שלום לך אישה טובה,

תראי אותך:

איך במקום להיות להתייאש ולהיות חסרת אונים – את מנסה לשפר את מצבך על דרך החיוב.

במקום להתמקד בבעלך – את מפנה את הדרישה אליך ושואלת איך אפשר למצוא מקום בתוכך להעריך אותו.

במקום להתחמק ולברוח – את לוקחת אחריות. קוראת ספרים, עסוקה בלברר את רגשותייך ורצונותייך.

זו נקודת פתיחה מעולה.

לפני שנתחיל, התייחסות קצרה להקשר ולתיזמון שמתוכם השאלה עלתה:

את בטח יודעת שהעולם כולו נמצא עכשיו במשבר. מדברים על ביטול חובת מסיכות, והקורונה כאילו מאחורינו, אבל בעצם אנחנו סובלים עכשיו לא מתסמונת של קורונה אלא פוסט קורונה, ולפעמים זה יותר קשה מהקורונה עצמה. לא רק חברות ועסקים קרסו, גם בני נוער, הורים ומשפחות נשברו. גם כאלה שהתמודדו בכבוד ואיכשהו עברו את זה מגלים עכשיו כמה הם מותשים ומה יצא מהם כל השנה האחרונה. רובנו לא היינו במיטבנו בתקופה הזו או בחלקים שלה, וזה משתקף כמובן גם בתפקוד כבני זוג. יתכן בהחלט שבתקופה הזו ראית את בעלך ברגעים הפחות טובים שלו, אחרי הכל זה לא טבעי לגבר להיות בבית במשך ימים ארוכים. אנחנו הנשים מרגישות עם זה יותר בנוח, אבל גברים רבים התגלו לפתע כעצלים, חסרי יוזמה, אנשים שלא יודעים איך להעסיק את עצמם, והדרך מבטלה לשעמום ואפילו לחטא היא לא ארוכה.

לדעתי זה לא זמן לחשבון נפש נוקב מדי. זה לא זמן להסיק מסקנות מרחיקות לכת על עצמנו, על בן הזוג שלנו ועל הזוגיות. זה זמן לקום, זמן להשתקם. חלק מה”החלמה” מהקורונה יכול להיות גם התבוננות והסקת מסקנות, אבל לא מתוך ביקורת אלא כלמידה בונה. את מוזמנת להתבונן במה שצף ועלה בתקופה הזו ולשאול את עצמך: איזה אריה קם לו מרבצו ודורש את המענה שלו?

אני יודעת, את מדברת על בעיות שלא נוצרו בקורונה, את מספרת על תחושה ישנה וקשה של חוסר היענות לקשר זוגי עם בעלך שמלווה אותך עוד מהחתונה. אבל העוצמה והחדות שבהם את רואה כרגע את הדברים הם כנראה תוצאה של הקורונה, שהחריפה קשיים קיימים והעלתה על פני השטח עניינים לא פתורים. זו הזדמנות מדהימה לבירור ותיקון, אבל חשוב להישאר בפרופורציות הנכונות.

ועכשיו לענייננו, בואי נדבר על כבוד והערכה.

הבקשה שלך למצוא מקום בתוכך להעריך את בעלך, ולהאמין בדרכו נגעה עמוק לליבי והחזירה אותי לשעות רבות של מחשבה שהשקעתי בנושא. לטעמי, היטבת לזהות את המרכיב החשוב ביותר במערכות יחסים. אני יודעת שאומרים את זה על המון דברים, אבל מהתבוננות שלי – כבוד והערכה בין בני זוג הם רכיבים תאומים שמהווים באמת את ה-מפתח. בלעדיהם אין כלום. אין אהבה, אין שלום, אין קשר, אין שמחה, אין רומנטיקה. אין.

מהי הערכה

הערכה היא הכרה כנה באיכויות של השני, והבנה שהוא ראוי, שהוא טוב. כשאנחנו מעריכים מישהו אנחנו בעצם אומרים לעצמנו: יש בו משהו שווה.

