שלום לך שואלת יקרה

מתנצלת מעומק הלב על העיכוב בתשובה.

את מספרת על אורח החיים ה”חנוני” שבחרת לך בשנים האחרונות. את שקועה בלימודים ובקריאת ספרים מדעיים. לטעמי, לא רק שאין בכך כל פסול, אלא זה טבעי ואפילו חיובי שבחורה בגילך חושבת ברצינות על עתידה, ומשקיעה בו. כל אחת והאופי שלה ומותר לך להיות יותר רצינית. אבל משפט אחד שלך צד את תשומת ליבי: “היה סוג של מאורע שגרם לי פשוט לאבד את האמון בכל אדם אפשרי, גרם לי להרגיש מאוד דחויה ומאז החלטתי להחליט להשקיע הדברים שיניבו לי פירות בעתיד”. אני מבינה מדברייך שההחלטה שלך להשקיע את כל כולך ובכזו אינטנסיביות בלימודים – לא הייתה החלטה מושכלת שמגיעה ממקום שלם, מתחושת מלאות ורצון להרחיב את האושר שלך גם לעתיד, אלא מדובר בתוצאה של מצוקה. אינני יודעת מה טיב האירוע שעברת, אבל עושה רושם שהוא פגע בך עמוקות. הרגשת דחויה עד כדי כך שאיבדת אמון בכל אדם אפשרי. כנראה הייתה זו חוויה לא פשוטה שהשפיעה עלייך באופן קשה ביותר.

לא מפתיע שאדם שאיבד אמון בסביבה תולה את כל עתידו רק בעצמו. ההחלטה המיידית שאת עושה היא לקחת את עתידך בידיים שלך. את דואגת שתהיה לך הצלחה, ופירות להנות מהם בעתיד, כדי שלא תאלצי לחוות שוב את הדחייה הנוראית ההיא.

ייתכן שהבחירה או אפילו הבריחה שלך למחוזות ההיגיון וה’חנוניות’ הייתה הדבר הטוב ביותר שיכולת לעשות עד היום. השימוש בשכל מעניק תחושה של ביטחון וודאות. כנראה שהיית זקוקה להם כדי להחזיר לעצמך עוצמה שנפגעה, אבל כעת את במקום אחר, ומילים של חברה יכולות להדהד בך ולעורר מחשבות נוספות: את מגלה שהמחיר שאת משלמת על המהלך שלך הוא תחושת בדידות קשה. בדידות שאינה מתבטאת רק בתדירות הנמוכה שאת מבלה עם אנשים ויוצאת לבילויים כמו קניות, אלא בדידות שורשית שנובעת מחוויה קדומה שאין אדם שראוי לסמוך עליו. אין אדם שמותר לי להיתמך על ידו או להרשות לו לאהוב אותי. בדידות שכבר מעוגנת בתפיסת עולם ובאורח החיים שבחרת לעצמך. כואב.

חברתך הסבה את תשומת ליבך להתבונן בתהליך שקרה כאן, ובתוך כך העירה מרבצה את הבדידות הרדומה הזו. אבל נקודת האור היא, שמרגע שהתעוררת להתבונן בשנים האחרונות שלך, התעורר בך הרצון הישן, האנושי והנורמלי בקשר. קשר עם משפחה, עם חברות, עם העולם. הצורך בקשר הוא כל כך בסיסי. נפשנו כמהה לשמוע הד מהסביבה, לקבל אישור לנוכחותה, להשפיע ולהיות מושפע מאחרים, להרגיש מובן, להרגיש קיים.

לפני שאת מנסה לשנות את המצב, העצה הראשונה שלי אלייך היא לקבל את עצמך על הבדידות שלך. בחרת בחיי בדידות לתקופה. זה בסדר. הייתה לזה סיבה, ועכשיו את מבינה אותה יותר. תנשמי את זה. מותר לך להיות בודדה. כולם חווים בדידות ברמה זו או אחרת בתקופות מסוימות בחיים. אנשים חשים בזה, גם כשהם מוקפים בבני אדם. ליצור חברות אמת שבכוחה לחדור את המסכים שלנו ולגעת בנו בלב – זה דבר גדול ולא מובן מאליו, שלא כל אחד זוכה לו. זה בסדר שאת כרגע, באופן זמני בודדה.

