שלום וברכה שואל יקר.

שאלה חשובה שאלת, וטרם שאענה אגיב למשפט הכתוב אמנם בסוגריים, אך קשה לי להתחיל את התשובה ללא התייחסות למשפט הזה, הכוונה למה שכתבת “ובפרט בשואה, שהציבור שלנו ספג את האובדן הגדול ביותר באירופה”. ובכן, אני לא מבקש לבדוק היסטורית מי הוא הציבור שספג יותר אובדן יותר מכולם כי זה לא רלוונטי, המושג “ציבור שלנו” לא יכול להיאמר בהקשר הזה, הציבור שלנו הוא כל כלל ישראל, אין נפש בישראל שחשובה יותר ואין נפש בישראל שחשובה פחות, אנו מצטערים על אובדן של נפש יהודית. ואובדן של נפשות רבות בישראל הוא ענין אישי של כל יהודי, ללא השתייכות מפלגתית/ קהילתית/ מדינית, או שאר השתייכויות למיניהם, כי באמת כלל ישראל הוא גוף אחד, וחסרון של כל אחד מישראל הוא חיסרון באבר מאברי האומה, כאשר כל אחד מישראל מהווה חלק מן הקומה השלימה של אותו גוף, וחסרון אבר מתוך אברי הגוף כואב לכל הגוף!!!

ההבהרה הזו חשובה, גם בכדי לחדד את השאלה, מדוע הציבור החרדי לא שותף באירועים אלו, כאמור לא צריך למצוא קשר של אובדן אישי למגזר החרדי בכדי לשאול מדוע הוא לא קשור לאבל הזה, האבלות – העצב – הזיכרון, על חללי בת עמי, שווים לכל כלל ישראל בשווה, גם אדם שמהקהילה שלו לא נהרג אפילו אחד חייב להיות שותף באבילות ובזיכרון של טרגדיה של ציבור גדול כל כך מעם ישראל . ולכך, השאלה על חוסר ההשתתפות של הציבור החרדי ביום הזיכרון לחללי השואה, וביום הזיכרון לחללי צה”ל שווה, שניהם ימים שצוין בהם על אובדן של יהודים!!! ולכאורה כל יהודי צריך להיות שותף לזיכרון ולאבל שיום זה מייצג. מדוע אם כן הציבור החרדי מתעלם כמעט לחלוטין מימים אלו.

אתייחס קודם ליום הזיכרון לשואה.

יום השואה, נקבע ביום כ”ז בניסן, הוא נקבע ביום זה לזכר מרד גטו ורשא שהחל בי”ד בניסן, אלא שכיון שהייתה התנגדות לקיים יום זיכרון לשואה בערב פסח האסור בהספד, דחו את היום ליום כ”ז בניסן. כלומר, לא אירע ביום זה דבר, ההחלטה לקבוע את יום הזיכרון ביום זה נבעה מבורות הקובע חשב שיום זה מותר בהספד אך הוא טעה, כיון שגם בכ”ז בניסן אסור להספיד. ההחלטה לקיים את יום השואה ביום זה הייתה יוזמה של פרטיזנים, אנשי שמאל, שהעדיפו את היום הזה על פני יום עשרה בטבת שנקבע על ידי הרבנות הראשית לישראל, עוד טרם שנקבע יום הזיכרון בכ”ז בניסן. הרבנים הראשיים דאז התנגדו לקיום יום השואה בחודש ניסן ורצו לקיימו בעשרה בטבת, והם גם התחילו להנהיג בו יום זיכרון הוא יום הזיכרון הראשון של השואה. נמצא שיום השואה המוכר לנו היום הוא יום שהוחלט על ידי פרטיזנים חילונים כנגד דעת הרבנים והרבנות, האם צריך להמשיך ולהסביר מדוע אין לנו להיות שותפים לקיום יום זה? לדעת הרבנים לא התאים קיום יום של זיכרון בחודש ניסן [אגב רבנים ציונים וחרדים כאחד התנגדו לכך]. לבסוף אחר שהוחלטה ההחלטה על ידי הממשלה היו רבנים שסברו שנכון בדיעבד להשתתף בזיכרון בכדי שיהיה לזיכרון גם אופי יהודי, ולא יהיה בו רק טקסים הנהוגים על ידי עמים זרים…

