שואלת יקרה, שלום רב.
מרגש לקרוא את התשוקה לעשות את רצון ה’, את האיכפתיות על עם ישראל ואת השאיפות הרוחניות הטהורות. באמת מעורר הערכה רבה.
האם אנחנו אומרים לחוש תחושת אבל על חורבן בית המקדש כמו על אבדן בן משפחה? בגמרא מפורש שלא. הגמרא במסכת יבמות אומרת שאבלות רחוקה אינה דומה לאבלות קרובה, ולכן חורבן בית המקדש אינו דומה לאבלות על פטירת קרוב משפחה. מבחינה הגיונית זה לא שייך כלל: האבל על פטירת אדם קרוב נובע מתחושה חזקה של אבדן. לא שייך כלל שנרגיש תחושת אבדן על חסרונו של בית המקדש. הרי מעולם לא הכרנו אותו, איננו יודעים איך הוא נראה!
באמת בימים אלה כל שנה מחדש רבים שואלים שאלה כואבת: מה לנו ולזה? היכן בדיוק חסר לנו בית המקדש? הרי איננו יודעים כלל מה זה. איך אפשר להתאבל על דבר לא מוכר לנו? מה שלא מוכר, למה שיהיה חסר? ואם הוא לא חסר, איך אפשר להצטער על העדר קיומו?
בדורות עברו היה הרבה יותר קל להתאבל על העדר בית המקדש, כי הגלות היתה קשה ומעיקה באופן מוחשי. סבלנו רבות מהגויים, היינו נתונים בידיהם ככבשה ביד זאבים, לא היה לנו פתחון פה, סבלנו השפלות ורדיפות על בסיס יומי. במצב כזה ברור שקל להתגעגע לימי הגדולה והזוהר של פעם.
אבל היום ב”ה אנחנו מסודרים. חיים בארץ ישראל תחת שלטון יהודי, בנחת ובשלוה סבירה, לומדים תורה, מקיימים מצוות ועובדים ומתנהלים בצורה תקינה. על מה להתאבל?
תחושת אבדן – לא נוכל להרגיש, אבל תחושת כמיהה וגעגוע צובט – אפשר להרגיש.
כמיהה למה? לא הכרנו את החיים עם בית המקדש, אבל את הקדוש ברוך הוא אנחנו מכירים. כל אחד מכיר תחושת חיבור אליו, מי יותר ומי פחות. יש אנשים שחשים זאת רק לעתים רחוקות ויש שחשים זאת במצבים מסוימים, כגון – אחרי או לפני ניתוח / לידה, על שפת הים או בהתבודדות, וכדומה.
נוכחותו של בית המקדש בחיינו גרמה לנו לחוש את הקשר עם ה’ על בסיס כמעט יומי. אולי לא ממש יומי, אבל זה היה משהו נוכח, חלק מהחיים.
כשבית המקדש היה קיים הקב”ה היה נמצא איתנו, היינו באים לבקר אותו ביקור חג שלש פעמים בשנה. היינו רואים ביום כיפור שהשני הלבין. הינו באים לתת תודה ולהשתחוות אחרי לידה, אחרי ניתוח שהצליח. היינו שומעים שירת לויים מרגשת מהללים את ה’. פעם בשבע שנים היה מאורע מלכותי של כל עם ישראל עם המלך בראשם – בבית המקדש. פעם בשנה היינו עולים לשם עם ראשית היבול לתת אותו לה’. היינו עולים לשם מידי פעם לאכול מעשר שני. הקשר היה קבוע, זורם. קשר דו סטרי, קשר של אהבה וחיבוק.
היום אין לנו את זה. חיים טוב, ב”ה, לומדים תורה ועושים מצוות ומנהלים בתים למופת, אבל הקשר עם ה’ חסר, כל כך חסר.
כולנו מקיימים מצוות, אבל לפעמים במקום לראות בהן חוויה, רואים בהן מטלה. במקום לחוש שמחה על כך שאנחנו יהודים, חשים חוסר הערכה לכך. אנחנו חיים חיים יפים, אבל יבשים.
תפקידנו בתשעה באב הוא בעיקר לשים לב לקשר עם ה’ שנזנח באלפיים שנות גלות, ולרצות באמת לחיות אותו. לפנות אל הקב”ה בשיחה אישית ולבקש: אני רוצה לראות אותך, להיפגש, לשוחח, להרגיש את חיבוקך הגדול והרחום, עוטף ומגן. די, באמת כבר הגיע הזמן.
הקב”ה לא עומד מעלינו מאיים עם המקל ביד. הוא אבא אוהב שרוצה לחבק, להגן, לשאת על כפיים. הלוואי שכבר נזכה במהרה לחוש זאת על בסיס יומי.
בהרבה הערכה
יעקב
b0548407520@gmail.com>
דלג לתוכן
