בס"ד

שלום לך שואלת יקרה ורגישה!

ראשית, חייבת לציין שיש לך כתיבה מיוחדת וכנה (ואפילו קצת שנונה…)

משערת לעצמי שכתבת את הדברים בתנאי שדה, אבל למרות ועל אף, זה נשמע קצת כמו שירה נוגה ונוגעת ללב. אז ראשית חיבוק מרחוק…

מקווה שיהיו לי המילים הנכונות לענות לך, מבטיחה לנסות את הטוב ביותר…

אז את כותבת שהתגעגעת לשגרה (הוווו, כמה שמחנו שהיא הגיעה סופסוף, כך לפחות היא שידרה לנו, מתעתעת שכמוה:))

בקושי התחלנו 'להשתגרן' קמעא (ואפילו להתלונן על השעון המעורר של הבוקר?) ואז פתאום. בום.

כרעם ביום בהיר- במלוא מובן המילה- נכנסנו שוב לסחרחרה וטירוף. פחד ברחובות, בימים ובלילות, ואין איש שיודע מתי זה ייגמר.

אני מרגישה שחלק עצום מהקושי גם עכשיו וגם בתקופת הסגרים (הזכורים שלא לטוב), זה עניין חוסר הוודאות. כאילו הם שם בחמאס הכינו טוב שיעורי בית, וגילו שאפשר לאיים על מדינה שלימה שבשעה 6 או 7 או 12 הם ישגרו מטח כבד ח"ו, ואז מהפחד אנחנו לא עושות כלום כל היום, ורק יושבות ובודקות מתי כבר תגיע השעה היעודה ותחלוף בשלום ובמהרה.

כמובן שגם בלי ההתראות שלהם, המצב לא מזהיר במיוחד. האזעקות שמפחידות בכל פעם מחדש, והצורך להפוך לרובוט לכמה שניות כדי לתפקד כמו שצריך. לבדוק שכולם בממ"ד או בחדר המדרגות (בהתאם למקום המגורים). לבדוק שלא יצאת בטעות עם הקרוקס של בעלך, ושהמטפחת מונחת בדיוק בזווית הישרה…

בקיצור, לא פשוט. בכלל.

ובואי נקדיש כמה מילים לשגרה. מילה קטנה עם משמעות עצומה. אנחנו כל כך צריכים אותה, וכל אוהבים לפעמים להתלונן עליה…

בדרך כלל (בימים שגרתיים…), החיים שלנו מורכבים מבסיס של שגרה עם תחנות ביניים או 'עוגנים'. ימים שיש בהם יציאה מהשגרה, מסיבה כזו או אחרת. במעגל השנה והחיים מפוזרות תחנות שונות שהן ימים 'שלא מן המניין'.

השגרה היא בסיס לסדר יום תקין, היא המפתח לתהליך טבעי ובריא של חיים. ומה שקורה במדינתנו הקטנה בשנה וחצי האחרונות, זה הפוך לחלוטין מהמילה שגרה:(

לפני זמן קצר הייתי עדה לויכוח נרגש בין 2 בחורות שכל אחת טענה בתוקף שהיא צודקת. הן סיכמו את חוויותיהן מימות הסגרים ומה שביניהם, ואחת מהבנות החליטה שהיא מעדיפה שתמיד לא יהיו לימודים, והיא תוכל לקום כל בוקר ו'לשבור את הראש' מה לעשות היום (אם בכלל). היא שונאת שגרה, ומעדיפה ריגושים על בסיס יומיומי… השניה לעומתה, טענה שרק השגרה תשאיר אותנו שפויים. היא סיפרה שגם בתקופת הקורונה המתמשכת והאינסופית, היא יצרה לעצמה שגרת קורונה, וזה מה שעזר לה לעבור את התקופה בצורה הכי נורמלית.

מי צודקת לדעתך?

אני חושבת ששתיהן. חייבים שגרה כדי שנוכל לצאת ממנה, כדי שנוכל לצפות לצומת הבאה בחיינו שתספק לנו את הגיוון או השינוי שאנחנו זקוקות לו כבני אדם. כמובן שהתדירות משתנה בין אדם לאדם ובין אישה לרעותה, יש נשים שמבחינתן כל אירוע שאינו חלק מהלו"ז הקבוע ממש מוציא אותן מהכלים. ולעומתן נשים שלוח השנה שלהן מלא בימים לא שגרתיים, ועם סיום הפרוייקט הזה הן כבר ממהרות לבא.

הייתי מקבילה את זה ליציאה לחופשה: כיף מאד ומהנה לצאת לחופשה, אבל הכיף שבחזרה הביתה, שוב למיטות שלנו, לבלגן שלנו, לנוף המוכר ולסדר היום הרגיל- לפעמים זה שווה לא פחות מההתארגנות לחופשה.