בנוסף לכל זה, יום השואה הוא לא יום זיכרון רק לאלו שנהרגו על קידוש ה’, הוא גם יום הגבורה, לזכר מעשי המרד שנעשו באותם ימים, “יום השואה והגבורה” כרכו יחד את שתי הזיכרונות, כשהתאריך הקרוב למרד גטו ורשא מחדד את הזיכרון של הגבורה של המרד. מחקרים רבים נכתבו על המרד, האם היה נכון לעשותו, מי היה שותף בו, ובעיקר האם הרבנים סברו שנכון להשתתף בו, [ראה על כך למשל בספר “עת לעשות להצלת ישראל” מאת ד”ר חיים שלם]. אך זיכרון המרד כרוך עם זיכרון הנהרגים היא יוזמה של פרטיזנים, הרבנים סברו כנראה שלא נכון להזכיר את גבורת המורדים יחד עם זיכרון ההרוגים, יום הזיכרון אמור להיות יום בו אנו באבל על הריגתם של נפשות מהעם היהודי ולא יום שבו מזכירים גבורת אנשים, גם אם מעשיהם מעשי גבורה, זו לא זכירת נשמות, וזה מערפל את הזיכרון של קדושת הנשמות בזיכרון מעשי אדם.

זיכרון ההרוגים על קידוש ה’ יקר לנו, גבורתם של אלו שבימי השואה האיומה לא שכחו את יהדותם, של אלו שסבלו אך ורק מחמת שהם יהודים, צריכה להיות במרכז הזיכרון, ללא זיכרון נוסף שעשוי להטיל את הזיכרון הזה בצלו.

זאת ועוד, לא בכדי רצו הרבנים לקבוע את יום הזיכרון בעשרה בטבת, הם רצו לכרוך את החורבן של ימי השואה, עם החורבן הגדול ביותר של הגלות, של חורבן בית המקדש, שבעשרה בטבת התחיל תהליך החורבן. יש שקבעו את הזיכרון של השואה בתשעה באב, יהיה הזיכרון בזה או בזה, כך הוא זיכרון יהודי, זיכרון שכורך את חורבן העם היהודי בשואה עם החורבן של המקדש, ועם הגלות כולה. ניתוק של השואה מן הגלות ומן חורבן בית המקדש היא חלק מיוזמה של עשיית מערכת חדשה של ימים שלא קשורים למערכת הזמנים של עם ישראל לדורותיו, יום הזיכרון לשואה – לחיילי צה”ל – ויום העצמאות. קיום ימים אלו באים לקיים מהלך חדש של עם ישראל בארץ ישראל המנותק מן החורבן והגלות. גדולי ישראל סברו שעל אף השמחה הגדולה בהצלה הגדולה שנעשתה על ידי הקמת המדינה, אך עדיין אנו בגלות, ואין לנו להקים מערכת חדשה של מועדים. כך שזיכרון השואה צריך להיות ביום הזיכרון של שאר חורבנות העם.

אילו היה יום מיוחד שבו אירע אירוע טרגי יותר משאר הימים, יתכן והיו קובעים יום כזה, הראשונים קבעו יום תענית בכ’ בסיון בעקבות אירועים שאירעו באותו יום, כך שאפשרי לקבוע יום לזיכרון הרוגים על קידוש ה’ לאו דווקא בעשרה בטבת או בתשעה באב, אך לשם כך צריך למצוא יום שאירע בו משהו מיוחד מבחינת זיכרון ההרוגים, ולא יום שאירע בו מרד שמזכיר כביכול את גבורת האדם. לצערנו השואה אירעה בכל ימות השנה, לא היה יום מיוחד שבו אפשר לקבוע. ולכן אין מתאים יותר מאשר לקובעו בעשרה בטבת או בתשעה באב.

ובכל מקרה, ימים שיקבעו לדורות, צריכים להיקבע על ידי גדולי ישראל, ולא על ידי אנשים שאין להם סמכות תורנית, במיוחד כשהיום נקבע בניגוד לדעת גדולי הרבנים. ובניגוד להלכה של איסור הספד בחודש ניסן. [אריכות על התנגדות הרבנים ליום השואה בכ”ז בניסן ראה בספר “אישי יובל” מאת הרב ישעיהו שטיינברגר עמוד 433, שנה בשנה תשנ”א עמוד 378].

אני עוד זוכר ימים בהם בעשרה בטבת בית הכנסת היה מלא מאומרי קדיש, היו בתי כנסת בהם כל המתפללים היו ניצולי שואה, וכולם אמרו קדיש יחד, היום לצערנו נפטרו רבים מהם, ולא נשאר הרבה שאומרים קדיש ביום זה לזכר קדושי השואה. וכך לצערנו נשכח לחלוטין יום זה כיום זיכרון לקדושי השואה, אך עדיין יש מקומות בהם אומרים קינה בתשעה באב לזכר קדושי השואה.

