שלום לך יקרה מאוד,
רוצה לומר לך שהתרגשתי מאוד לקבל את שאלתך. כיף לקבל שאלות כאלו. שאלה של אישה שטוב לה, עשתה עבודה כל כך גדולה ויפה עם עצמה והזוגיות, אישה שמעריכה ואוהבת את בעלה בצורה כנה ואמיתית, ורוצה פשוט להוסיף את ה”פיניש” החסר לדעתה, הדובדבן שבקצפת – ההערצה.
עברו שש שנים, עבדתם הרבה כל כך, את מרגישה שהתקדמת, ועדיין לא מרגישה שהגעת לפסגה. את מרגישה שמשהו חסר. ואני רוצה רגע לקרא וליהנות יחד איתך מן הדרך שעשית ולבחון את התהליך המדהים שלכם לפני שאנחנו מתקדמות הלאה לכיוון הפסגה.
את מרגישה שהתחלת את חיי הנישואין שלך כאישה “שתלטנית”. אישה שתלטנית היא אישה שלא נותנת אמון בבעלה. היא מרגישה שאם לא תשלוט על כל הרכיבים בחייה, משהו ישתבש. היא צריכה להיות מעורבת בכל דבר, לתת עצות, ולא לסמוך על בעלה בשום החלטה, כי הרי אם יטעה זה יהיה נורא ואיום.
אישה כזו לא נותנת לטוב שבבעלה לצאת ולהתגלות. גבר צריך אמון, הערכה וכבוד בשביל לחיות חיי נישואין תקינים. גבר שחי טוב במערכת זוגית הוא גבר שיכול לתת. גבר רוצה לדאוג לאשתו, להרגיש שהוא מיטיב איתה ושנוכחותו משרה עליה ביטחון ואמון. גבר שאישה מאמינה בו בצורה כזו הוא גבר מאושר.
ואת, אישה טובה ויקרה שכמותך, הבנת את זה. קראת את הספר “לדעת להיכנע” שאכן מכוון את האישה למצות את הטוב שבקשר הזוגי, כאשר מילת המפתח בספר היא: להרפות. להרפות מהלחץ שמא הוא יקבל החלטה מוטעית, מהצורך לתקן אותו, ומהצורך לשלוט בחייך. את סומכת עליו שהוא יוביל את הבית וגם אם בדרך יהיו כמה “פשלות” קטנות, המטרה – בעל מועצם ואוהב שווה את הכל.
אני רוצה לדייק ששם הספר “לדעת להיכנע” כמו שהבנתי אותו, לא מדבר על כניעה לבעל בכיוון של שליטה גברית וכניעה לה, אלא הכניעה היא מעין הרכנת ראש מול המציאות. אני מדמיינת את זה כמו נשימה עמוקה והרפיה. להפסיק להילחם כדי לשלוט במציאות, ולקבל אותה כמו שהיא. לקבל את הבעל כעובדה נתונה עם שלל מעלותיו ומחסרונותיו ולתת לו להוביל.
והאמת, זו אחת העבודות הקשות לאישה. אישה מטבעה היא לביאה. מגוננת, רוצה לדעת שלכולם סביבה טוב, והיא עושה את המקסימום בשביל לאפשר את זה. בכל הכלים העומדים לרשותה. כאשר בא מישהו ורוצה לקחת ממנה את תחושת הביטחון שבשליטה במציאות היא רוצה לדעת שהוא ראוי לכך. זו עבודה קשה מאוד להפקיד את חייך, חינוך ילדים והאחריות לפרנסה על בן אדם אחר.
זו אכן עבודה קשה, אך כאמור בספר – היא משתלמת. כי כאשר את נותנת את האמון והאחריות מוטלת עליו, הוא יצליח. אחריות היא כמו סל כבד. כאשר אחד מהמחזיקים בסל משחרר מעט את אחיזתו, המחזיק השני אוטומטית מקבל עליו כובד נוסף כדי שהסל לא יפול. ובשביל לגרום לצד אחד לקחת אחריות רבה יותר, השלב הראשון הוא לשחרר ולהרפות.
כאמור, את השלב הזה, שלוקח לנשים זמן רב לעכל ולהבין, את צלחת. עשית את הדבר החשוב ביותר: קיבלת אותו כמו שהוא. את אוהבת את התכונות שלו ומעריכה את אופיו.
אבל את כותבת שמשהו חסר. שאת מרגישה שעדיין לא הגעת לרמה הגבוהה ביותר והיא הערצה.
ואני שואלת. מה זו הערצה?במה היא שונה מההערכה הרבה אותה את מביעה בצורה כל כך ברורה במכתבך?
בדקתי, וההגדרה המילונית של הערצה היא זו:
“הערצה היא רגש אנושי שבו אדם מגלה הערכה רבה, לרוב לא ביקורתית, כלפי אדם אחר, תופעה או עצם. הערצה קשורה בדרך כלל להתפעלות רבה מהאחר וממעשיו. המעריץ נוטה לייחס לנערץ כמעט אך ורק תכונות חיוביות, ונוטה להתעלם, להדחיק או להכחיש קיום תכונות שליליות בנערץ. פן אופייני אחר של הערצה הוא נטייה לביטול עצמי, ולהעמדת המעריץ מול הנערץ כמי שערכו פחות במידה ניכרת מזה של הנערץ, או לאמוד את רצונותיו כחשובים פחות מאלו של הנערץ”
יש בהגדרה הזו שני חלקים. חלק אחד הוא הערכה מרובה, כלומר ייקור תכונותיו הטובות של הזולת, והתעלמות מתכונותיו השליליות. והחלק השני כבר גולש למחוזות פחות בריאים. הוא גולש לביטול עצמי, כניעה מוחלטת, ראיית נשוא ההערצה כמעין דמות בלתי נתפסת וכדומה.