חשוב שתמשיכי להתעניין במדע או כל תחום שמושך אותך ולהשקיע בלימודים ובעתידך. וכשאת מרגישה מוכנה, כלומר, כשאת מרגישה שרוצה, אני מזמינה אותך לפתוח עיניים להזדמנויות. יתכן שבשנים האחרונות התדפקו על דלתך הרבה הזדמנויות שלא הבחנת בהן, אולי אפילו דחית אותן, לטובת המטרה ששמת לנגד עיניך – להבטיח את עתידך באמצעות השקעה בלימודים. כעת את בשלה יותר לאזור אומץ ולהעיף מבט לצדדים, לתפוס הזדמנויות שנקרות בדרכך. חיוך של חברה, צורך של אחות, לקיחת חלק בפעילות התנדבותית, אולי לחדש קשר עם דמות מהעבר.

בבואך לפתוח דלת להשתחרר קצת מאותה בדידות, את חוששת (ברמה של פחד מוות!) להיפגש שוב עם הדחיה ההיא. את מתארת: ‘אני מתה לקשר אבל מתה מפחד שידחו אותי’. אכן, צריך לקחת בחשבון שהניסיון ליצור קשר כרוך בהכרח בסיכון. האומץ להציע חברות, לאהוב, להודות ברצון בקשר הופכים אותנו חשופים במיוחד לסכנת הדחיה. נראה לי שאם תהיי משוכנעת בכל ליבך שאת ראויה לקרבה ולאמון, שאין סיבה לדחות אותך, גם אם יש לך חסרונות – זה יקל עלייך ביצירת קשרים חדשים. וגם אם את עלולה לחוות פגיעה, שווה לקחת את הסיכון ולבדוק. אולי תזכי להחליף את החוויה הישנה ההיא בעונג של קרבה ואמון. שווה להסתכן ולנסות.

רק לא בכוח

אני רוצה להסב את תשומת ליבך לבעיה קטנה שעלולה להתעורר בשלב הנוכחי של התעוררות מחודשת של רצון בקשר רגשי עם אנשים. לפעמים אדם שמגיע עם צמא גדול לקשר מעורר באנשים שמולו תחושה לא נוחה. הם חוששים שהוא עלול לפתח בהם תלות ושהם לא יוכלו לווסת את הקשר למינון הנכון, או שבפועל הקשר ייקח מהם יותר ממה שיתרום להם. הרבה יותר קל לתת צומי לילדה, היפה, השמחה שמסתדרת בחיים מאשר לזאת שצריכה את היחס הזה, שלא מקבלת אותו באופן קבוע ומשוועת אליו. נכון?

זה יוצר פרדוקס עדין: ככל שאנחנו זקוקים יותר לקשר, כך אנחנו חוששים לקבל דחיה, והחשש עצמו הופך אותנו למהוססים וגמלוניים בניסיונות ליצור את הקשר הזה, במיוחד אחרי תקופה של ‘בידוד’. הפחד מקשה לתפקד בטבעיות במערכות יחסים חדשות, ולרוע המזל אנחנו עושים בדיוק את אותם דברים שגורמים לזולת לדחות אותנו. כשאנחנו לחוצים כמעט בלתי אפשרי לספר בדיחה, לעשות תנועות גוף חופשיות ומשוחררות, להסתכל לשני בעיניים, להעז לאהוב אחרים בלי לחשוב שהנה עוד רגע הולכים לנטוש אותנו. הפחד מדחייה עלול גם להביא אותנו לדחות ניסיונות של התקרבות מצד אנשים, או להטיל ספק מתמיד בנכונותו של השני לאהוב אותנו ולרצות בקרבתנו. לכן עצתי אליך, אל תחפשי בכוח כדי שלא תרגישי נזקקת, וכדי שלא תרחיקי ממך אפשרויות טובות. אל תתחנני לקשר בצורה מוגזמת. זה לא ימלא את הצורך שלך בחברה. את ראויה להרגיש רצויה ושווה בין שווים.

תהיי מי שאת. לא שום דבר אחר, ותני לרגש הנפלא שמתעורר בך לעלות בקצב שלו, הכאב על הבדידות יעלה בך את הגעגוע לתחושה הנעימה שמגע אנושי יכול לתת, ובהדרגה תצליחי ליצור חוויות טובות של קשר שיהפכו את האירוע של אבדן האימון לחד פעמי ושייך לעבר, ובמקומו תתמלאי ברגעים הולכים ורבים של ביטחון ביכולת שלך להיות קרובה לאנשים וליהנות מכך.

בנוסף, אני רוצה להפנות אותך לתשובה אחרת שעוסקת בנושא של אמון ויכולה אולי להאיר זווית נוספת (https://akshiva.co.il/%d7%96%d7%95%d7%92%d7%99%d7%95%d7%aa/%d7%90%d7%9e%d7%95%d7%9f-%d7%91%d7%90%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9b%d7%9c%d7%9c-%d7%95%d7%91%d7%91%d7%9f-%d7%94%d7%96%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%a4%d7%a8%d7%98/ )

באהבה ותקווה להצלחתך

חני