בכל מקרה, הציבור החרדי מנציח את השואה בדרך משלו. אנשים רבים שנקראים על שמם של קדושי השואה, ישיבות נפתחו על שם ישיבות שהיו לפני השואה, פרוכות וכלי קודש בבית הכנסת מונצחים לרוב על קדושי השואה, מוציאים ספרים של תלמידי חכמים שהיו בשואה, ועוד ועוד מעשי זיכרון יהודיים בעלי ערך גבוה –דתי – רוחני, הציבור החרדי עושה יותר מכל ציבור אחר לזכר קדושי השואה.

ביחס ליום הזיכרון לחללי צה”ל התשובה דומה, אם כי יום הזיכרון לחללי צה”ל לא נקבע בחודש ניסן ואין בעיה הלכתית בקיומו. אך גם יום הזיכרון לחללי צה”ל לא נקבע על ידי רבנים. כאמור, יום הנקבע לדורות לכלל ישראל צריך להיקבע על ידי רבנים גדולי תורה ולא על ידי פוליטיקאים חברי כנסת או ראשי ממשלה. יום הזיכרון לחיילי צה”ל נקבע באופן מכוון שיהיה בצמוד ליום העצמאות בכדי לכרוך את שני הימים יחד, כביכול להראות כי התקומה אירעה בעקבות הלוחמים. דבר זה מוסיף מורכבות ליחס של הציבור החרדי ליום זה. ההתייחסות המורכבת ביחס למדינת ישראל, ולהשתתפות בגיוס לצבא חילוני, יצר גם יחס מורכב ליום הזיכרון לחיילי צה”ל. אישית אני סבור שזו לא סיבה מספיקה, יש צורך לזכור ולעשות לעילוי נשמתם של החיילים שנהרגו על קידוש ה’ למען עם ישראל, זו חובה פרטית של כל יהודי לעשות לעילוי נשמת החללים. אך טבעו של אדם שלא יכול להכיל מורכבות ומעדיף להתעלם במקום להתמודד. בכל מקרה, צריך לעשות את הזיכרון הזה ביום אחר, ולא ביום שנקבע על ידי אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות, כי כאמור יום שנקבע לדורות צריך להיקבע על ידי רבנים, על ידי בית דין, ולא על ידי אנשים שאין להם סמכות תורנית.

לצערי טקסי הזיכרון הנעשים במדינה לזכר קדושי השואה, והחיילים. נושאים אופי של זיכרון לאומי, ולא אופי של זיכרון יהודי. כיהודי מאמין, אני לא סבור שיש ערך בעמידה בצפירה, ולא בהנחת דגלי ישראל על קברי ההרוגים, וכמובן לא בענידת ציור של פרח על דש הבגד [כך עושים, משרד הביטחון מנפיק מדבקה עם פרח והיא מחולקת בטקסי הזיכרון], וגם לא בהורדת דגל ישראל לחצי התורן. כל אלו מנהגים שמקורותיהם מעמים שונים ולא מהיהדות, וודאי לא גורמים לעילוי נשמת ההרוגים. יהודים זוכרים את הנפטר באופן אחר, הם מתפללים ולומדים לזכר ההרוגים. השתתפות בכל הטקסים הקיימים היום לזכרון ההרוגים, היא השתתפות בזיכרון לא יהודי, יהודי זוכר על ידי עשיית דברים לזכות ההרוג לעילוי נשמתו.

המצב שנוצר הוא בהחלט מורכב ומביך. קשה מאד עם התחושה הזו שחלק גדול מעם ישראל עסוק בעצב וזיכרון של אנשים קדושים, ואנחנו החרדים המאמינים בעולם הנשמות יותר מהם כביכול לא שותפים בזה. זה מצער שהזיכרון לא נעשה באופן ראוי שבו כל עם ישראל יכול ליטול בו חלק, זה חלק מן הצער שיש להצטער על קיום של גלות בארץ ישראל שבה ארץ ישראל נמצאת בידי יהודים ולא מנוהלת על פי ההלכה היהודית. מצער גם שאותם קדושים מוזכרים באופן לא נכון ומועיל ולכן אולי נתקן אנחנו… בהחלט כדאי לכל אחד לעשות משהו לעילוי נשמת הקדושים שנהרגו על קידוש ה’ בשואה ובמלחמות.

חותם בכאב, ובתפלה לזיכרון נשמות הקדושים

שלמה

sh4101199@gmail.com‏