שלום להורים היקרים,

עיינתי בדבריכם המתארים דאגה כנה לבנכם. הוא עם יכולות שכליות גבוהות שלא מצליחות לבא לידי ביטוי. לאורך השנים הוא סבל מקשיים חברתיים והתנהגותיים שגרמו לו סבל רב. באחרונה הוא לא שוהה במסגרת ישיבתית, מזניח את עצמו ושוכח לאכול לפעמים. בשנים האחרונות הוא מתרחק מהסגנון הקהילתי שלכם, ומתעניין דוקא בברסלב. ייעוצים וטיפולים שפניתם אליהם עד כה לא הצליחו להביא אותו לתפקוד המקובל.

ניתן לחשוב על המצב שלו משתי נקודות מבט, האחת עוסקת בחלקים הנדרשים לנו להתקיים בעולם, והאחרת עוסקת במניעים של ייחודיות, חירותיות ומשמעות.

זווית הראייה הראשונה נוגעת בדברים שאדם צריך לעשות כדי להסתגל למציאות החיצונית של העולם ולהתקיים בעולם בצורה תקינה, ובמה שמשבש מצבים אלו. מנקודת מבט זו נשאל שאלות כמו:

מדוע הוא לא שומר על הרגלי בריאות, האם דימוי הגוף שלו תקין, או שמא הוא "תוקף" את גופו בצורה פאסיבית-אגרסיבית של מניעת צרכים בסיסיים?

האם הוא סובל ממצוקה רגשית והנהגויות אלו הן הדרך שלו לבטא את המצוקה או הקריאה לעזרה שלו?

האם התנהגותו משקפת סוג של מרד נעורים שכולל התנערות מדרך החיים של ההורים?

האם הוא חש לא מקובל בחברה שלו והוא מנסה להתקבל לחברה אחרת?

האם הוא חש שסגנון הישיבות בהן למד לא נתן לו מענה מספיק לצרכים רגשיים-רוחניים והוא מחפש אותם בשדה אחר (גם אם הדבר מתבטא בעיסוק בחיצוניות של הדברים)?

האם צרכיו הלימודיים סופקו במסגרות בהן למד, האם ייתכן שהוא מחונן ולכן חש שעמום וחוסר חיבור למסגרות הקודמות?

יכול להיות שכיוונים אלה נבדקו והוצעו לנער, והוא דחה אותם. ייתכן שהוא מונע משיקולים של ייחודיות, חירותיות ומשמעות. אדם אינו מונע רק משיקולי הישרדות בעולם ובכך עוסקת נקודת המבט השנייה. דרכה אנו רואים דברים שאדם רוצה לעשות, בלי קשר לתרומה או לנזק שהם יוצרים להסתגלות שלו למציאות החיצונית של העולם. למשל, אלטרואיזם. אדם נותן מעצמו לזולתו, מנקודת מבט זו, הדבר אינו נעשה כדי לשרוד טוב יותר במציאות, אלא שיש לו מניע נוסף, גבוה יותר, זה הנוגע ברצון של האדם להיות עם "זהות" של נותן ולעשות דברים בעלי ערך ו"משמעות". על פי הסתכלות זו, אנשים עושים פעולות רבות, אשר אין להם ערך הישרדותי, רק מפני שהאדם מחפש משמעות וזהות ייחודית.

החיפוש אחר זהות ומשמעות יכול להיות כרוך במצוקה, בתחושת רעב פנימית, והיא יכולה להתבטא בפועל בהתנהגויות ריקניות וחסרות משמעות. בדיוק כפי שאדם נכנס לפחד גדול כדי להגן על עצמו מפני סכנה, אך הפחד מוליך אותו לעשות התנהגות שמסכנת אותו יותר.

הרעב לייחודיות, חירותיות ומשמעות נובע מכך שאדם הוא הרכבה מופלאה בין רכיב חומרי לבין רכיב רוחני. הרכיב החומרי שבאדם מאופיין בשלוש תכונות יסוד: ראשית הוא מוגבל – תחום בזמן ובמקום, הוא לא כל יכול, הוא לא חירותי לגמרי; שנית, הוא חסר משמעות מצד עצמו, הוא אמצעי, כמו כלי שערכו אינו טמון בעצמו אלא במה שמחוץ לו – בתועלת שהוא מביא. כל חשיבותו הוא בחפץ של האדם בו, וכאשר אין חפץ בו, הוא חסר ערך. דבר זה יוצר את הנקודה השלישית, תחושת חוסר ייחודיות.

