על לוח לבנו, לעשות מהתפילות – תורות, ומהתורות – תפילות.

הלוואי ונזכה למעט. מעט מן האור הזה.

בהערכה רבה ובברכת הצלחה גדולה,

אלי