שלום לך,
שאלה מעניינת שאלת וניכרת התשוקה שלך בחיפוש חיי אמת.
בשאלתך את מבקשת להפריד בין העובדות לבין הפרשנות והסיפורים שלנו לעצמנו. כמי שעוסקת במדעים מדויקים, אני מתחברת לצורך להיאחז ב”נכון” וב”אובייקטיבי”, ברצון לדלות פיסה בטיחותית של אמת מתוך ים אינסופי של ה”אולי” ו”האפשרי” הסובייקטיביים. אולם, אני חוששת שחתירה ל”אמת אובייקטיבית” בהקשר של הפרשנות שלנו על המציאות, היא לא רק חסרת סיכוי, אלא גם חסרת מובן ולא מקדמת. לצד זאת, אני מאמינה שניתן לנהל יחסים כנים עם העולם הפנימי שלנו, ולחוות תחושת כנות ואותנטיות עם הסיפור שלנו לעצמנו מבלי להיות כלואים בסתירות פנימיות ושקרים.
אסביר. כאשר מדובר בשאלה שעוסקת בתופעת טבע, למילה “אמת” יש יותר מובן (אם כי גם זה לא ברור בכלל ופילוסופים של המדע עוסקים בכך, אבל נתעלם מזה לצורך הדיון שלנו). לדוגמה: כיצד משפיעה חשיפה לחומר מסוים על קצב גדילת חיידקים. אין צורך לחפש במוחנו הקודח הסברים מפולפלים ופרשנויות הגיוניות, אפשר פשוט לפנות אל השטח ולבצע ניסוי אמפירי אובייקטיבי ככל הניתן, עם קבוצות הביקורת המתאימות. תוצאות הניסוי יובילו למסקנה בלתי נמנעת או ניתנת לערעור שככל שריכוז החומר גבוה יותר כך קצב גידול החיידקים גדול/קטן יותר.
אולם, שכשאנו עוסקים בשאלות שקשורות בחיים או בנפש אנו נמצאים בעולם אחר לחלוטין. מערכות המושגים שונות לגמרי, אנחנו מדברים על מציאות סובייקטיבית בה הפרשנות, היצירתיות, הגמישות והדמיון שולטים ברמה. נפש האדם מתגלה כמורכבת הרבה מעבר למשוער. מערכת מולטי-מסועפת שבה ההעלם והנסתר רבים על הנגלה. היא נתונה לסכנת תעתועים ומושפעת בקלות מדמגוגיה וטריקים מחשבתיים. מתברר שמסתרי הלב מצויידים במנגנוני הגנה, הדחקה ומניפולציות שבהחלט משפיעים על ההוויה שלנו. המציאות ה”נחקרת” שונה באופן מהותי מתופעת טבע רגילה, התוצאות לרוב לא מדידות וכלי העבודה שעומדים לרשותנו שונים בתכלית. משום כך אני סבורה שגם שאלת המחקר צריכה להתאים את עצמה ולהפוך מ”מהי האמת”? ל”מהי החוויה”?
נתבונן בדוגמה המצויינת שהבאת מהשאלה על קושי בבחירת בן זוג. אותה בחורה תולה את הקושי שלה בשידוכים בבררנות יתר שנובעת מחסימה בצורה של פחד מחזרה על הכישלון של הוריה ופחד מאכזבה. בעיני הסיפור שהבחורה מספרת לעצמה הוא אמיתי לחלוטין. הלחץ מהשיירה שבתור, האיום של הדפוס שראתה בבית, הפחד להתאכזב והתחושה שהיא מנוהלת על ידי אותו פחד הם כולם אמיתיים לגמרי. גם ההסבר שלה שכל אלה הם הגורם שמקשה עליה והופך אותה לבררנית יותר בשידוכים הוא אמיתי. מרגע שהיא מספרת לעצמה את הסיפור הזה, זו החוויה האמיתית שלה וזו המציאות איתה היא מתמודדת. בחוויה שלה, היא נלחמת בפחד, היא רואה בו את המכשול שלה וחושבת איך להתמודד עימו. האם יש משמעות בכלל לשאלה אם הוא אכן קיים או לא, או אם הפחד הוא אכן ההסבר ה”אמיתי” לקושי? בעולם הנפש, ה”סיפור” ו”האמת” הם שתי מושגים שמתארים את אותו הדבר. את ההוויה בה האדם נתון. במילים אחרות: הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו הוא האמת שלנו באותו רגע. הבחירה שלנו היא לא בין הסיפור הזה לבין המציאות האמיתית, אלא בין הסיפור הזה לסיפור אחר שאנחנו יכולים לספר לעצמנו. לכן חשוב שנחזיק כל הזמן בראש, שהסיפור שלנו הוא לא הסיפור היחיד. זהו סיפור אחד מני רבים אפשריים. ברגע שאנחנו קולטים שיכולים להיות עוד סיפורים – אנחנו מפסיקים להיות משועבדים לסיפור האוטומטי ויכולים לבחון עוד אפשרויות.