מנגד קיים באדם רכיב רוחני, סובייקטיבי, וגם לו יש שלוש תכונות יסוד, והן הפוכות לחלוטין מאלה של הרכיב החומרי. הרכיב הרוחני הוא בלתי-מוגבל בזמן ובמרחב. כמו שחלום הוא כמעט לא מוגבל. בנוסף, הוא מלא משמעות מעצם קיומו ועל כן הוא חש ייחודיות. שלושת התכונות הללו יוצרות את החוויה של להיות אדם, אדם הוא אדם לא בגלל התועלת שלו לאחר, אלא מעצם היותו אדם שנברא בצלם, הוא בן חורין ומלא משמעות הנובעת מעצמיותו שלו.

המילה "אדם" יכולה להיקרא בשני אופני ניקוד ולהישמע בלשון דמיון – "אֶדַּמֶּה לעליון", וגם בלשון אֲדָמָה – ממנה לוקח האדם (של"ה, חלק א', תולדות אדם, כג). באדם יש ממד רוחני וממד חומרי והשילוב שלהם יחד הוא דבר פלא (רמ"א, דרכי משה, או"ח, ו,ב), אך דווקא מצב פלאי זה מהווה ומייחד את האדם: יש בו גם בחינת בורא וגם בחינת נברא, גם נותן וגם מקבל. "שני הכוחות האלה – הנתינה והנטילה – הם שורשי כל המידות וכל המעשים" (מכתב מאליהו, א, קונטרס החסד, עמ' 32) ואדם נדרש לאזן בין שניהם (רבי צדוק הכהן מלובלין, 'מחשבות חרוץ', פרק ד'). הממד בו הוא דומה לבורא מדגיש את החירות, הייחודיות, ואת קיומה של משמעות פנימית הנובעת מעצם הוויתו. הממד בו הוא דומה לנברא מדגיש את הכפיפות, ההתמזגות עם האחר, ואת היותו אמצעי להגשמת מטרות. המיזוג בין השניים מוליד צורך ביצירת משמעות ומתח קיומי בין חירות לכפיפות. החירותיות היא הביטוי ל'אדם-אֶדַּמֶּה' בעוד הכפיפות היא ביטוי ל'אדם-אֲדָמָה', ושניהם יחד מהווים את הכוחות המאפשרים לאדם לפעול בעולם. אדם-אֲדָמָה מיועד "לעובדה ולשומרה" ובכלל זה היכולת להשתלב בתוך המציאות ולפעול בהתאם לכלליה ברמה הקוגניטיבית, רגשית והתנהגותית. אדם-אֶדַּמֶּה נדרש להתעלות מעל המציאות, לאתגר ולשנות אותה, כמלך בגדוד.

באדם יש חלק ששואף לכפיפות, וחלק ששואף לחירותיות. המילה "חרות" משמשת בעברית למשמעות כפולה: חופש והיפוכו. כך חייו של אדם מתנהלים במתח בין חָרוּת לחֵרוּת (אבות, ו,ב). להיות אדם פירושו לחיות ב"תאונה מתמדת", כאשר הרכיב החומרי שבאדם מכוון להתקיים בעולם, וכשהוא פועל בצורה בריאה, הוא מכוון-מטרה ופועל על פי האינטרס ההישרדותי של עצמו. ואולם הרכיב הרוחני לא בהכרח מתעניין בשיקולי הישרדות, הוא רוצה להיות הוא-עצמו, בלתי מוגבל ומלא משמעות.

להיות אדם פירושו להיות המיזוג של שני החלקים הללו, ודבר זה יוצר מצב אמביוולנטי. מצד אחד אדם רוצה לשרוד, ולכן הוא מכפיף את עצמו למציאות, ומצד שני חלק אחר בו רוצה להיות הוא עצמו ואינו מכפיף עצמו למציאות. הקיום הבו-זמני של שני החלקים הללו יוצר מתח פנימי אצל אדם. יש דרכים שונות להתמודד עם מתח זה, יש אנשים שמשלימים עם המציאות ומרדימים את החלק המחפש משמעות-חירותיות-ייחודיות שבהם, אחרים משאירים אותו ער, אבל נותנים לו ביטוי בתוך גבולות המציאות (ואף שרוב האנשים עושים זאת, זוהי מלאכה קשה ומסובכת. גם הליכה נעשית על ידי רוב האנשים, אבל כשרוצים להמציא מכשיר שיחקה את ההליכה האנושית, רואים שזו פעולה מאוד מורכבת). ישנם אנשים שהחלק הרוחני שבהם ער ושואג. ומתוך כך הם מתקשים להכפיף עצמם אל המציאות. תכונה זו שכיחה אצל אנשים עם הפרעת קשב, ולכן מן הסתם פניתם פעמיים לאבחון. אלא שהפרעת קשב נמדדת על ידי תסמינים שונים שאפשר שלא הופיעו אצל הבן (בהנחה שהוא נבדק בצורה יסודית בהתאם להנחיות).

