שלום וברכה

ראשית הנני לבקש את סליחתך על איחור תשובתי, בשבוע שעבר היו כמה טרדות שמחמתם לא היה לי פנאי לכתוב תשובה לשאלתך. כעת התיישבתי לקרוא את שאלתך, ובכן שאלה יפה שאלת, ויש מקום גדול לעיין בה, ומעבר להערכתי אליך על גופה של השאלה שהיא בהחלט שאלה טובה, אני מעריך מאד את פנייתך אלינו לקבלת תשובה על השאלה.

אך הדברים כמו שהבאת בשם הרמב"ם לא מצאתי בספרי הרמב"ם, ואשמח אם תראה לי למה התכוונת, אולי התכוונת לדברי הרמב"ם (עבודה זרה פרק ב הלכה ג) דלהלן; 'ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב, מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו, ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו, כיצד פעמים יתור אחר עבודת כוכבים ופעמים יחשוב ביחוד הבורא שמא הוא שמא אינו, מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור, ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא היא אינה, ופעמים בתורה שמא היא מן השמים שמא אינה, ואינו יודע המדות שידין בהן עד שידע האמת על בוריו ונמצא יוצא לידי מינות, ועל ענין זה הזהירה תורה ונאמר בה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים, כלומר לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת, כך אמרו חכמים אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות, ולאו זה אף על פי שהוא גורם לאדם לטרדו מן העולם הבא אין בו מלקות', עכ"ל. וכעין זה בקצרה יותר כתב הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה מז) 'והמצוה המ"ז היא שהזהירנו שלא לתור אחרי לבבנו עד שנאמין דעות שהם הפך הדעות שחייבתנו התורה אבל נקצר מחשבתנו ונשים לה גבול תעמוד אצלו והוא מצות התורה ואזהרותיה. והוא אמרו יתעלה (פ' ציצית) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'.

ומקור דברי הרמב"ם מדברי התלמוד (ברכות יב ב) 'אחרי לבבכם זו מינות וכן הוא אומר אמר נבל בלבו אין אלהים, אחרי עיניכם זה הרהור עבירה שנאמר ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני, אתם זונים זה הרהור עבודה זרה וכן הוא אומר ויזנו אחרי הבעלים'.

פשטות דברי הרמב"ם באמת מעוררים קושיא גדולה, היתכן? היתכן שיהיה ציווי שלא לחפש לתור ולבדוק אחר האמת? מדוע שלא נאמת את ידיעותינו? מה ההבדל בין מצות האמונה לשאר המצוות שבהם יש ענין לחקור ולבדוק ולעיין? דברי הרמב"ם בספר המצוות מתמיהים עוד יותר במה שכתב 'אבל נקצר מחשבתינו ונשים לה גבול תעמוד אצלו', וכי יש מצוה לא לחשוב?

אמנם אם נעיין יותר בדברי הרמב"ם נבין שודאי לא זו כוונת הרמב"ם, תחילה ננסה לחשוב, על מי מוטל האיסור הזה, על מי שמאמין כבר או על מי שלא מאמין עדיין. ודאי שמדובר על מי שכבר מאמין, לא יתכן לצוות על מי שלא מאמין שום מצוה. רבי יצחק אברבנאל בספרו ראש אמנה (פרק רביעי) כתב כבר על מצות האמונה כי ודאי אין מצוה כזו להאמין בקיומו של הבורא, כי לא יתכן לצוות למי שלא מאמין בקיומו, שום ציווי, ועצם העובדה שיש מצַוֶה היא עצמה הכרה בקיומו של הבורא. ולכן הכריח רבי יצחק אברבנאל כי מצות האמונה היא מצוה אחרת, הניתנת למי שמאמין כבר בקיומו של האל. כמו כן כאן, לא יתכן שיצוו למי שלא מאמין עדיין שתורת משה אמת, שלא לחקור אחרי אמיתת התורה. רק מי שמאמין מוטל עליו איסור זה. כפי הנראה מדובר על מי שאמנותו ברורה לו אלא שהוא חושב שאם יקרא בספרי המינים תתחזק אמונתו, או שסקרנותו גורמת לו שהוא רוצה להתעניין בזה, ועליו אסרה התורה לתור אחר מחשבות לבו.

עכשיו ננסה להבין מדוע ולמה, מה רע בזה? ובכן אם נבחין בפשט המקרא בו כתוב איסור זה נבין קצת על מה הרמב"ם מדבר, חז"ל למדוהו מהפסוק 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם' זה נראה כאילו האיסור נאמר על ההימשכות אחר הנטייה הטבעית של האדם, ולכן זה כתוב גם על יד האיסור של ההימשכות אחר הרהור העיניים, וכאן הבן שואל, האם הנטייה הטבעית של האדם היא לכפור, האם ההימשכות אחר דעות לא נכונות דומה להימשכות אחר ראיית העיניים?