אם הרצון השלם שלך הוא להגיע לכבוד גדול יותר לבעל, להסתכל בעיקר על תכונותיו החיוביות, והתפעלות רבה מפועליו והתנהגותו – הרצון הזה הוא חיובי ואפשרי בהחלט. גבר שאשתו מעריכה אותו, ואף מיידעת אותו כמה שהוא יקר בעיניה, וכמה התנהגותו ומעשיו יפים ונכונים בעיניה – הוא גבר שטוב לו. וכמו שאני מצליחה להתרשם ממכתבך, את לגמרי שם. וגם אם את מרגישה שאת צריכה להתקדם עוד בתחום, זה דבר שיקרה עם הזמן.
תכונות הערצה כמו המתוארים בחלק השני של ההגדרה לא מתאימים למערכת זוגית. מערכת זוגית מושתתת גם על אהבה וכבוד מצד הגבר לאשתו. אין כאן מערכת של מישהו כנוע וקטן כלפי הגדול, החזק והשולט.
הערצה מסוג זה כזו קורית בדרך כלל בגיל הנעורים, בה יש נטייה להעריץ איזושהי דמות המהווה מודל לחיקוי, כאשר מושא ההערצה יכול להיות מורה/מדריך/זמר וכו’.
הערצה מובילה לסגידה, לרצון להידמות ולחקות את הנערץ, ולפעמים המעריץ חי את חייו דרך הנערץ. המעריץ מייחס לנערץ תכונות חיוביות בלבד, ולא רואה אותו כבן אדם שווה לו. הוא רואה בו דמות לא מושגת ולא נתפסת. גם כשהוא רואה התנהגות לא נאותה, הוא מפרש אותה בצורה חיובית כדי לא להרוס את התמונה המושלמת.
הערצה כזו אנו רואים לרוב אצל ילדים ובני נוער. כאשר בן אדם בוגר רואה מבוגר אחר כמושא להערצה זה לרוב נובע מביטחון עצמי ירוד, או חסך מסוים מילדות.
אני לא יודעת מה חסר לבעלך בהערכה שלך, אבל קשה לי להאמין שהוא רוצה אותך מחוקה לצידו. שהוא רוצה אישה שרק תהנהן בראשה ותרוץ למלא את כל משאלותיו. גם אם יש רצון כזה, הרי שבמציאות הזוגית של ימינו היא לא נכונה, ואף מסוכנת.
זוגיות כמו שאנחנו חיים היום מבוססת על הדדיות בקשר. הקשר מושתת על אהבה וכבוד, וגם על שותפות. לא על ראיית האחר כבלתי נתפס. את חיה לצידו, שותפתו לחיים, ואת רואה בעצמך שלא התפתחה בך הערצה. לא בגלל שמשהו לא בסדר איתך, אלא להיפך. כי את אישה חכמה, חושבת ואינטלגנטית.
אני מציעה שתקראי את המזמור “אשת חיל” ותראי: מי היא אשת החיל המתוארת שם? היא לא כנועה, לא קטנה, היא אישה פעילה, שמרוממת את בעלה “גמלתהו טוב ולא רע”, ובמקביל מלאת מעש, דואגת למשפחתה, ומקיימת עולם עשיר של נתינה וחסד. ובעלה? מאושר. “קמו בניה ויאשרוה, בעלה ויהללה”. היא אישה שהעריכה, גמלה טוב, והיה לה ערך עצמי משלה. בשום חלק במזמור אין ביטול עצמי וכניעה.
את אישה מדהימה. באמת. כל כך רוצה להיות טובה יותר ויותר. ואולי פשוט הגיע הזמן לעצור לרגע. להסתכל אחורה, לראות כמה הרבה עבדת והתקדמת, כמה את רחוקה מהמקום בו היית. אני רואה אותך בעיני רוחי כמטפסת הרים מוכשרת, וקוראת לך: עצרי רגע, תראי את הנוף! יכולה להיות שיש עוד פסגה שצריך לכבוש, אבל בואי, הגעת לנקודת היעד. כאן עוצרים, מתרעננים, מצטלמים
תנשמי עמוק, ותהני מהקשר אליו הצלחתם להגיע, עשיתם דרך שיש זוגות שלא מגיעים אליה גם אחרי 20 שנה.
העבודה הקשה בזוגיות היא לאו דווקא בהתקדמות. היא גם ביכולת היומיומית לשמור על המצב. לשמר את ההערכה, את ההרפיה ונתינת המקום שלו להוביל.
וככל שתתמידי בהערכה ובהרפיה הזו, בעלך ירגע גם הוא מהחשש שתהיי כמו אמא שלו. הוא ילמד ליהנות מהיותך פרטנרית לשיחה, חברה טובה, והאישה שהכי מעריכה אותו בעולם.
שלך, בהערכה גדולה
תרצה
דלג לתוכן