מאחר שמן הסתם המניעים מהסוג הראשון נבחנו עד דק בהתייעצויות הקודמות שערכתם, אמקד את דברי במניעים מהסוג השני אשר ייתכן שנמצאים בבסיס התנהגותו של הבן. לאורך התפתחות חייו אתם מתארים רצף של התנהגויות של מרי. מגיל צעיר הוא לא קיבל את מגבלות הסביבה, אם זה בנוגע לסמכות שלכם ואם זה בנוגע לכללי החברה, מה שיצר לו קשיים חברתיים. מצב זה נמשך וכיום הוא מבטא "מרד נעורים" אשר מתבטא בנטייה לעולם החסידי והוא עושה זאת בצורה שאינה מקובלת עליכם. מדוע הוא עושה זאת? מה זה משרת אצלו? ההבנה של הלך המחשבה שלו יכולה לעזור להתחבר אליו ולעזור לו במידת הצורך.

בספר משך חכמה (בחוקותי) כתב: "ככה חפץ האדם, אשר האחרון יחדש יוסיף אומץ מה שהיה נעלם מדור הישן, וזה בחכמות האנושית, אשר מקורן מחצבת שכל האנושי והנסיון בזה יתגדרו האחרונים, יוסיפו אומץ, כאשר עינינו רואות בכל דור". כלומר לאדם יש רצון לעשות משהו חדש משל עצמו, ולא רק להעתיק את דפוסי ההתנהגות וצורת החיים של הדור הקודם. הדבר יכול להתבטא בצורה חיובית (למשל חולין דף ז ודף קי), או בצורה של מרי והתנגדות לסמכות ההורים או למורת החיים שהם מנחילים. מהיכן נובע הצורך של אדם לחדש משהו משל עצמו?

כעובר אדם מתחיל את חייו כחלק אינטגרלי מהאם, "עובר ירך אימו". הלידה הביולוגית מַבְחִינָה אותו מהאם מִבְּחִינָה פיזית. הבחנה זו אינה חדה וחותכת. אמנם כורתים את חבל הטבור, אך עדיין היילוד תלוי באימו לחייו ומבחינות מסויימות הצוותא אם-תינוק נחשבת כחטיבה אחת (גם מבחינה הלכתית, לגבי סוכה ועירובין, ראו עירובין פב; לגבי שמחות, יו"ד סימן שסב; לגבי מזונות ילדים, ר"ן, כתובות כח ע"ב (בדפי הרי"ף), ד"ה יפה).

ניתן לראות את הלידה הפיזית כתהליך מתמשך שמתחיל עוד לפני הלידה, כאשר התינוק אט-אט נעשה בשל לקראת חיים עצמוניים, ונמשך גם לאחר הלידה עד ליכולתו להתקיים עצמאית ללא האם. גם בתום תהליך הלידה האדם אינו נפרד מאימו, הוא בנה לעד והיא אימו לנצח. עצם מעצמה ובשר מבשרה, נים מנימי נפשו. הלידה אם כך אינה מעבר דיכוטומי בין איחוד לנבדלות מהאם, אלא תהליך בו מתפתחת נבדלות ועצמאות, תוך שמירה על מידה של איחוד ותלות.