לשם הבנת הדברים כדאי לעיין היטב בלשונו הזהב של הרמב"ם, אם תשים לב הרמב"ם הסביר למה לא לעשות זאת הוא כותב, 'מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו, ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו', הרמב"ם מוסיף עוד 'ואינו יודע המדות שידין בהן עד שידע האמת על בוריו ונמצא יוצא לידי מינות', נראה שהרמב"ם מפרש שאיסור זה שלא לתור אחר מחשבות הלב הוא איסור על חשיבה שטחית למי שלא יודע מספיק את דרכי התורה, 'אינו יודע המידות' הכוונה שאינו יודע את המידות שהתורה נדרשת בהן, דהיינו הוא לא תלמיד חכם דיו בכדי לבדוק את הדברים כראוי, משמע מזה שאם הוא יודע מותר לו לחקור, וכידוע שהרמב"ם עצמו חקר. הכוונה של הרמב"ם לאסור לפטפט פטפוטים שטחיים על 'אמונה', יש נטייה לאנשים לרצות להרגיש חכמים, אנשים אוהבים לחשוב על עצמם שהם אינטלקטואלים, והם מרגישים שאם הם יתנו דרור למחשבות לבם, הם יהיו חכמים גדולים, הם חושבים שעל עניינים עמוקים כל כך אפשר לדבר כאילו הם מדברים 'חדשות', בעולם הישיבות קוראים לזה 'לנייעס'… חושבים שאפשר 'לנייעס' בענייני אמונות ודעות. אז זהו שזה ענין רציני מידי בכדי להתעסק בזה בכזו צורה. על זה הפסוק מדבר, מדובר כאן על דיבור שטחי – חיצוני בענייני אמונה, דיבור שדומה להימשכות אחר ראיית העיניים, משהו שטחי ולא רציני.

אם שמת לב, הרמב"ם כותב בתוך דבריו 'כיצד פעמים יתור אחר עבודת כוכבים ופעמים יחשוב ביחוד הבורא שמא הוא שמא אינו, מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור, ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא היא אינה, ופעמים בתורה שמא היא מן השמים שמא אינה', לדעתי הרמב"ם לא מביא דוגמאות של כמה אנשים שכל אחד מסתפק בנידון אחר, אלא על אותו אדם שעובר מנושא לנושא וכל פעם דן בו קצת, פעם מסתפק בזה ופעם בזה, הכל באופן שטחי, הוא כל הזמן אומר שמא כך או שמא כך, הטלת ספיקות שאין בהם כל רצינות ומטרה של בירור אמתי.

אך עדיין לא ביארתי לך למה זה דומה להימשכות אחר ראיית העיניים, וכי לבו של אדם נמשך אחר הכפירה? האמת שכן, האדם רוצה להיות חופשי ונח לו לחשוב שאין תורה שהוא צריך לעמוד בה, הצורך בחופש מפעיל תנועה במח של רצון שלא להאמין. אך הרמב"ם בספרו מורה נבוכים (חלק א פרק לד) מציין נקודה נוספת וחשובה. הרמב"ם שם מבאר באריכות מדוע לא ניתנה החקירה אחר האלוקות להמון העם, כדאי לקרוא את דבריו שם, הוא מתאר שם את טבע האדם בציוריות, הוא כותב שבאמת כל אדם אפילו אם תעיר אותו באמצע השינה ותשאל אותו אם הוא רוצה שתגלה לו איך נברא העולם ומה הם המלאכים וכל כיוצא באלו, ישמח ויהיה מוכן ומזומן לשמוע [קצת השתנה העולם מזמנו של הרמב"ם, אני קצת סקפטי בעניין אם בזמנינו זה יעניין כל אדם באמצע השינה…]. אלא שטבע האדם שברצונו לדעת מהר מאד, ואין רצון האדם להשקיע השקעה מרובה אחר חקירת האמת, אדם מוכן לשבת שעה שעתיים ולבדוק, הוא לא מוכן להשקיע שבוע או יותר בכדי לברר אחר האמת. ומאידך, טבע האדם מהר מאד להיגרר אחר ספיקות ודעות מדומות, אדם לא מוכן להישאר בספק, בכדי להרגיע את הספק קונה שביתה בלבו של אדם דעות כוזבות שאין להם שחר, בקיצור טבע האדם להימשך אחר בירור שטחי, ובירור שטחי בענייני אמונות ודעות גורר כפירה.

זה האיסור של 'לא תתורו אחר לבבכם', הנטייה של האדם שכשהוא מתעסק באופן שטחי בענייני אמונות ודעות, זה להגיע לכפירה. כי הנטייה השטחית גורמת לאדם לרצות ליישב את השאלות שעולות לו בנקל. אולי בגלל זה זה נקרא בלשון זה 'תתורו' מלשון של 'מתור הארץ [במדבר יג, כה]' כפירוש רש"י שם. דהיינו סוג של ריגול, של ביקור מזדמן למקום, ולא הכרת המקום כראוי.