כעת, נחבוש שוב את כובע המדען או הלוגיקאי: הפרשנות של אדם לאירועים (במקרה שהבאת – זוגיות כושלת של ההורים מנהלת את קבלת ההחלטות ומובילה לדחיית שידוכים) לא נגזרת או מתחייבת מהמציאות כלל. ההסברים שנתנה אינם מוכחים וחוליות הקישור בשרשרת הלוגית לוקות בחסר. אפשר להתווכח עם העובדות: מי אמר שבכלל יש לה קושי חריג לגילה בבחירת בן זוג? אולי היא סתם לחוצה ולאמיתו של דבר היא פגשה מספר סטנדרטי של בחורים לאורך תקופה סבירה? אפשר להתווכח עם הפרשנות: מי אמר שהזוגיות של ההורים שלה אכן כושלת ושזהו הגורם לפחד שלה? אפשר להתווכח אפילו עם הרגשות: מי אמר שהיא מזהה נכון שאכן מדובר כאן בפחד מאכזבה? אולי מסתתר כאן משהו עמוק יותר שהיא מנסה מסיבה כלשהי להכחיש?
אני מקווה שאת מרגישה לא נוח עם גישה כזו ונוטה להאמין לה שהיא מתארת חוויה אמיתית ועוצמתית שהיא נתונה בה, ושלא מסתתר כאן איזה סיפור אמיתי יותר מהסיפורים שהיא “עובדת על עצמה” שעדיין לא יצא לאור ועלה למודעות. וכעת, גם אם נניח שיש סיפור אחד אמיתי כזה, ושיש לנו היכולת לחשוף אותו, למשל נחבר אותה למכונת אמת, ונגלה שאכן הפרשנות שלה שגויה, והסיפור האמיתי הוא שחינוך לפרפקציוניזם שקיבלה הוא הגורם לשלילת בחורים בשידוכים ולא הפחד מזוגיות כושלת כמו של ההורים. האם התקדמנו? האם הגילוי הזה מגדיל את הסיכוי שאותה בחורה תתמודד כעת בשידוכים טוב יותר? לדעתי לא. גם אם הסיפור השתנה עדיין תהיה לבחורה התמודדות מתוך עולמה הפנימי. כלומר, האמת העובדתית – לא רק שהיא לא קיימת ולא ניתנת להשגה, היא גם לא מקדמת.
ועכשיו לשאלתך, איך אפשר לדעת איזה סיפור הוא אמיתי ומתי אני “עובדת על עצמי”?
בואי נסיר רגע את כבלי ההגיון הצרוף, ונשתמש ביכולת אנושית אחרת, חשובה לא פחות: אינטואיציה בריאה, והקשבה לקול פנימי שפוי. אני רואה את האדם כמכיל רבדים שונים. התשובות הטובות ביותר נמצאות כבר בעומק בפנים, והבחירה היא אם לחיות את פני השטח החיצוניים או לפנות פנימה. ברבדים החיצוניים יש יותר אפשרות לעבוד על עצמנו ולהסתיר מעצמנו דברים חשובים, וככל שמעמיקים כך מקבלים תשובות מזוקקות וצרופות יותר. הרב דסלר קורא ליכולת הזו “שורש האמת”, וטוען שחייבת להיות נקודה כזו בכל אדם, אחרת לעולם לא נוכל להאמין לעצמנו ולא נוכל להתקדם בחיפוש אמת.