התחושה שמעריכים אותי היא חוויה אדירה שרבים מאיתנו נואשים אליה. אנחנו מוכנים להשקיע שנים רבות ומאמצים עצומים כדי לזכות ברווחה המרפאת שממלאת אותנו כשמאותתים לנו את המסר המרגיע: אני בעלת ערך, מוקירים אותי. וכשאנחנו זוכים לעונג הזה – אנחנו מתמלאים באנרגיות ואפילו מתעלים על עצמנו ומגלים כוחות שלא ידענו שיש בנו.

נסי להיזכר ברגע שבו הרגשת שווה ובעלת ערך. מה זה עשה לך? מה את מסוגלת לעשות כשאת טעונה באנרגיות של אישה שמוקירים אותה? לעומת זאת, דמייני עד כמה צורבת ומשפילה היא התחושה שמישהו בסביבתי (יכול להיות אפילו נהג אוטובוס) חושב עלי שאני טיפשה, או משדר לי שאני דפוקה.

הערכה בזוגיות

נדמה לי שהקשר שבו אנו תולים את התקווה העזה ביותר לקבל תחושת הערכה הוא הקשר הזוגי. את יכולה להמשיך לנסוע באוטובוס גם עם הנהג אמר שאת טיפשה, ואפילו להישאר תחת אותה בוסית גם אם היא פחות מרוצה ממך או מעריכה יותר את האחרות, אבל במערכת יחסים זוגית זה אחרת, ולפעמים יש תחושה שעל זה יפול דבר. אין שום ערך למתנות, כסף, חופש ומכתבים, כל עוד האדם שאת חיה איתו לא מאמין שאת שווה. בלי הערכה אמיתית והכרה בטוב שקיים בזולת, החיבור לא יימשך. זה יכול להיות הערכה כלפי תכונות אופי, מעשים או יכולות, אבל זה צריך להיות שם. הרבה חיכוכים בין בני זוג מתנקזים בסופו של דבר לנקודה של הערכה. תארי לך שבעל אומר לאשתו: אין בך שום דבר מיוחד, אבל עדיין, מה שלא יהיה, אני אוהב אותך. המשפט הזה הוא בלתי נסבל. כשלא רואים את הטוב שבי, זה כאילו לא רואים אותי, לא נותנים לי מקום, אין לי נוכחות בעולם. איך אפשר להרגיש כך נאהבת? אפילו לריב מכל הלב אי אפשר כשבפנים שורר זלזול. השדר היחיד שעובר הוא: אתה כלומניק, מבולבל, חסר בטחון עצמי, שברירי ולא גברי ואפילו שיחת בירור קשה איתך לא שווה את המאמץ והזמן.

לכן אני שמחה בשבילך שאת לא מוכנה לוותר על נקודה קריטית ביותר בחיים הזוגיים שלך, ומצדיעה לך ותומכת בתהליך של חיפוש מקום בתוכך בו שוכנת הערכה כנה לבן זוגך.

הערכה שתלויה בדבר

אולי דווקא בגלל שלהערכה יש עוצמה רבה כל כך, אנחנו לא מעניקים אותה בקלות, ולא לכל אחד. התפיסה הרווחת היא שכדי שאדם יזכה לקבל מאיתנו את מתנת ההערכה שלנו – הוא צריך להצדיק אותה. זו לא מתנת חינם. כדי להיות בעל נערץ אתה צריך להתנהג באבירות. כדי שאני אחשוב שאתה חכם אתה צריך להיות כזה. ולמה שאני אאמין בדרך שלך ואסמוך עליך, אם לא הוכחת שאתה ראוי לאמון הזה, ובודאי שלא אעריך אותך אם הוכחת את ההיפך. צודק והגיוני, לא? כן, צודק וגם הגיוני אבל מה לעשות, הצודק וההגיוני לא תמיד מובילים אל האושר.

הגישה הזו בשורשה, יושבת על תפיסה זוגית מערבית, שעל פיה האושר שלנו תלוי באישיות ובמעלות שבן הזוג מביא עימו. כדי להיות מאושרת, עלי להיות ברת מזל ולבחור באדם הנכון לי, ההוא שראוי לקבל את ההערכה שלי. ההוא שבאופן טבעי כל כך צדיק, מגניב, בוגר, חכם ומצחיק שההערכה פשוט תפרוץ מתוכי ללא מאמץ, וכך יתגשם המודל הנכסף של האביר המרשים והנסיכה המעריצה.