מי שיודע את התורה היטב, וחוקר ובודק כראוי יש מן הראשונים הסבורים שאף מצוה עליו לחקור ולבדוק, וראה חובת הלבבות (שער היחוד פרק ג), ובספר העקידה (פרשת לך לך). וכך נראית שיטת הרמב"ם, וגם שיטת הרס"ג בספרו אמונות ודעות. הרמב"ם כידוע למד את כל תורת אריסטו ועסק הרבה בפילוסופיה, אלא שהוא עסק בזה באופן רציני, ולא באופן שטחי.

בספר תורת הלבבות [המחבר חי לפני כמאה חמשים שנה] (הלכות יחוד ה סעיף ה) מביא את דברי הרמב"ם הנ"ל ומקדים להם 'ומי שיש לו דעה רחבה ויראת שמים הקודמת לחכמה מחויב לידע ולהכיר את ה' ממצות עשה הנ"ל, אכן גם זה בתנאי אשר מקודם יקנה האמונה הפשוטה ויעסוק בתורה ומצות אז יתגלה לו קצות דרכי אלהים אבל מי שיודע שאין לו לב רחב אסור לו לחקור כלל בזה וע"ז נאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, והפירוש בזה מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולים להשיג האמת על בוריו', עכ"ל. קיצורו של דבר, אין איסור לחקור למי שיודע איך לעשות זאת, האיסור הוא לא להיות שטחי, ולא לחשוב שעל ידי התבוננות שטחית בחכמות זרות תוכל לדעת את האמת. בקיצור, אין איסור לחקור ולבדוק, וחכמי ישראל ובראשם הרמב"ם חקרו ובדקו ואף כתבו ספרים רבים שבהם יש תשובות על שאלות באמונה.

אם הבנתי נכון זו עיקר השאלה שלך, שאר דבריך נובעים מהמחשבה שכביכול הדת היהודית מבוססת על כך שלא נותנים לאף אחד לחשוב, אז זהו שלא. חכמים רבים משך דורי דורות חשבו וחקרו, וגם בדורנו אנו יש בתי מדרש רבים שבהם יושבים תלמידי חכמים שחוקרים ובודקים ולומדים היטב על אודות האמונות והדעות. התורה לא אסרה אלא לדון דיון שטחי בענייני אמונות ודעות.

מה שכתבת לגבי היציבות שהדת נותנת לאדם, זה בהחלט דבר נכון, אבל לא זה המניע של המצאת הדתות השונות ולדעתי גם לא את קיומם באופן הדוק, זה אולי אחד מהדברים שנותנים כח לאדם לשרוד כאדם דתי על אף הרצון הטבעי של האדם לרצות חופש, ולפרוק עול. אבל לא זה המניע של שום דת, ודאי לא של הדת היהודית. אני גם לא מאמין שהקרקע היציבה שהדת נותנת זו סיבה מספיקה בכדי לקיים אותה, אדם שלא מאמין באמת בדת לא יוכל לאסור על עצמו כל כך הרבה איסורים רק בשביל שהקרקע שלו תהא יציבה, הדת היהודית דורשת דרישות רציניות מאד לאורך כל החיים, זו לא שיטה שיכולה להתפתח בשביל איזה הרגעה פסיכולוגית, הדת היהודית לא רק דורשת להתפלל כמה פעמים ביום וגם לא לצום, היא דורשת דבקות אמתית בתורה ובמצוותיה כמעט לאורך כל היום, התורה היהודית לא ניתנה רק לאנשי דת, אלא גם האדם הפשוט ביותר אמור להיות דבוק בה ובמצוותיה לאורך כל היום, גם בשעת העבודה ובשעת העיסוק בצורכי הגוף כולל בשעות ההנאה שיש לכל אדם יש הלכות מפורטות המסייגות את האדם ומבדילות אותו מן הלהיטות אחרי חיי מותרות.

חכמה באופן כללי יש גם אצל הגויים [משום מה כתבת דווקא על הבודהיזם, אני הייתי מביא דוגמאות אחרות של חכמה שנמצאת שם], חז"ל כבר אמרו 'חכמה בגוים תאמין', אך בהחלט המציאות הזו של הגבולות הברורים, של חשיבה מאד ברורה ועקבית, חשיבה מסודרת שדורי דורות עמדו עליה בלא לשנות דבר, קיימת רק ביהדות. וזו אחת מן התחושות החזקות ביותר של אמתות התורה.

זה מה שיש לי בינתיים לומר לך, הנושא באופן כללי, הוא נושא ארוך וטעון ויש עוד הרבה מה לכתוב עליו, אך זה מה שיש לכתוב על קצה המזלג, אם משהו עדיין לא ברור לך, אשמח תמיד להמשיך לענות לך.

בברכה מרובה

ובהערכה

שלמה

[email protected]