בדומה ללידה ביולוגית, מתקיימת "לידה פסיכולוגית" שהיא תהליך מתמשך בו התינוק עובר מרמת איחוד גבוהה עם ההורים לרמת איחוד נמוכה וגמישה יותר. כאשר האדם במצב של "עובר פסיכולוגי" הוא אינו מבחין בין עצמו לבין הסביבה שלו. במהלך הלידה הפסיכולוגית מתפתחת בתינוק היכולת להבחין בינו ובין הסביבה. עד אז, הוא עובר-פסיכולוגי אשר עבורו הוא והאם חד הם; ישות אחת נטולת גבולות ומובחנות. מצב זה מטפח אצלו את מימד החירות והמשמעות שלו. בהיעדר סיבה להכרה בגבולות עצמו, התינוק אינו רואה את האובייקטים שסביבו כנבדלים ממנו, ומכל שכן שאין הוא מכיר בסובייקטיביות אחרת שאינה הוא עצמו. בחווייתו קיימת רק הוויתו שלו. הוא ואפסו עוד. מה שמעבר לו הם בבחינת איברים שלו, דוגמת איברים ביוניים שפועלים מכוחו, גם אם הם אינם מחוברים אליו פיזית. אפשר להעלות על הדעת סיטואציה בה אנו עושים פעולה כלשהי, ובלי קשר, בדיוק באותו רגע קורה דבר-מה נוסף, למשל חפץ נופל ארצה. סמיכות האירועים עשוייה לגרום לנו לרגע של אשלייה ותהייה האם יש קשר בין הפעולה שלנו לנפילת החפץ. באותה מידה, התינוק רוצה משהו, נניח חלב, ואז הוא מקבל אותו. הוא מרגיש כמי שבמאמרו ברא שחקים. אין עבורו חייץ בין הרצון המתרחש בחוויתו הפנימית לבין מילוי-הרצון המתקיים במציאות. הסמיכות בין השניים מטפחת בקרבו את האשלייה שהרצון שלו יצר את התוצאה לה הוא ייחל – חלב או תחושת שובע. כמו אותו אדם שנכנס לראשונה בחייו לבית הכנסת, בדיוק בשעה שעמדו הקהל לומר "ברוך שאמר", ואץ רץ לביתו לספר שכל המתפללים נעמדו לכבודו…

כאשר מתחיל תהליך של לידה פסיכולוגית, ההתמזגות של התינוק עם ההורה אינה יכולה כבר לעלות בקנה אחד עם חווית כל-יכולות שאותה חש בעבר. עכשיו החיבור עם ההורה דווקא יוצר תחושה הפוכה. הילד מרגיש שהוא לא קיים בזכות עצמו, הוא רק חלק של ההורה. הוא תלוי בהורה ומשמעות הדבר שאינו קיים בזכות עצמו, הוא כמו כלי, או חלק של אחר. והוא רוצה "לשבור" את המצב הזה דרך נסיון להתנגח בהורים או "לעשות שבת לעצמו". עיקרון דומה מבואר בדברי חכמים. בגמרא (יומא עח:) מסופר שאמו של האמורא אביי, הדריכה אותו על מה יש לתת את הדעת בעת גידול הילד. בין השאר אמרה לו, שיש לתת לו כלים לשבור: "רביתא דינוקא תבר מאני" (גדילת הילד שבירת כלים). זו הייתה גם הנהגתו של האמורא רבה, שהיה קונה כלי חרס סדוקים וזולים לבנו, כדי שיוכל לשבור אותם, כפי שפירש רש"י: "להפקיר לו כלים לשבור ולמלאות תאוותו". דבר זה נחשב כשימוש נכון בכלי ולכן אין כאן איסור בל תשחית (תורה לשמה, תא). בספר חנה דוד (אות נח) מסביר: רביתא דינוקא תבר מאני. פירוש דהנה טבע חיות האדם מתחילת בריאתו להיות הוא מושל על זולתו ולא שיהיה זולתו מושל עליו… והנה בקטנות הילד, טבע מדותיו מושכים אותו אל הנאה מדברים האהובים לו עד שנמשך כל חיותו אחר זה הדבר האהוב באין מעצור. אך לפי שבאמת הוא אדם, מתגבר עליו הכח של בחינת אדם למנוע אותו מלהיות כבוש ומשועבד תחת יד התאוה אל החפץ, אלא מושל עליו ושוברו לגמרי". כלומר, עצם העובדה שהילד תלוי בדבר כלשהו מאיימת על אנושיותו, על רכיב המשמעות, החירות והזהות הייחודית שלו, והוא רוצה לשבור את הדבר שבו הוא תלוי כדי לאיין את האיום. ככל שאדם יותר רגיש לזהות, ייחודיות ומשמעות של עצם קיומו, כך הוא יותר "שובר" דברים שמאיימים על כך.