זה כמובן לא כל כך עובד בשטח. הסיבה איננה מחסור בגברים צדיקים, חכמים, מגניבים, בוגרים ומצחיקים, ואני בעד לשאוף להגשים את חלום האביר והמעריצה. מה שלא עובד כאן זה החד-צדדיות והסדר. המחשבה שקודם הוא זה שצריך להיות אבירי ואז אני אתחיל להעריץ אותו היא זו שמכשילה אותנו, במיוחד כשאנחנו מתחתנים צעירים. עד כמה איכותי ואבירי יכול להיות בחור בן 25 שעוד לא עבר הרבה בחיים? האם יש סיכוי שהוא יהיה מבריק כמו אבא שלי, כמו המרצה המוכשר וכמו דמות חשובה אחרת?. תחשבי לרגע על הפנטזיה בכיוון ההפוך שלה כפי שהיא מגיעה מהצד הגברי: אשתי בודאי תהיה כזו מעריצה ותקבל את אישיותי בכזו הכלה נשית, וזה מה שיטען אותי בכוחות להתנהג כאביר…

זאת כמובן לא שאלה שטחית של “מי יתחיל הראשון”, צריך להבין שבציור הנכסף בו בני זוג מקיימים קשר עם הערכה עמוקה וכנה אחד כלפי השני, יש דינמיקה של שני שחקנים בעלי חשיבות זהה. באותה מידה שגבר צריך להיות ראוי לזכות בהערכת אשתו, כך גם לה יש תפקיד דומיננטי ביותר – להיות בעמדה מעריכה. כשאנחנו מציבות תנאי, ומסכימות להעריך את בן הזוג רק אם יוכיח שהוא ראוי לה, אנו מתנערות מהחלק שלנו.

מהתבוננות שערכתי על “נשות האבירים”, אלה שמעריכות את הבעל שלהן והוא מסתובב גדוש בביטחון עצמי, הבחנתי שהיחסים ביניהם היו תלויים במידת ניכרת בנכונות של האישה לעמוד במקום המעריץ והמכבד, ולא רק בתכונות האבסולוטיות של הבעל.

אז במקום לחפש מה להעריך בו, בואי ננסה מהכיוון שלך. מה את מבקשת? מקום מעריך בתוכך. את זו שרוצה לחיות עם גבר שבטוח בעצמו, עם גבר שכלשונך אפשר להאמין וללכת בדרך שלו, מישהו ששווה להביא איתו עוד ילדים. כלומר, זה רצון שלך לחוות חווית בטחון, הישענות, יציבות, שאפשר לסמוך. את החוויות האלה את יכולה להשיג אם תעשי את החלק שלך בזוגיות, בכך שתעמידי את עצמך בפוזיציה של אישה מעריכה. לא משנה מה הוא, את רוצה לסמוך בזוגיות שלך? תסמכי. את רוצה להישען? תשעני. אל תבדקי כל הזמן אם אפשר להישען. כשאת מנענעת את העמוד עליו את רוצה להישען כדי לבדוק אם הוא בטיחותי לך, הוא מיד הופך לבלתי עמיד ובלתי ראוי לכך. את רוצה לחוש בטחון בבן הזוג שלך? בשביל זה לא צריך בעל בטוח. מספיק אישה בוטחת.

אני מציעה שהפעם, בשונה מההבטחה שיש בספר שקראת (שיחזור להיות הבעל המדהים שהיה כשהתחתנתם), הפעם אל תביטי עליו במבט שבוחן אם הוא כבר השתנה לכיוון הנכון. תתבונני לתוכך. תרגישי מה זה עושה לך. איך זה בשבילך להתנהג כאשה מעריכה? איך החוויה הזוגית שלך כשאת מתנהגת כמו אחת שיש לה בעל גברי עם בטחון עצמי?

איך עושים את זה?

