שלום לך,

ראשית אענה חד וחלק – אבא שבוחר ללמוד תורה וכתוצאה מכך ילדיו אינם מקבלים את המינימום הדרוש למחייתם עושה להם בכך עוול, מזניח את חובותיו ועתיד ליתן את הדין על כך. לא זה מה שהקב”ה רוצה.

לאחר התשובה הנחרצת הזו ראוי לדון בשאלה מה נכנס תחת הכותרת של אותו “מינימום” שמי שלא מספק אותו לילדיו מועל בתפקידו. האם אדם חייב לספק לילדיו את אותה רמת חיים בה חיים חבריהם? אם לחבריו של הילד יש חדר לעצמם מרוהט בכל האביזרים, בגדי מותג, שעון משוכלל, משחקים אלקטרונים, שלושה חוגי העשרה וחופשות בחו”ל, אז גם הוא חייב לספק זאת לילדיו?

ממש לא. לילד יש צרכים פיזיים ונפשיים בסיסיים שבלעדיהם הוא לא יוכל להתפתח כראוי, אך אלה נמדדים בקנה מידה מוחלט ולא ביחס למה שיש לאחרים. יש אדם שמשעבד את חייו ומוותר על דברים חשובים על מנת להחזיק את משפחתו ברמת חיים גבוהה, ויש מי שמעדיף לזהות את מה שחשוב בחיים, להתמקד בו ולהעניק לעצמו ולמשפחתו איכות חיים ערכית גם אם זה אומר שהם יחיו ברמת חיים פשוטה, לא יאכלו בשר כל יום, ילבשו בגדים שהועברו אליהם מבני דודים ולא יצאו לחופשה בבית מלון. כל זמן שיש למשפחתו קורת גג, אוכל מזין על השולחן ועוד צרכים בסיסיים מדובר בהחלטה לגיטימית. אדם הוא בן חורין ולא חייב לשעבד את עצמו לסטנדרטים של הסביבה.

עדיין אתה מעלה נקודה נכונה מאד. אולי האבא נושם אויר פסגות, חי חיי רוחניות גבוהים ומוכן להסתפק במועט, אך באיזו זכות הוא מכניס את ילדיו למקום הזה? מי אמר שגם הם מוכנים להסתפק במועט? איך הם ירגישו כאשר לכל החברים שלהם יש בית גדול ויפה, ספרים ומשחקים לרוב וקלמר נוצץ מלא בציוד חדש? האם הילדים לא יגדלו בתחושת קיפוח, מה שעלול אפילו לגרום להם לבעוט בדרך החיים הזאת? זו שאלה חינוכית גדולה שנוגעת בלב ליבו של מהות החינוך.

אשתף בסיפור ששמעתי. בתקופת ההגירה הגדולה של יהודים מאירופה לארה”ב כמעט בלתי אפשרי היה למצוא עבודה שתאפשר שמירת שבת, ורק מעטים עמדו בניסיון הקשה. מספרים על שני אנשים באותה תקופה שמסרו את נפשם ולא הסכימו בשום אופן לחלל שבת. הם היו מוצאים עבודה בתחילת השבוע ואז לאחר שלא הופיעו פעם או פעמיים לעבודה בשבת הם היו מפוטרים ונאלצים לחפש עבודה חדשה שלא תמיד נמצאה בקלות. הם חיו בעוני משווע. והנה, ילדיו של אחד מהם נטשו את הדת בעוד ילדיו של האחר נשארו כולם שומרי מצוות. שאלו את אחד מגדולי הדור שהכיר את שתי המשפחות כיצד הוא מסביר את ההבדל? שני האנשים עמדו בגבורה בנסיון קשה ולמה ילדיו של אחד מהם נטשו את דרך התורה? השיב אותו גדול שהוא מבין בדיוק למה. אחד מהם, לאחר שפוטר מעבודתו ביום שני היה מגיע הביתה בפנים נפולות ומספר לילדיו ששוב הוא פוטר, אך ששמירת מצוות חשובה יותר מכל דבר אחר ולכן ראוי להמשיך ולשאת בסבל. השני לעומת זאת היה מגיע הביתה ביום שני, אוסף את ילדיו ובפנים קורנות היה אומר להם “ילדים יקרים! איזה אושר! שוב זכינו בזכות העצומה שמעטים בעולם זוכים לה, לקדש שם שמיים! בואו נרקוד!” והוא היה יוצא בריקוד עם ילדיו. מה הפלא שהם נותרו כולם שומרי מצוות?

הסיפור הקטן הזה ממחיש את העובדה הפשוטה שהורות טובה איננה נמדדת בכמות המותרות שמורעפת על הילדים. אם ההורים בטוחים בדרכם ושמחים בה, בדרך כלל הילדים יגדלו בבריאות נפשית וילכו בעקבותיהם גם אם הם אינם מספקים להם בדיוק מה שיש לאחרים. זה לא אומר שילד לא יקנא לפעמים בחברים שיש להם יותר, אבל אם ההורים יודעים להעניק לילד חוסן נפשי, הרי שקנאה זו לא תהיה יותר מאשר כל אכזבה מזדמנת אחרת שדרכו של כל ילד רצופה בהן ושאינם גורמים לו לשנוא את הדרך בה צועדים הוריו. יש ילדים שמבעטים בהוריהם למרות (ואולי בגלל?) שהם העניקו להם את כל המותרות שבעולם, ויש ילדים שגדלו בצניעות ובפשטות שמעריצים את הוריהם ואת דרכם ללא גבול. החינוך אינו תלוי ברמת החיים אותה מספקים ההורים לילדיהם, אלא בפרמטרים אחרים לגמרי.

אז אם אדם לא מצליח לספק לילדיו את הצרכים הבסיסיים באמת, או אם הם גדלים בתחושת מחנק, מחסור ואומללות – הרי שהייתי מציע לו לשקול מחדש את דרכו. מצד שני, אם אדם מסתפק במועט אבל מצליח להעניק לילדיו את צרכיהם האמיתיים, עושה זאת מתוך גאווה, זקיפות קומה, שמחה וסיפוק, ומצליח להחדיר גם לילדיו את התחושה הזאת, אשריו ואשרי חלקו.

בברכה,

גרשון