כללו של דבר, בתהליך ההתפתחות של האדם נוצר מצב בו קבלת סמכות ההורים וסגנון חייהם, נתפסת כמאיימת על ייחודיותו ועצמיותו של הילד. לכן בנקודות זמן שונות בהתפתחות, והבולט בהם הוא גיל הנעורים, אדם עושה מעשים שמטרתם לחדד ולהבהיר שהוא אדם בפני עצמו. לפעמים הוא עושה אפילו מעשים שפוגעים בו, העיקר להעביר לעצמו ולסביבתו את המסר ו"להוציא מלבן" של ההורים (ושל עצמו) את הידיעה שהוא אכן תלוי בהוריו. כאמור, יש אנשים שרגישים לזהותם ולמשמעות קיומם בצורה חדה יותר. הם מחוברים יותר לחלק הרוחני ששואף למשמעות, לכל-יכולות, לחירותיות ולייחודיות. הם לא "התרגלו" למציאות החיים הרגילה והם קוראים עליה תיגר.

השלב הראשון בהתמודדות עם אתגר, הוא להצליח להבין אותו. בדברים שכתבתי עד כה הצעתי שתי נקודות מבט דרכן ניתן להבין את הילד, האחת נוגעת בפגיעה במיומנויות הנדרשות להסתגל, והשנייה נוגעת בזהות ייחודית של הנער.

השלב השני בהתמודדות הוא ליצוק לדברים משמעות. המשמעות אותה אנחנו מייחסים למצב, מגדירה במידה רבה את צורת ההתמודדות שלנו איתו. מנקודת המבט העוסקת בהישרדות, אנחנו יכולים לפתח יחס של חמלה כלפי הנער. לראות אותו כמי שסובל ולא כמי שרוצה לחלוק עלינו. אבל לא די בכך, כי גישה זו מעודדת יחס פטרוני ומתנשא, לא משהו שיכול לעזור לחבר בין הנער להורה, אף כי יכול לרכך מעט את המתח. איש לא רוצה שיסתכלו על מי שהוא בחמלה וירחמו עליו בגלל הזהות שלו. כאן משלימה את התמונה נקודת המבט השנייה העוסקת בסגנון הייחודי של אדם שמגלה שאיפה עמוקה למשמעות, ייחודיות וחירות. את הנטייה הזו אפשר לראות בכמה צורות. ניתן להתייחס לכך כקלקול בנפש של האדם שיש לתקנו, ניתן להתייחס לכך כסגנון ייחודי שיש לשמרו, וניתן – וזו דרך נכונה בעיני, לראות את הדבר כתכונה, אשר יכולה להתפתח לכיוונים חיוביים או לכיוונים שליליים.

תכונתו של אדם מותאמת לתפקיד הייחודי שלו בעולם (נתיבות שלום, דברים) ועל האדם וסביבתו מוטלת האחריות לתעל את תכונותיו ונטיותיו לדרך מועילה. רעיון זה מבוטא ב"עקרון מזל מאדים". הגר"א (משלי, כד,ו) מבאר את הפסוק חנוך לנער על פי דרכו על פי הגמרא (שבת, קנו) בה נאמר כי אדם שנולד במזל מאדים, יהיו מעשיו מעורבים עם דם. ואולם, למרות שזו תכונת האופי שלו, לא בהכרח שהדבר יתבטא באופן שלילי. בידיו הברירה האם להטות את טבעו לטוב או למוטב וכן לקבוע לאיזו דרגה יגיע: להיות שופך דמים, איש רפואה המקיז דם, שוחט, מוהל או דיין. הרעיון הגלום בדבר הוא כי אפשר לדבר על תכונות בסיסיות שלהן יש פוטנציאל להתבטא בצורה מועילה או מזיקה, כעין דברי רבי יהודה הלוי ששורש האמונה הוא גם שורש המרי (כוזרי, א, עז), כפי שתרופה יכולה לרפא או להמית (שם, עח). בדומה למי שנולד במזל מאדים, אדם עם תכונה זו הוא עם פוטנציאל סיכון. עם זאת, לאדם ולסביבתו ישנה יכולת בחירה לנתב תכונה זו לדרך טובה, כדברי הקדמת ספר חובת התלמידים: "אין מדה וטבע רע… רק שצריכים לדעת איך לשמש בהם ולגדלם".