בואי נחליף את השאלה: “איך אדע מה נכון”? בניסוח קצת אחר: איך אני תופסת את המציאות כרגע? מה הסיפור שאני מספרת עכשיו? השלב הראשון הוא לתת מקום לסיפור של עכשיו, כי הוא האמת שלי כרגע. להקשיב לו, לקבל אותו, לא להתווכח איתו. אחר כך אפשר להתחיל לבדוק: האם הוא מרגיש לי נכון? האם הוא מסתדר עם כל הרבדים שבי או שיש קול קטן שמציע סיפור אחר? האם אני מזהה אי נוחות עם הסיפור שלי, או אולי נצמדת אליו חזק מדי כמו ילד שלא מרפה מהממתק שלו?
אם אנחנו בשלים לגעת ברובד עמוק יותר – הוא יעלה כמו שמש בזריחה. בתחילה רק השמים מחווירים, אחר כך הם מוארים, ורק אז מגיעה השמש והסיפור האחר מתגלה. פתאום אפשר לאוורר קצת את הסיפור הישן, לראות זוויות שונות, לרכך את הטון ולפנות מקום לסיפור קצת אחר.
לפעמים אנחנו מספרים לעצמנו שני סיפורים שונים במקביל. גם אם הם סותרים, הם עשויים להיות אמיתיים באותה מידה, כל אחד מגיע מחלק אחר בנפש וזה קביל לגמרי. מעניין להתבונן בשתי האמיתות שמתקיימות בו זמנית. חלק מהסיפורים הם תוצר של דפוסי חשיבה. ישנים, תפיסת עולם שהתעצבה בגיל צעיר, צרכים עמוקים של הנפש וגורמים נוספים. כשאנחנו תקועים בתפיסה שלא מיטיבה איתנו, זה הזמן להציב סימני שאלה ולאתגר את הסיפור שלנו. השאלות הן כלי יעיל לזיהוי אותם חלקי סיפור שאפשר או כדאי לשנות ולפתוח נקודות מבט נוספות.
אדם שמחפש אמת לא יכול לחיות בשקר מוחלט, הוא כל הזמן נע על הציר של החיבור לפנימיות, בין סיפור חיצוני לסיפור פנימי ואותנטי.
מאחלת לך חיי אמת וסיפורים טובים,
חני
דלג לתוכן
תגובה אחת
תשובה יפה וחכמה מאד!
באמת הנרטיבים הקיצוניים מאמינים שממש לא חשוב מה קרה “באמת”, אלא רק מה אנחנו חושבים עליה, תוצאה של תפיסה פוסט מודרנית לפיה אין אמונה בסיפורים אמיתיים.
מבחינה פסיכולוגית, ישנם מקרים בהם לא יועיל להגיד למטופל: “זה לא משנה, זה הנרטיב שלך”, כי זה בעצם המשך או העמקת הפגיעה בו… לדוגמא במקרי התעללות נפשית בהם ‘מהות הפגיעה’ היא כזו שהפוגע או המתעלל מכחיש וכולם מאמינים לו.
בגישה יהודית, האמת היא בלתי ניתנת להשגה “בשלמותה”, כי יש לה המון רבים וגוונים, זה מושג שבעים פנים לתורה / אחת דיבר אלוקים שתים זו שמעתי / ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, ואנחנו יכולים לצקת “משמעות” וכביכול “להלחין” את העבר במנגינה אחרת, המשמעות החדשה יכולה להיות מקור כח ועידוד.
במובן הזה סיפור של כישלון עשוי להפוך לסיפור גבורה, בלי שפרט אחד ממנו ישתנה, אם הוא יקבל משמעות אחרת.
חשוב לחדד כי לפי הגישה היהודית, אנחנו לא מוותרים על השאיפה לסיפור אמיתי, להיפך, אנחנו טוענים שהסיפור החדש שקיבל משמעות חדשה ביחס לעובדות הידועות לנו, סיפור שעבר מעין הלחנת מנגינה מחדש, הוא משקף את האמת העמוקה יותר!
– זה אולי משמעות המושג “תשובה” ביהדות, שזדונות נהפכים לזכויות, כביכול העבר גם משתנה על ידי התשובה בגלל המשמעות שהמעשים קיבלו למפרע.