אפשר להסתכל על הבעל בשתי צורות: או לראות אותו כמי שאמור להיות מושלם, או לפחות לעמוד ברשימה של קריטריונים, ואז לסמן איקס על הרבה מעלות שאין בו. או לקבל אותו קודם כל כפי שהוא, ואז להתחיל לראות מה כן יש בו. הוא נאמן? הוא אנושי? הוא ישר? הוא מתחשב (טוב, לא תמיד אבל לפעמים)? יש לו רצון שתהיה לנו זוגיות טובה? בדרך כלל דברים כאלה אנחנו לא סופרות בכלל, הרי זה כמובן מאליו. אבל זה לא מובן מאליו.

בחינם, וגם על חשבון העתיד

אני מציעה לך, לעצמי ולכל אישה שרוצה בזוגיות טובה, להקציב לעצמה כמה דקות כל יום. דקות יקרות שבהן היא שמה בצד את הביקורת או חוסר שביעות הרצון, ומתפנה לראות את הדברים הטובים שיש בו, באדם שהיא חיה איתו. להסתכל עליו בעיניים הכי מפרגנות שאפשר, ולפרשן את האמירות והמעשים שלו רק לטוב. בחינם. גם אם לא מגיע לו. במקום לכנות אותו ‘מבולבל’ אמרי לעצמך שהוא בתהליך בירור, במקום לכעוס שהוא לא מאמין בעצמו, תראי נקודה קטנה ואמיתית של ענוה בתוך זה, היאחזי בה חבקי אותה ותגדילי אותה. היא לא מובנת מאליה. אם קשה לך, תשאלי את עצמך אם היית רוצה את התכונה ההפוכה באופן קיצוני, לדוגמה: האם את מעדיפה להחליף את הגבר המבולבל והלא מאמין בעצמו, בגבר נעול בדעותיו ושחצן?

יותר מזה, תני לו בשביל העתיד. העריכי אותו על הפוטנציאל שלו, על מה שהוא יכול להיות ועדיין לא. יש ניצנים שרק מחכים לקורטוב הערכה כדי לפרוח, תאמיני בהם למרות שעדיין קשה להבחין בהם. דמייני בעייני רוחך שיש בו עוצמות שזקוקות רק לאומץ לפרוץ. נסי כמיטב יכולתך למצוא נקודות קטנות ומקומיות באישיותו שראויות להערכתך באמת. לא תצליחי לשקר את עצמך ולאהוב דברים שאת לא אוהבת, אבל תוכלי למצוא היבטים מסוימים שאת מוקירה, גם עם יש להם מחירים אחרים וזוויות שליליות.

אגב, אין צורך להגיד לו כלום וגם לא לעשות שום דבר, המסר יעבור אוטומטית. סביר להניח שההשפעה של מתנת חינם כזו תחזור אליך בכפל כפליים, וכמו נבואה המגשימה את עצמה, הגבר שלך יתאים את עצמו למציאות החדשה וייעשה יותר ויותר ראוי לאמונך ולהערכתך. לעולם אל תחששי שההערכה תגרום לו לרפיון ידיים, לתחושה שכבר כבש את אמונך וממילא אין צורך להתאמץ יותר בשבילך. להיפך, גברים עשויים להתמכר לקסם שבהערכת אישה ולעשות הכל כדי להיות ראויים לה.

רגע, זהירות: הערכה שהמטרה שלה היא לשנות את הזולת היא מניפולטיבית ולא כנה. סתם עוד טריק זול. אין לנו שליטה על האופן והכיוונים אליהם הבעל יפרח בעקבות ההערכה שלנו, אבל ככל שהוא יתמלא בתחושה של ערך ובטחון עצמי – כך ייטב לך.

הבנת ההשלמה

דרך נוספת להערכה עמוקה יותר אינה מתמקדת כלל במעלות וחסרונות. בשונה מנתינת ציונים (האם הוא מספיק כזה או אחר?) כדאי יותר לחשוב על האיכויות שהמתווספות לחיי בזכות הזוגיות: איזה הזדמנויות נקרו בדרכי בזכות הקרבה לבעלי? לאיזה מחוזות של מודעות עצמית הגעתי? איזה יכולות סיגלתי לעצמי? איך השתניתי? האם הפכתי לאדם קשוב יותר, מאמין יותר, עובד על עצמו יותר? וכשתופסים איך בעלי משלים אותי בדיוק היכן שאני חסרה, אפשר להתמלא בהכרת הטוב ובכמיהה לקשר.