כאשר אנחנו מתייחסים לנער כאל תקלה מהלכת, סביר להניח שיהיה קשה לרכוש את אמונו ולקבל ממנו שיתוף פעולה. מצד שני איננו יכולים להסכים עם התנהגותו. התייחסות אל סגנונו כאל תכונה שנובעת מרגישות רבה לחלק הרוחני שלו, וזו תכונה שיכולה להתפתח לטוב או למוטב, מאפשרת להבין את הנער ולתת תיקוף לחוויתו הפנימית, ובו זמנית לעבוד איתו על שינוי.

השלב השלישי בהתמודדות עם אתגר הוא לפתח תחושת יכולת להתמודד עם האתגר ברמה המעשית. אדם שמתהלך בתחושת חוסר אונים נרכש, כבר מפסיק לחפש אחר פתרונות חדשים. ההתנהגויות שאתם מתארים אינם זרות למי שעובד עם בני נוער. אלו התנהגויות שחוזרות על עצמן בצורות שונות אצל כמה וכמה נערים. ברוב המקרים מסוג זה שפגשתי לאורך השנים, הנערים חזרו לעצמם לבסוף, גם אם שילמו בדרך מחירים על התנהגויות אלו.

ברמה המעשית, כדאי שאתם ההורים תבררו עם עצמכם מה היחס שלכם אליו ונסו לפתח עמדה שיוצאת מתוך הבנה כלפי הלך המחשבה שלו, גם אם אינכם מסכימים עם הביטוי המעשי שבהתנהגותו.

נסו לבנות עמו קשר קרוב, אם דרך עשייה של משימה משותפת בזמן קבוע, טיול משותף וכדומה. נסו לבסס קשר שיתרכז בנקודות ההסכמה והחיבור שלכם, ונסו להרחיב את תחומי ההסכמה.

חכמים אמרו, "איתתך גוצא גחין ותלחש לה" (ב"מ, נט) – אם אשתך (או בן הזוג שלך) נמוך, כופף עצמך ודבר איתו לפי המקום בו הוא נמצא. על רעיון זה מבוססת הפרקטיקה המתוארת בסיפור תרנגול הודו של רבי נחמן מברסלב (סיפורי מעשיות, מעשה מהינדיק – בן המלך שהשתגע וחשב שהוא הינדיק). נסו להתעניין בעולמו הפנימי, במה שמעניין אותו היום, גם אם אלו רק אירועים חיצוניים של חסידות. ייתכן שהוא מחפש משמעות כלשהי בחסידות ואינו יודע את הדרך. ייתכן שעם הזמן יעמיק וייכנס פנימה, וגם אם אלו לא היו התכניות שלכם מלכתחילה, אפשר ששם נפשו תמצא מנוח.

בנוסף, בשל הדאגות העולות ממצבו, ההמלצה היא לא להרפות מחיפוש אחר איש מקצוע בתחום נוער חרדי שיסייע לו. אמרו חכמים "יסורין, בשעה שמשגרין אותן על האדם, משביעין אותן שלא תלכו אלא ביום פלוני ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית ועל ידי פלוני ועל ידי סם פלוני " (עבודה זרה נה). העובדה שלא מצאתם עד כה אדם שמצא מסילות ללבבו, אינה צריכה להרפות את ידיכם. ישנם אנשי מקצוע מנוסים בתחום ואשמח לעזור לכם במציאת האדם הנכון.

יש בידיכם שליחות חשובה מאוד, לגדל ילד שאינו "מותאם" לעולם בצורה חלקה. זהו אתגר לא פשוט, והוא מתיש ומתסכל פעמים רבות. אבל למרות חלוף השנים והמשקעים, אתם אינכם אומרים נואש ופונים לעזרה. דבר זה אינו מובן מאליו וראוי למלא ההערכה. גם הבן, למרות כל מסכת קשייו, שומר על עצמו מבחינה רוחנית וגם כאשר הוא לא הולך בדרכיכם, הוא מסתובב במקומות של תורה.

ישעיה הנביא מתאר את תפיסתו את עצמו כשליח של ה' לנבא לבני אדם: ה' מִבֶּטֶן קְרָאָנִי, מִמְּעֵי אִמִּי הִזְכִּיר שְׁמִי. וַיָּשֶׂם פִּי כְּחֶרֶב חַדָּה, בְּצֵל יָדוֹ הֶחְבִּיאָנִי, וַיְשִׂימֵנִי לְחֵץ בָּרוּר בְּאַשְׁפָּתוֹ הִסְתִּירָנִי. וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר

בהערכה ובברכה

חיים

<[email protected]