אז שוב כותבת לך: ליבי עלייך. נשמע שאת חווה עכשיו את המצב הלא פשוט בעליל הזה, בצורה לא קלה בכלל. אין לך את השקט שלך, ועוד יותר- את אמורה גם להיות שם בשביל הילדים. גם אם לפעמים אין לך כח ובא לך רק לצרוח. אין לי הרבה עצות, רק כמה מילים מחזקות, ותפילה אחת גדולה: שבמהרה במהרה תחזור לה השגרה!

מה את כן יכולה לעשות?

1. לשתף- ממליצה לך למצוא דרך שבה את יכולה לפרוק ולשחרר קצת, זה לא חייב להיות דווקא לאדם מסויים. בשעת הדחק גם לפתוח קובץ ריק במחשב ולתמלל לתוכו את הרגשות שלך- מקל מאד. מנסיון. יכול להיות שיגיע היום ותרצי לשתף בזה אחרים, ויכול להיות שפשוט תחליטי למחוק מחוסר עניין, אבל זה בטוח משחרר ועוזר. ממליצה לך לנסות.

2. לנסות לחפש 'איים' של שפיות בתוך כל המהומה- לחשוב מה עושה לך טוב: כוס קפה עם שוקולד טוב או עוגה שווה? (בזמנים כאלו הקלוריות לא נספרות!) לקרוא ספר טוב? סתם לשבת על הספה ולספור חלקיקי פליימוביל? אל תתני לעצמך להגיע למצבי קיצון, פעם בכמה זמן תנסי לעשות 'ריסטארט', לנשום עמוק ולהתעלם ממה שלא חייב להיראות ולהישמע עכשיו. רגיעה גופנית, גם אם היא חיצונית ומלאכותית, מסייעת בעז"ה לרוגע נפשי.

3. אופק חדש- אולי כדאי לנצל את הזמן הזה לעשות דברים שלא היית מרשה לעצמך בזמני שגרה? למשל ללמוד קורס חדש מקוון (יש מלאאא, ואפילו חינמיים. לא יודעת מה התחום שלך, אבל כדאי לך לברר), להכין אלבום דיגיטלי חדש או לסדר את התמונות במחשב, או כל רעיון אחר שיכול להדחיק קצת את הבלגן שסביב. תחשבי מחוץ לקופסה, סומכת עלייך שתמצאי רעיונות…

4. ומה שבטוח- לפתח יכולות תקשורת. דווקא עכשיו זה הזמן להפוך למסבירנית הלאומית של הבית, לתווך לילדים (בהתאם לרמתם) על המצב. לצחוק על מה שאפשר וכמה שיותר, וגם למצוא כמה דקות של שיח שקט עם האיש שלך. בטוחה שאם תשכילי לעשות זאת בחכמה, תגלי שאפשר גם לצמוח מתוך הקושי.

5. ועוד משהו שכל אישה יהודייה צריכה לזכור- מותר לנו להיות חלשות, זה בריא מדי פעם לבכות, וכשנרשה לעצמנו להיות חלשות במקום שבו אנחנו באמת מרגישות כך, לפעמים נופתע לקבל כח דווקא ממקום שלא ציפינו לו…

6. עוד מחשבה שלי אישית עוזרת מאד:

לחיות רק את הרגע הזה. בדר"כ הקושי הגדול הוא במחשבות של: מה יהיה????? הילדים ישארו איתי לנצח בבית!!!!!! לא יהיה לזה סוף!!!!! העתיד מפחיד נורא. אבל אם חיים את הרגע הזה אז זה יותר בסדר כי להתמודד ספציפית עם ההווה המאד מדויק הזה עכשיו אני דווקא יכולה. המחשבות של האי ודאות על העתיד הן המחלישות אבל אם נחזיר את עצמנו לכאן ולעכשיו נגלה שלא כ"כ נורא. וגם אם יש כן רגע קשה אז נחווה אותו ורק אותו, בלי את כל הרגעים הקשים שאולי יבואו. (תארי לך אם כשהיינו מדיחות כלים היינו חושבות על עוד ה15743 פעמים שנדיח כלים בעתיד… סיוט נוראי, נכון? אבל להדיח רק את הכלים האלה שמולי? אני דווקא יכולה וזה לא נורא בכלל)

הקב"ה נותן לנו כוחות בשביל עכשיו, לא בשביל העתיד. לכן העתיד נראה מאיים יותר כי באמת עוד לא קבלנו כוחות לצלוח אותו…

אז עד כאן מילותיי להפעם, ותודה שהדהדת לי את המחשבות שלך. מקווה שבקרוב ממש נזכה לסמן בלוח השנה שלנו את האירועים המשמחים ביותר שיכולים להיות. בירושלים הבנויה והשלימה, במהרה.

איתך בתפילה,

לאה

[email protected]