ואחרונה חביבה, האמונה. כשמבינים שהקב”ה, מזווג הזיווגים, טמן את האושר שלי דווקא בזוגיות הזו, אפשר לחפש וגם למצוא את אותה תחושת ההשלמה.

לא רצית להתחתן איתו

נשים רבות גוררות תחושה של חוסר רצון בתוך הזוגיות. התחושה עלולה להימשך שנים רבות והיא עולה מחיר כבד של סבל רב.

אני מאמינה שהאדם הוא יצור חופשי, בוחר, שעושה מה שהוא רוצה. למרות שבמהלך הבחירה עולים שיקולים מורכבים והשפעות מהעבר, אם אדם רוצה לדעת מה הרצון העמוק ביותר שלו, זה שמנצח את כל האילוצים והתירוצים – שיתבונן מה הוא עושה בפועל.

כל עוד לא ממש הכריחו אותך באיומים ולא גררו אותך באזיקים לחתונה, היה שם איזשהו קול שאמר “כן, זה שלי”. נכון, היו שם גם “אבל”ים, וה”כן” היה על חלקים ממנו ולא על כל החבילה, והוא גם נבע מכל מיני מורכבויות, והתחושות היו מעורפלות, והיית צעירה ולא בדיוק ידעת מה את רוצה. אבל תכלס, היה שם גם את ה”כן” הגדול שניצח את כולם. והכן הזה הוא שלך. תעמדי מאחוריו למענך, כדי שלא תישארי תקועה במקום שמסיר ממך את האחריות כי “בכלל לא רציתי”. לא טוב לך שם. אגב, אי אפשר לשמור מחשבות כאלו בסוד. רוב הסיכויים שבעלך מרגיש שאת “עושה לו טובה”, וזוהי אבן נגף רצינית שלא מאפשרת בניה.

אני מציעה לך לאזור אומץ ולברר עם עצמך טוב טוב אחת ולתמיד: האם אני רוצה אותו (על כל החבילה, כמו שהוא, עם כל הבאגים והחסרונות, בלי שום שינוי לטובה)? אל תפחדי. מותר וחשוב לשים סימן שאלה על זה. גם אם המחשבה על פירוק מפחידה רצח. אי אפשר לבנות בלי להסתכל על האפשרות של פירוק בעיניים. תשאלי את השאלה, ותחכי. אל תתווכחי ואל תתרצי. תהיי בשקט ותקשיבי לתשובה שתעלה מתוכך. האם את רוצה אותו או לא? את לא חייבת להמשיך לרצות. מותר לך תמיד להתבונן שוב ולבחור מחדש. הרצון שלך זה הסיבה היחידה המוצדקת להישאר. לבירור כזה מקדישים זמן ופניות ולא נגררים אליו בעקבות מריבה או קושי.

מהעובדה שכרגע את בוחרת להישאר איתו, אני מסיקה שהרצון העמוק ביותר שלך הוא להישאר. ברגליים את מצביעה יום יום שאת רוצה להמשיך את החיים איתו, למרות שאת מותשת, קשה לך, ואת תוהה על החוזק שלך ואם את בנויה בכלל לנישואים, את ממשיכה להגיד לו כן. אני יודעת, עכשיו עולים בך כל הסיבות והתירוצים: שאת נשארת בגלל הפחד להתגרש ובגלל הילדים, הסביבה ועוד אלף סיבות. אבל גם אם כל אלה נכונים, אחרי שקלול של כל הפחדים והניגודים, בשורה תחתונה – את בוחרת בו. עובדה שאת שם. ברוך ה’. זוהי תובנה לא פשוטה (קשה לקחת אחריות על בחירה שכרגע גורמת לי לכל כך הרבה כאב) אבל מביאה לשחרור משנים מיותרות של ספקות, חרטות ותסכול, ונותנת פניות ליהנות מהכיף שביצירה ובבניה.

מאחלת לך חיים עם כבוד וערך לאדם שהקב”ה, בדרכיו הנעלמות זימן לחייך.

חני